האי קרא אוקמוה אין ספק שהבנת הפסוק קשה ואר"י שהחברים אמרו בו פירושים שונים מיוסדים על הקדמות אמיתייות כדרך הרבה פירושים שבזוהר:
אבל האי קרא וכו' ר"ל שיש לו בו פי' מקובל מרבותיו וז"ש הא אתמר בסגנון זה דוד מלכא אמר וכו' וצריך להקדים מ"ש בסוד ה' בחכמה יסד ארץ דאבא יסד ברתא שהוא שיסוד אבא יוצא ומתגלה מחזה זעיר ולמטה ומאיר בנוקבא וזהו א' מהטעמים שנקרא כנסת ישראל מפני שמקבצת אור ישראל סבא. ונודע שמלכא קדישא הוא יסוד אבא. ולפי שהוא מתגלה במקום קומת המלכות לכן מדבר עמו לנכח לך והיינו לקבל מלכא קדישא. ומאי אמר לך אמר לבי. מפרש מה אמר אליך לבי בקשו פני. וא"כ לא שייך לומר כן למלכא קדישא. כי התחיל לך לשון יחיד. ועוד מה ענין בקשת פניו. ותירץ בגינך אמר וכו' כי מלת לך כמו אמרי לי שפי' בשבילי. ולהבין סוד הענין צריך להקדים מ"ש בערכי הכינויים בערך לב שהוא במ' ובת"ת ובבינה. ותמצית הסוד הוא שבת"ת זעיר מסתיים יסוד אימא ויוצא יסוד אבא ומתנונצים אורות א"וא ומאירים אור נמרץ וקיבוץ אותם האורות ה"ס הלב ולפי הנמשך שם הוא שגם שהוא גדול הוא קטן מאד לפי מעלת המוחין. ושהוא מבחי' פק"ד קס"ו שיש בהם נ"ב אותיות אך תסיר העיקרים שהם אותיות ע"ב ס"ג וישארו המילויים לבדם שהם ל"ב אותיות וה"ס הלב והם בחי' אחוריים ודאי שהוא מילויו של ריבועים. ומשם הארת כתר מ' והרי שהוא בבינה ות"ת ומ': ומה שלא ייחסו גם לאור אבא נל"עד שהוא מפני שגוף הלב הוא מצד בינה כמ"ש הלב מבין. וטעמו מפני שיסוד אבא מתפשט משם ולמטה אבל יסוד אימא מסתיים שם ועושה אותו הרושם בסיומו. אבל אין ספק שגם יש שם אור אבא וכנראה שהוא מפ"קד קס"ו אלא שאור אבא שהוא פנימי ורוחני מאיר בחלל ימיני שבו רוח החיות המתפשט בעורקים והם סוד דפ"ק וכמ"ש לקמן בסוד קול דודי דופק. ואמנם בבית השני של הלב הוא הדם מצד אימא כנודע ובזה תבין לב חכם לימינו וכו'. כי מצד הדם נאחז יצ"הר דאימא דינין מתערין מינה ולכן בשם לבבך אר"זל שני יצריך. כי יש בו ב' בתים. וכשהאדם צדיק מהפך הדם לרוח שמגביר כח החכמה על הבינה. ואז אין לו אלא לב א' כי יחוד אור א"וא יחד. ויחוד זה נעשה בהמשי' אור המוחין העליונים שהם ההו"יות שעיקרם מחכמה והם ממש הפנים. שהמילוי הוא אחור כאמור. ובזה תבין בגינך שהוא מלכא קדישא חכמה אמר לבי וכו'. כפל אמירה ואזהרה כנגד ב' חללי הלב כי הימיני הוא בלשון רכה אמר:
והשמאלי באזהרה ונתן טעם למה שיחסו דוד לעצמו ואמר לבי דאיהו אחיד ביה. פי' ששם אחיזת דוד בסוד כתר מלכות וכמ"ש בהקפות דוד איש ידיד חתום בכתר מלכותך ועל כן קרא אותו לב שלו ששם ממש אחיזתו ושרשו דהיינו בבינה שהוא עיקר הלב וז"ש דהא בגין מלכא עילאה וכו'. פי' שזה התואר והשם של לב אמרו דוד בשביל מלך העליון ה"ס עטרת יסוד בינה. כי מ"ש אומרים אבא יסד ברתא הוא מפני הארת יסוד המתפשט בכל קו האמצעי עד היסוד דזעיר אבל עיקר שורש מ' הוא בלב שהוא הבינה:
בקשו פני אלין וכו' שה"ס הה"ויות שהם העיקר והפנים כאמור והם בסוד חו"ב דאבא כי כל הוי"ה מחכמה וכל אה"יה מאימא. וכן פ"ני גי' חכמ"ה בי"נה וגם ידוע שד' מדרגות פנים ימין שמאל אחור הם בסוד אבי"ע וידוע שאור חכמה ה"ס אצילות וזהו בקשו פני ואז הלב הוא לב אחד ביחודו בפנים העליונים. וזהו שיעור הפ' לך שהוא מלכא קדישא המתגלה. אמר לבי להיות מיוחד לב אחד בקשו פנים הנעלמים ואמר שהם עטרי מלכא סתם הוא זעיר דאיהו אחיד בהו שממש אחיזתו בחכמה כח מה:
ואינון ביה בפנימיות אינון שמיה כי סתם הוי"ה הוא בזעיר: ואיהו שמיה ירצה שאין שם הוי"ה יתב' כשאר שמות העצם שהם מורים על עצם הנושא אלא בו ית' השם והעצם הכל דבר אחד:
בג"כ אמר וכו' וירצה את פניך שהם ממש הוי"ה אבקש ולכן לא אמר ה' את פניך אבקש שלפי הפשט כך הו"לל. שתחלה צריך להזכיר שם הנושא ואח"כ לדבר עמו ודוק:
כד"א דרשו וכו' מביא פ' זה ליישב למה אמר דוד אבקש דמשמע שעדין לא בקשם לזה מביא פ' דרשו שר"ל שצריך לכוין בשם הוי"ה ובמילואיו וזהו עוזו שהמילוי הוא המורה אותו הכח וגם התפשטות של אותו האור ורמז לשני ההוי"ות העיקריות שהן ע"ב שמילואו ל"ז ושניהם גי' עו"ז. אבל לא די לכם בזה אלא צריך להתעלות עוד למעלה להמשיך הפנים של ההוי"ה כגון אורות אריך ועתיק עד לאין קץ מעולם א"ס וזהו בקשו פניו תמיד. ולכן אמר דוד אבקש מפני שהוא לשון עתיד שאין לו קצבה משא"כ העבר וההוה:
ת"ח יאות וכו' בא לתרץ שכיון שדוד עצמו מצוה לכל ישראל דרשו בקשו מאי רבותיה לייחד מעלה זו לעצמו. לכן אמר יאות הוא דוד כלו' שמלבד היות שרשו בלב זעיר כנודע. עוד מצד עצמו היה ראוי לכך שהרי רוח הקדש העידה עליו לבי חלל בקרבי. דהיינו שיגע בצדקו לעשות ייחוד שלם להפוך החלל כולו לרוח שאז יצדק בו שם חלל משא"כ בבית הדם שהוא מלא. גם חלל גי" חכ"ם דהיינו לב חכם לימינו. וכשיגבר כח החכמה יצדק מאד במלכות שם כנסת ישראל. עוד יש לפרש מאמר זה בדרך אחר וזה כי עיקר פנימיות ע"ב ס"ג הוא ד' יו"דין דע"ב וג' יו"דין דס"ג כי הא' דס"ג הוא לתיקון הנוקבא כמ"ש בתפילת ר"ה. והנה אם תסיר ד' יו"דין מע"ב וג' יו"דין וא' מס"ג נשאר בכל אחד מהם ו"ד ה' ו"ו ה' שהוא גי' ל"ב וז"ס החיצוניות של ב' שמות כמ"ש בא"י ואמנם עיקר הלב כבר נז"ל שהוא מבינה אלא שבפנימיותו נגנז של חכמה ומשם מתפשט אור זה של החכמה ומאיר לנוקבא שנק' רוח הקדש בסוד החלל הימיני שהוא רוח. ומקומה כנגד תנה"ים דזעיר. ושם מאיר אור אבא ולכך אמר לך לקבל מלכא קדישא דהיינו ל' תנ"ה. ך' י"מ. ועוד ופ"ו דפ"ד הפ"ה ופ"ו ופ"ו הפ"ה גי' קע"ה גי' מל"ת לך מלאה למ"ד כ"ף. אלו הסודות רמוזים במלת לך וכולם בסוד מלכא קדישא שהארתו מאירה שם לכנסת ישראל. והנה ידוע שמן הלב ולמטה ה"ס עה"ד טו"ר ובני העולם שהולכים אחרי החיצוניות שמה היא אחיזתם והוו להו מקצצי בנטיעות. ולא לחנם אר"זל אד"הר כופר בעיקר. כי חשב כי יש תיקון לעולמות בלתי אור אבא וכנז' בדרוש חטא אד"הר. ולכן אמר דוד בגין כ"י בגינך מלכא קדישא אמר לבי לבני עלמא דייקא. ואזהר לון לבי. אמר כן בסוד ב' לבבות דע"ב ס"ג דאיהו אחיד ביה וכו' וכנז"ל א"נ דאיהו אחיד פי' שהלב אחוז בלב בלי פירוד שהרי זה תואר הלב אמרו דוד בשביל מלכא עילאה הוא בינה המיוחד בחכמה:
בקשו פני אלין וכו' הכוונה אל תטעו חלילה להמשיך השפע מבחינת הלב לבדו. רק בקשו פני במעשיכם ותורתכם ותפלותכם וה"ס הפנימיות העיקרי שה"ס ז' יו"דין דאיהו אחיד בהו בסוד ל"ם והם תחלה בסוד מקיפים ומאירים הפנים ואינון ביה שנכנסים בתוכו לפני לפנים. ואז אינון שמיה ואיהו שמיה. פי' האורות והלב הכל מלה חדא. דהיינו הפנים מיוחד ומלובש בחיצונייות. כגוף ונפש האדוקי' יחד:
ד"א אלין זמנייא וחגייא בדרך פשוטה מצינו לשון מועד בהזמנת הפנים וכמ"ש ביחזקאל כ"א אנה פניך מועדות ותרגם יונתן לאן אפך מזמנין. וגם בחגים פני ה' מועדים להראות כמ"ש ולא יראו פני ריקם. ודע שכל יום טוב סודו מאימא ולכן הם ימי דין. אבל בתורה ומעשים שנעשים בו מתהפך לחסד וכמו שיבוא. ואז אימא בדעת זעיר וכל החמשה חסדים מגולים. ואלה פני ה'. וכדבעינן למימר דכולהו זמין להו בא ליתן טעם למה שיש להקשות שודאי עצמו של מועד הוא מאימא וא"כ מהו זה שאמר לך בגינך מלכא קדישא:
ומה צוה לבני עולם לבקש לזה יישב כמ"ש בס"הכ שבזכות המעשים והתפלות של המועדים נמשך בנה"י דאימא קצת הארה מאור אבא ולא עצם האור. כי זה דווקא לשבת הנק' קודש הוא וזהו ענין בגינך. והצווי בקשו פני שהוא אור היו"ד שהוא פנים של ה' ולפי שהוא רק הארה שמאיר בה לכן אמר לאתר דאיקרי קדש. בגין לעטרא לון וכו'. איתא במאמר הפסיעות שג' חגים הם בחג"ת שאורותיהם ודאי מגולים והם מאירים בנה"י. ונל"עד שז"ס ג' רגלים שחו"ג ג' רגלים הם נה"י. תחו"ג נוטרי"קון ת"ת "חסד "וגבורה. וז"ש אלה מועדי ה' אלה הם ו"ק ופ"ו. מועדי ה' גי' ו"פ הוי"ה. וזהו כל חד ביומיה שהם ו' ימי בראשית. ואור חג"ת המאירים מאור אבא הם ע"ב ס"ג מ"ה גי' פני"ם ואז המ' פני"ם בפני"ם גי' ה"פ חס"ד. ואפשר שכנגד זה לא יש מן התורה אלא ה' ימים טובים ראשון ואחרון דפסח וסכות ושבועות. ומ"ש כל חד וחד בזמניה רומז לבחי' שיש לכל אחד במצה בפסח ולולב בסוכות:
עמיקא דעמיקתא הוא יסוד אימא שבו אור אבא הנק' שביל ונמשך שם מפנימיות דעת שלה דנחלין ומבועין נחלין מאימא ומבועין מאבא. לכן עיקר כוונת הרגל הוא ע"ב קס"א ולכן כתיב יראה כל זכורך זכור היינו רגל ולכך נק' הי"ט רגל כלשון רז"ל. דלפי הפשט לא יכון שאם הוא ע"ש שלש רגלים. פשוטו הוא לשון פעמים וא"כ יצדק לקרוא הי"ט בשם פעם: