סעודתא תליתאה מז"לן להקדים מ"ש בסה"כ בענין הפרש שבת מי"ט והוא כי בשבת יש לזעיר מוחין מנה"י דאבא עם הלבושין שלהם בעצמם. ושמעצמם בכח מעלת יום השבת נכנסים בנה"י דאימא. ושניהם נכנסים בזעיר אבל בי"ט אינו אלא נה"י דאימא בסוד יו"ם טו"ב העולה ס"ג עם י' אותיותיו אבל ע"י תפלותינו ומעשנו אנו קוראים ומזמנים את אבא בסוד מקרא קדש ולא קדש גמור כשבת שהוא סוד עצם אור אבא שנכנס מעצמו:
אבל בי"ט הוא רק הארה מאורו שנכנסה בנה"י דאימא אלא שיש בזה יתרון לי"ט משבת. שההארה המאירה בי"ט אינה בכניסת כלי נה"י דאבא בנה"י דאימא. כי אם הארה מגולה וזוהי שמחת י"ט וע"ש. ובזה תבין בחי' המלך והאושפיזא המלך זה הוא בבחי' שבת שאז הזעיר מעוטר ונהדר בעצם אור אבא היושב בביתו היא בינה הנקרא בי"ת ראשי"ת. וכתיב בחכמה יבנה בית. יבנה אותיות בינה. והאושפיזא ה"ס הארת י"ט שאנו מזמנין אותו כאורח זה שצריך שיזמינהו ואינו נכנס לבית מעצמו ולכן אמר למעלה לא יסדר בר נש תרי פתורי וכו' מפני שהעיקר הוא המלך. והאושפיזא נמשך ממנו ואין להפריד ביניהם בסידור ב' שלחנות שהרי בבת א' משפיע אבא בתוך אימא ב' בחינות של שבת ושל יו"ט. ולכן שאל ר"א כשחל י"ט בשבת אי שבקין ליה לשבת לבלי עשות אותה סעודה או לא. והענין דקי"ל שסעודה ג' היא בסוד י"ג תיקוני דיקנא ששם עולה זעיר במנחת שבת ואין ליו"ט שום שייכות בעלייה זו שהרי בשאר י"ט שחל בחול אין הזעיר עולה לדיקנא. וא"כ כשחל בשבת אי לא שבקין ליה. פי' אם לא יעזוב את השבת ויעשו סעודה ג':
אושפיזא דחייא וכו' ר"ל שבחי' י"ט שהיא אותה ההארה המתגלית שמאיר אבא באימא שהיא שמחת י"ט דחוייה ועזובה. לפי שודאי שכשיעלה זעיר לדיקנא. ושאו"א מתעלים יותר למעלה ממנו ומשפיעים משם עליו כידוע אז בלי ספק לא תתגלה הארת י"ט בתוך אימא. כי אין מעלת י"ט כ"כ מעולה וא"כ נמצאת שמחת י"ט מתמעטת באותו הענין שבו יתר י"ט על שבת דהיינו האכילה שהוא עיקר השמחה: או שבקין ליה לשבת ולא יעשו הסעודה ג':
אשתכח פגימו וכו' שנראה שאינו אוכל אז אותו מזון העליון מבחי' הדיקנא והשיב ר"ש ברמז המשל הנכבד למלכא דאערע וכו' והענין דס"ל לרשב"י דבמנחת שבת וי"ט אין עלייה לזעיר בדיקנא. וראיה לדבר שאנו מתפללים תפלת י"ט ולא אתה אחד של שבת. שאז עולה זעיר לי"ג מדות כמנין אח"ד וכמ"ש בסה"כ וזהו ענין:
דנטל מיכלא מקמיה דהיינו שאינו נהנה מאור הדיקנא שהם י"ב לחמי סעודת מנחה וענין סלקיה לאושפיזא נלע"ד שמובן עם מ"ש בסה"כ שסוד ההלל הוא כנגד י"ג מדות רחמים לפי שבין ר"ח ובין י"ט הם מאימא אבל בשבת שהוא קודש והוא מציאות אבא שכולו רחמים אין צריך הלל ולא י"ג מכילן לפי שאין שם דין כמו באימא ע"ש. ובזה תבין שימים טובים הם ימי דין כדתנן בד' פרקים העולם נידון. אלא שבמצות שעושים בהם הם ימים טובים ועומק סוד זה מובן במ"ש בל"ת בפ' תולדות שיש בדיקנא ב' בחינות א' בחי' השערות ושם מציאות אימא. והב' אור הפנימי שיש בתוכם והוא מציאות אבא ולפי הקדמה זו תבין מה שהזכרנו מס"הכ שבשבת הוא מציאות אבא שאין שם דינים כלל אלא כולו רחמים וה"ס אור פנימי שבדיקנא באופן שבי"ט שחל להיות בשבת שאין זעיר עולה לדיקנא לאכול מפנימיותה ויש הלל שהוא בחי' אימא לבן מלכא:
נטיל מיכלא מקמיה דייקא שהוא מה שהוא בפנימיות וסלקיה לאושפיזא פי' שמחזיק כח הי"ט דאין ספק שבעלות זעיר לדיקנ' לאכול מפנימיותה במנחת שבת שגם יש לו אור מבחי' אימא פי' ממציאותה שבדיקנא שהרי יש בתוכו מוחין דאו"א:
אלא דאלים גובריה ליהנות גם ממציאות אבא ולכן בשבת וי"ט יפה כח האושפיזא משל י"ט לבדו כי נהנה גם ממה דשייך למלכא ממציאות אימא בעלותו לדיקנא וז"ש אע"ג דמלכא לא אכיל עמיה. פי' במש"ק שהמלך הולך לו מ"מ:
ממיכלא דמלכא קא אכיל ודע דהכא מיירי בשני ימים של ר"ה כמ"ש בס' זוהר הרקיע כי בזמן הרש"בי שהיו מקדשים ע"פ הראיה לא היה להם י"ט שני של גליות אלא דווקא ב' ימים של ר"ה היו יכולים להיות וא"ת א"כ הו"לל ליכא י"ל דמ"מ הארת מציאות אימא שבדיקנא איכא ככתוב בכוונת התקיעות. והזכרתי ענין ההלל להורות שבכל מועד יש בחי' י"ג מדות אבל נדון דידן שהוא ר"ה אתי שפיר משום דהוו יומא אריכתא ומה שנעשה ביום א' הוא סיוע גדול לשני והבן היטב שזהו ענין סילוק הסעודה לאושפיזא:
ומלכא יהיב ליה למיכל זהו הוא ענין אחר שידוע שבמ"שק גם שהלכה הנשמה יתירה מ"מ נשאר רושם גדול ממנה וכ"ש כשחל י"ט במ"ש. והראיה שאין מברכין על הבשמים וכ"ש אם היה י"ט ראשון בשבת שאז נתייחדו יחד המלך והאושפיזא והוא אומרו ומלכא יהיב ליה למיכל ומסיק. וכל דא בגין וכו' פי' בין מ"ש ממיכלא דמלכא קא אכיל. ובין מ"ש ומלכא יהיב ליה למיכל הכל תלוי בגין דהוה אושפיזיה דמלכא שאז נתקרבו הדעות ונתייחדו כל היום ובזה יצדק מה שמבדילין בין קדש לקדש דהו"לל בין קדש למקרא קדש. אלא שגם הארת י"ט שייך בו שם קודש משום תוספת הרשימו דקדש שנשאר בו. ובבי רב המנונא וכו' דע סעודת שבת יש בהן ב' כוונות ושתיהן אמיתייות. א' בסוד מה שמקבלין נוקבא או זעיר מלמעלה וכמ"ש בס"הכ. ב' שבלילה מזדווגת המ' מינה ובה זיווג הפה. ובשחרית זווג זעיר מניה וביה. ובמנחה זווג עתיק מניה וביה. ובזה יתיישבו ב' מאמרי הזוהר בענין סעודות שבת אותו דפ' יתרו דף פ"ח ואותו דאידרא זוטא דף רפ"ח ע"ב. וסבר רב המנונא שאף על פי שלא יש שייכו' לי"ט עם שום כונה של הסעודות. ומ"מ אין לבטל השלישי' מפני שאעפ"י שאין זעיר עולה לדיקנא מ"מ יש כוונה הב' דזיוג הפה דעתיקא שממנו נמשכת אכילה פנימיות זעיר בבחי' שבת ולהיות שסברת ר"ה מיוסדת על כוונה זו לכן מביא בהאי יומא מלולא אסור מפני שפוגם בהבלים היוצאים מפיות העליונים כל מהימנותא אתקשר ביה והוא בסוד הנז' שידוע שזיווג הפה הוא תכלית האהבה כדבקות רוחא ברוחא שהוא בסוד דעת גניז בפומא דמלכא. וז"ס הדעה ודיבור לחי העולמים והבן. והיך עבידנא דלא לסדרא ס"א לסלקא. תחלה אני אומר שאין בידי לישב זה הס"א כדרך כל ס"א שפירושו שבמקום מלה אחת גורסין הס"א מלה אחרת אבל בכאן אין בידי ליישבו כך משום דמ"ש דלא לסדרא ר"ל שלא לסדר בשבת וליתן אז הסעודה לאורח ומ"ש לסלקא הוא לסלקא עד הלילה. ולכן נ"ל דהכי פירושא. ואיך עבידנא דלא לסדרא כי אם לסלקא סעודתא דמלכא לאושפיזא והכוונה ודאי היא דאליבא דר"ה נדחה האורח שלא חושש לו אבל לדידך שאתה רוצה לכבדו במה שהמלך מסלק סעודתו מעצמו לעוזבה אל האושפיז' זה לא יתכן. דהא ארביסר וכו' וא"כ במה יודע הפרש שבת וי"ט לערב י"ט שהרי לדבריך שוים הם. הכי אמינא דאי וכו' וירצה דדווקא בי"ט שחל להיות בשבת שהיו יחד בייחוד ב' הבחינות אור שבת והארת י"ט אז הוא דיש יתרון גדול ליום טוב השני כי מכח יחודם כל היום התנוצצו זה בזה. ונהנה האושפיזא ממיכלא דמלכא ולכן כאשר הקשה לו ר"א משום שלא נתן דעתו היטב לדבריו אז פירשה לו אביו וא"ל הכי קאמינא. פי' כך הם הבנת דברי ואי נימא וכו' אית דחייא וכו' דייקא שבכאן לא אמר סלקא סעודתא כמו שהוא בי"ט שחל להיות בשבת מפני מציאות הייחוד שביניהם ולכן מקרי סלוק אבל דע"פ נקרא ד חוי גמור והנה על מ"ש הזוהר אשתכח אושפיז' דחי וכו' כתב המד"ל ז"ל שמכאן מוכח שאותם שעוש' סעוד' ב' וג' ביחד בחורף טועים הם עכ"ל ויפה כיון דלכל מפרשי הזוהר הרמ"ק והרח"ו ועל כולם האר"י זלל"הה מ"ש כאן אושפיזא דחייא ר"ל שלמ"ש לא יהא אדם תאב לאכול ואם כמנהג החולקים סעודתם לשנים. אין מקום לטעם זה שכיון שאינם אוכלי' אלא כדי סעודה אחת למה לא יתאבו לאכול כ? במ"ש משום שחלקו סעודתם לשתים ומלבד זה גם התוספות חולקים על סברת הר"אש בזה וראוי לעשות כדבריהם: