הכתב השני וזו היא תשובה על צורת האריה, וז"ל:
כבודך יכריחני, מעלתך מגדרי תוציאני, כל ימי גדרתי בעדי, ולא אצא חוץ מגדרי, לבלתי אשים דבורי, במה שרבו בו המחלוקות והסתירות, עד אמצא איש נבון וחכם להוציאני ממבוכות הנסתרות, ועתה אתה אוחז בערפי, להוציא מה שאין לי חפץ על פי, כי דברות אלה שאמרת אין לבבי מכיל חקירתם, כי רבה מבוכתם, ונפלאה ממני אמתתם, לאמור: מצאתי און לי! ויש דרכים שאסמוך על יסודתם, אבל מה אעשה, שאהבתך ומעלתך הסיתו אותי לערוך בחכמה מלחמה נעלמה ויהי מה, ואם לא יש לבבי עמקה ורומה, ואומר אני כי פעם א' שאלני אחד מאנשי החכמה אשר בארצכם, על עשיית צורת האריה במתנת ידועה לרפואה, והתרתי, כי אמרתי שאינו שום אסור בעשיית הצורה לרפואה, והבאתי לו ראיה מסלע על גבי הצינית, ואמרינן עליה בגמרא, מאי מינית בת צדעה מאי שנא סלע, אילימא כל דקשה מעלי לה, לעביד לה חספא, וגם משום שוכתא לעביד בה טסא, אלא משום צורתא לעביד בה פולסא? אמר אביי כולהו מעלי לה, כלומר הקושי ושוכתא וצורתה, אלמא צורה לרפואה מותר, ואי משום צורת האריה, ומשום לא תעשון אתי דמות שמשי המשמשין לפני במרום, אמר אביי לא אסרה תורה אלא דמות ארבע פנים בהדי הדדי חוץ מפרצוף אדם, ואמרתי שגם הרב הגדול רמב"ן היה מתיר ועושה, ואין לנו גדול ממנו בחכמה ובמנין וביראת חטא, וכשהתרתי לא ידעתי שעלה מחלוקת שם מחכמי הארץ, שאין דרכי לענות על ריב ולא אחקרנו, ואחרי כן באו אלי שאלות ע"ז מן החכמים החולקים לומר שהצורה לרפואה אסורה, ודחו אותה ראיה שהבאתי מסלע על גבי הצינית, ואע"פ שדחו אותה בענין שאינו מתקבל כלל, לא השבתי כדי שלא להכניס עצמי במחלוקת שהם מנצחים זה את זה, מה לי לנפול בדבריהם, אבל העושה אותה בעונה ידועה, כמדומה לי שעל זה לא שאלוני ולא השבתי, ומ"מ איני רואה שיאסרו לחלוטין כל הצורות וכל העונות וכל המעשים וכל הדבורים בכל ענין, לא משום לא תעוננו, ולא משום לא תנחשו, ולא משום שיראה כשוף, ולא משום דרכי האמורי, ואתה הפרזת על המדות, ואסרת, ואמרת שחכם א' אמר לך שיש ספר אחד בזה, ויש מן הצורות במתנת מיוחד, וכורך בבגד צבוע מיוחד ועושה להם הקטרה מיוחדת בשעוה או במור, ואין ספק כי זה מדרכי עבודה זרה, ואם באת להתיר הקטרה שבספר ההוא, תתיר את כולן כי כל המינים נופלים חתחת סוג אחד ובנין אב א' לכלם עכ"ל, ובאמת כל שיש שם הקטרה אסור, שההקטרה והזבוח והנסוך וההשתחויה, ד' עבודות אלו אסורין לכל ע"ז ואפילו לפעור, אבל בלא כן אין לאסור הכל, לפי שאני רואה בדברי חכמי התורה ר"ל בגמרא ובירושלמי דברים שהותרו מכללן כמ"ש אליך, ומי יתן ידעתי חכם בארץ ואעשה לו נעלי ברזל, ואשמעיניה דרכי החכמה בכל זה ידינני, ואדון עמך בזה וגם עם הרב הגדול מורה צדק רמב"ם ז"ל, ולא כמשיב על דבריו ועל דבריך, רק כחוקר ושואל, אולי אמצא ארוכה למבוכה. — כתבת שהעושה צורה בשעה ידועה אפילו לרפואה עובר משום לא תעוננו, שהתורה לא אסרה אלא דבר שיש קצת עקר שבו די לטעות, אלו דבריך, ואפשר שהוא כן, אבל הרב ז"ל כתב בהפך בהל' ע"ז וז"ל: כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהם ומחשב בלבו שהוא אמת אבל התורה אסרה, אינו אלא מן הכסילים ומן חסרי דעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם חכמה אלא דברי תוהו, וכל הנמשכים אחריהם חסרו דעת ונטשו דברי דרכי האמת בגללם, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלה העניינים: תמים תהיה עם ה' אלהיך עכ"ל, ונפל עוד זה בפ' ל"א מס' המורה, ז"ל: והמעשים האלה אשר יעשו המכשפים אין ההקש נותן אותם ולא יאמין בעל שכל בהם, שהם יחייבו דבר כלל. עוד חזר וחזק הדברים האלה בס' המורה. ואילו היה בידינו להכריע, היה נראה יותר כמו שאמרת, לפי שאמרו בפרק חלק (סנהדרין קא, א): שריח שמן ושרי בצים נשאלין מהם בשבת אלא לפי שמכזבין, וכן באוב וידעוני בשאול, ובחרטומי מצרים שהעידה התורה השלמה שעשו כן בלטיהם, ומ"מ יש לי עיון בדברי הרב ז"ל, שמתוך דבריו מצינו למדין שכל דבר שנמצא בו תועלת באמת אינה בכלל מה שאסרה תורה, באיזה צד שיהיה בין מסגולה אמתית שנמצאת בהן בגופן, בין שנתאמת זה בנסיון, ונמשך עוד הרב בזה להתיר מה שנמצא בו מצד הסגולה הלקוחה בסגולה אחרת מקרית, כמו מסמר הצלוב שאין סגולתו כסגולת שן של שועל שהיא מצד עצמה, כסגולות האבן השואבת וסגולות הפיאוניה וצואת הכלב כמו שמנה הרב ז"ל, אבל סגולות מסמר הצלוב אינה מצד הברזל עצמו ולא מצד צורת המסמר, אלא מצד המקרה שקבל מן הצלוב, ומן הסגולה ההיא תמשך סגולה אחרת לפעול בהאיש דאית ליה רפואה, וכמוהו אבן תקומה שאמרו שמצלת האשה שלא תפיל, ולא היא בלבד אלא אפי' משקלה, ואע"פ כן מותר כמ"ש הרב ז"ל, ואל יקשה בעיניך מסמר הצלוב ושן של שועל שהתירו, שהדברים האלה בזמן ההוא הם חושבים בהם שהוציאו אותם בנסיון והיו משום רפואה, והולכים דרך תליית העשב הנקרא פיאוניה על הנכפה וצואת הכלב על מורסת הגרון, שכל מה שנתאמת נסיונו כאלו, אף על פי שלא יגזרהו ההקש הוא מותר לעשות משום רפואה. הנה אחד שאסר, התיר כל מה שנמצא בו תועלת בנסיונו, ואם כן מותר לסמך בנסיונו על הקודמים ואין אנו אסורים בהם, עד שיבחן הנסיון ויתאמת לעינינו, שהרי מסמר הצלוב ושן של שועל אנו מותרים לסמוך על נסיונו של קודמים, וכמו שאנו סומכין על חכמי הרפואות באותן הרפואות שההקש הטבעי בלתי עוזר אותן, ולא על חכמי התורה וחכמי הרפואות בלבד, אלא על כל האנשים שאומרים שנתנסה הענין ההוא, התירו לנו לסמוך עליהם כבעלי הקמיעין, שהרי התירו הקמיעין בין של עיקרין בין של כתב ולא פירשו לנו חכמינו איזה קמיע של כתב ואיזה של עקרין, והרב פי' בספר המורה לאסור אחר שהתיר, והוא שכתב שם זה לשונו: כל מה שיאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נוהג הוא לפי דעתם, כמנהג הסגולת והכחות המיוחדות, אסור, והוא אמרו ולא תלכו בחוקות הגוים, והוא אשר יקראו דרכי האמורי מפני שהם סעיפי המכשפים, והם דברים לא יגזרהו ההקש הטבעי. הנה הוא שאסר לנו אפילו מה שיש בו תועלת מצד הסגולה, כל שאינו גוזר ההקש הטבעי, ונשוב לאסור מסמר הצלוב משום דרכי האמורי אחר שהתרנו אותו? לא ידענו איזה נקח בידינו מדברי הרב למעשה, או ההתר במסמר הצלוב, או האסור משום דרכי האמורי, ואולי אמר הרב שאפילו מה שתלוי בספריהם בסגולה לא נאמין, לפי שעקר ענינם לתהו ולהבל בעניני המכשפים, אבל מ"ש חז"ל נאמין לסמוך עליהם לעשות מעשה מצד מה שהתירוהו ונתאמת עליהם בסגולה, ושמנו הרב במבוכה רבה, ועוד אני חוזר ושואל על זה, לפי שאני רואה בגמרא דברים רבים, יראה מהם שהתירו מכל הנחושים והלחושים ומן הכשופים, בשבת ובחולין ובע"ז ובגיטין ובסנהדרין ובגמרא ירושלמית בשבת, באותן שאמרו בפ' במה האשה יוצאה (סז, א), כתוב בספרים אין בהם משום דרכי האמורי, ואין באחד מהם אפילו אחד שיגזור העיון הטבעי, ואפילו למאן דאמר התם, כולהו אית בהו משום דרכי האמורי, לבד מהני, מי שיש לו עצם בגרונו מביא מאותו המין ומניח לו על קדקדו ולימא הכי, חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד, לאדרא לימא הכי, ננעצה כמחט ננעלתה כתריס שייא שייא, הנה יש בכאן מעשה, ודבור, ממה שאין העיון הטבעי מחייב, לא זה שיועיל הנחת המין הוא על הקדקד ולא הדבור באותן המלות, והותרו בגמרא, ויראה דר' חייא בר אבין דאמר דכולהו אית בהו משום דרכי האמורי לבר מהא, כי זה התיר אותו הנסיון ומותר משום רפואה, ועוד שם (סו, ב) אמר אביי כל מנייני בשמא דאימא, וכל קטרי טב בשמלא, ומה תועלת יש בין שם האם לשם האב ובין השמאל לימין לפי העיון, וליתן בדבר ידוע ולומר דברים ידועים, (ושם) אמר אביי אמרה לי אם לאישתא בת יומא לישקיל זוזא חיורא וכו' ואי לא ליתיב אפרשת דרכים וכי חזי שומשנא גמלא דדרא מידי, לישקלוה ולשדייה בגובתא דנחשא ולסתמיה באברא ולחתמיה בשיתין גושפנקיה ולברזולי' ולדריא ולימא ליה טועני וטוענך עליך, ואי לא לישקיל כוזא חדתא וליזיל בנהרא ולימא ליה נהרא נהרא אוזפן כוזא דמיא לאורחא דאקלע לי' וליהדרי' ז' זמנין עליה ולישדרייה לאחוריה ולימא ליה נהרא נהרא שקול מיא דיהבת לי דאורחא דאקלע ביומאה אתא וביומאה אזיל, והנה בכאן מנין ידוע במלחא ובמיא וכלי ידוע של נחושת ומקום ידוע בנהרא ומנין חותמות ומלות ידועות ומנין ידוע של הקפות ואין אחד מהם גוזר העיון הטבעי, והתירו, ולא תאמר כי זה דברי אשה דאומנתא של אביי אמרתן דודאי משאמרן אביי וקבעו אותן בגמרא האמינום וסמכו עליה, ועוד שם כאלה רבות שאמרו חכמים, ולא עוד אלא אפילו ר' יוחנן טובייני דחכימי, דאמר ר' יוחנן לאישתא צמירתא לישקול סכינא דכולא פרזלא וליזיל להיכא דאיכא ורדנא ולקטור ביה נורא ברקא, ויומא קמא לידוק ביה פורתא ולימא וירא מלאך ה' אליו, והנה בכאן מקום ידוע ומתכת ידוע וקשרים ידועים וימים ידועים, ובחולין פ' כל הבשר ברב חסדא ורבה בר בר חנה שעשו מעשה בעצמן, כדאמרינן דאזלא בארבא וההיא מטרוניתא אמרה מלתא ואסרתה לספינתא, ואמרו אינהו מלתא ושריוה, ובשלהי פ' ד' מיתות ר' ינאי איקלע לההוא אושפיזא, אמר להו אשקינן מיא, קריבו ליה שתיתא, חזיה לההיא אתתא דהוו מרחשן שפוותה, שקל פורתא מיניה והוי עקרב, אמר אנא שתאי מדידכו, אתון נמי שתו מדידי, ושקיוה הוה חמרא תליא סליק לשוקא וכו', ושם בירושלמי מר"א ור' יהושע בן חנניה מעשים רבים כמו שזכר שם. וכן בשבת, לסימטא לימא הכי וכו' אלין מלאכיא דאשלחו לבדום ול"ש בבית הכסא לימא הכי וכו', ובגיטין פרק מי שאחזו קורדיקוס וכו' וכאלה אין מספר, לשבריא דיומא ליעבד הכי ולימא הכי, לשבריא דליליא ליעבד הכי ולימא הכי, וכן בפ' קמא דע"ז, ובאמת אין אחד מכל אלה גוזר העיון הטבעי והתירו, וכן אסרו לאכול ולשתות זוגות, והקפידו רז"ל עליהם הרבה עד שהקשו בתקנת ארבע כוסות של פסח, ומי תקנו רבנן מלתא דאית בה סכנה, והוצרכו לומר כוס של ברכה מצטרף לטובה ואין מצטרף לרעה, ומן הנחושים אסרו לנחש ולומר נפלה פתו מידי, צבי הפסיקני, בני קרא לי מאחורי, ושלא לנחש לקול גברא בדברא ולקול אתתא במתא, והתירו לסמוך לקול אתתא בדברא ולקול גברא במתא, וכן יהונתן בן שאול סמך על כיוצא בדברים אלו, ואמר: ואם כה יאמרו עלו אלינו ועלינו, ואותו צדיק שעשה ה' תשועה על ידו לא עבר עבירה ולא היה מנחש, ואע"פ שהרב ז"ל אסר אותו ואמר שהוא נחש מהנחושים שאסרה תורה, כבר השיג עליו הראב"ד ז"ל בהשגות והאמת אמר, וכן אמרו ר' יוחנן בדק בינוקא וסמך ע"ז כמוזכר בחולין, ושמואל בדק בספרא ורב בדק במעברא, ובפ' חלק אמרו סכין וממשמשין בבני מעים בשבת, ולוחשין לחשות נחשים ועקרבים בשבת, ועוד שם ת"ר שרי שמן ושרי ביצים מותרין לשאול בהן אלא מפני שמכזבין, לוחשין על שמן שבכלי ועל שמן שבנר, ועל שאלת השדים אמרו שם בבריתא אין שואלין בדברי שדים בשבת, ר' יוסי אמר אפילו בחול אסור, א"ר הונא הלכה כר' יוסי, ואף ר'יוסי לא אמר אלא משום סכנה, כהא דר' יוחנן בר יוסף דאבלע בארזא ואתעביד ליה ניסא ופקע ארזא ופלטיה, ובגיטין פרק מי שאחזו, בשלמה דכתיב: ומקבות והגרזן כל כלי ברזל וכו', ושאל לחכימי היכי ליעביד, ואמרו ליה זיל אייתא שידא ושידתין, וכן עשה ושאל מהם על השמיר, הנה כל אלה וכיוצא בהם הרבה הוציאו מכלל מנחש ומכשף, וגם הוציאו מכלל מעונן מכוון במעשיו בעונה ידועה, אמרו בע"ז על ר' יהושע בן לוי דהוה מצער ליה ההוא גוי, אייתי תרנגולתא אסרה אנרעא דפוריא, סבר כי מטא האי שעתא אלטייה, כי מטא האי שעתא נאים, כד אתער, אמר שמע מיניה גם ענוש לצדיק לא טוב ואפילו לגוי, ובשבת פרק מפנין אמר שמואל פורסא דדמא חד בשבת וארבעה ומעלי שבתא, אבל בשני ובחמישי לא, אמר מר מי שיש לו זכות אבות יקיז דם בשני ובחמישי שב"ד של מעלה ושל מטה שוין כאחד, בתלתא מ"ט לא, משום דקיימא לי' מאדים בזוזי, מעלי שבתא נמי מאדים קיימא ליה בזווי, כיון דדשו בה רבים שומר פתאים ה', אמר שמואל ארבע דהוא ד' ארבע דהוא ארביסר, ארבע דהוא כ"ד, ארבע דליכא ארבע בתריה, סכנתא וכו', מעלי יומא דעצרתא דנפיק ביה זיקא דשמיה טבוח סכנתא, ובכתובות בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים ואלמנה נבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם, ואנשי מעמד היו מתענים בכל יום כנגד מה שנבראו באותו היום, על מפרישי ימים בשני שנחלקו בו המים, בשלישי על הולכי מדברות, ברביעי שלא תפיל אסכרה בתינוקות דמארות חסר כתיב, בחמישי על עוברות, וכו', שבכל יום תתחזק בו המלאכה הנבראות בו, ועוד כתוב דרב הושעי' ורב חנינא היו עוסקים בספר יצירה כל מעלי יומא דשבתא, ואיברו עגלא תלתא ואכלו ליה, ולא היו עושין כן בד' פרקים שמשחיטין בהן את הטבח בעל כרחו שצריכין הכל לבשר יותר, אלא במעל' שבתא משום שבו היתה בריאת הבהמה ובעלי הקמיעין שאמרו דאתמחי גברא, היינו שהוא בר מזל שקמיעיו מצליחין, וכולם משגיחין לכוון מלאכתם במזל ידוע בחדש וביום, וכן כותבין בקלף ידוע בעור שליל ובעור צבי, ושמוש תהלים שמוסכם ביד גדולי ישראל, כולם מסכימים שצריכים עונה ידועה, ושמעתי שאף ר"ע שאמר מעונן זה המחשב עתים ושעות ואמר היום יפה לצאת, מחר יפה ליקח למודי ערבי שבועות יפות עקרי קטניות מהיות רעות, הוא עושה תפלה, ידוע למוצאי שבת, וכן בפ"ב פ' מי שמת, ג' דברים צוה אחיתופל לבניו, אל תהיו במחלוקת בית דוד, ואל תמרו במלכותו, וי"ט של עצרת ברור זרעו חיטים, רב חסדא אמר בלום אתמר ובאמת דברים אלו כולן צריכין אומן לתקנן וליישבן, ומי יתן ידעתי ואמצעהו' ואע"פ שנאמרו דברים רבים בספרים מדרכי האמורי, אין אומרים כולם תחת סוג אחד ואב אחד לכולם ואין להתיר אחד מהם כמו שבא בכתבך, שאין הספרים משותפין להיות הכל מותר או הכל אסור, שאפילו בספרי הקוסמים. והמנחשים ובספרי דרכי האמורי, יש דברים מותרין, ותדע דהא דאמרינן בפ' במה אשה יוצאה תני תנא בפרקא דאמורא קמיה דרב זביד, וא"ל כולהו אית בהו משום דרכי האמורי לבד מהא, אלמא באותו פרק שאספו בו דרכי האמורי אמרו אינהו שאע"פ שיש בכל משום דרכי האמורי, ההוא מיהא מותר, וכן אירע לנו בספרי הפלסופים שיש בה לנמנע טבע קיים, ועושים זה סוג לכל המציאות, ומזה ודאי יצא להם בטול האותות כקריעת ים סוף, ועמידת השמש והירח, ויציאת המים מן הסלע ועליית הבאר עם ישראל בכל מסעיהם, וחדוש העולם והמן, ובכלל הדברים האלו אסור לשומען כ"ש לאמרם, דכיון שכן נאמר, שכל מה שבספריהם שקר, ואסור להאמין ולעשות שום דבר שאמרוהו ושכללו בספריהם, אלא כל הספרים אם יש בהם דברים של שקר ויש בהם דבר אסור ברובן, אפשר שיש בהם דבר יוצא מכללן, והני ספרים כרמונים שזורקין הקליפות ואוכלם הגרעינים היפים, ולפי שבאו דברים אלו בספרינו הקדושים לרבותינו החכמים, ובהפך זה יראה מפשטי מקראות התורה, כתובים מלאים ושלמים, לא ימצאו בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף, נלאה לבבי למצוא הפתח לפתוח חרצובות אלה, ומחפש אני כמחפש בנרות, ולא כמקיים וגוזר גזירות, ואולי אמצא קצת עלה, לקצת המבוכה הזאת ואם לא לכלה, ואומר אני כי מסדור עליון היה בתחלת הבריאה להמציא בעולמו דברים להעמיד בריאות הנבראים, שאם יקרה מקרה בחלאים, ושאר הסבות יוציאו הנמצאים, מגדר טבעם השלם, יהיו אלה מוכנים להחזירם אל גדרם להעמיד אותם על בריאותם, ושם הכחות האלה בעצם הדברים הנמצאים בטבע מושג בעיון, כסמים ועשבים הידועים לחכמי הרפואות, או בטבע המסוגל לא ישיג אותו העיון, וכן הענין בעצמו בשאר הנמצאות, שיש בכל אחד דבר אחד מועיל, או בטבע מסוגל כמסמר הצלוב ושן של שועל ואבן תקומה, וכן תמשך הסגולה בסמים ידועים המחממים, ובסגולה יועילו לדבר החם, וכיוצא בזה הרבה, ואין מן הנמנע שיהיה כזה גם בדבורים כענין הקמיעין והדומה לזה, ועל כן אמרו אביי ורבא (שבת סז, א) דרך כלל, כל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, ואמנם מה שכתב י"ת בתורתו התמימה: תמים תהיה עם ה' אלקיך, פירושו אצלי כולל האזהרה וההבטחה, שהזהיר שבל נשתבש ונחוש בהבלי הגוים הקוסמים והמנחשים אוכלי הדם בכוונתם הרעה להמשיך להם השדים לא-אלוה, רק להיות תמים עם ה' ר"ל לך עמו בתמימות מלשון ואני בתומי הלכתי, והבטיחו עם יעשה מצותיו ועבודתו יהיה תמים לא יגע בו רעה, מלשון שה תמים, הפך מה שחשבו התועים, והוא אמרו לאות: כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם, אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו; ואולם הבטחון נחלק לענינים לפי הזמנים, ולפי האנשים, ודרך כללי לעולם נבטח כי נלך בטח בלכתינו בדרכי התורה השלמה, והיא מצלת מן המקרים והסבות בנסתרות, כאמרו: בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך, וזה כוללת פרשת והיה אם שמוע תשמעו וכו' ופרשת אם בחוקותי תלכו, וצדקה תציל ממות בנס נסתר כמעשה בתו של ר"ע, ומעשה דשמואל כמבואר בשלהי דשבת, ואם חל המקרה בחלאים מותר להתעסק ברפואות, ובלבד שיכוון דעתו לשמים, וידע שאמתות הרפואה ממנו, ולא שיכוון שהכל תלוי בסם פלוני וגם ברפואות ההם והאיש הרופא, והוא אמרו גם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים, ומי שהשיגו החולי אינו סומך על הנס שלא לשאול ברופאים ולהתעסק בדברים המועילים, בין בדברים טבעיים בין בסגולות, והוא אמרו: ורפוא ירפא וארז"ל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, ואמרם נתנה לומר שאין זה הפך מה שהזהירה התורה בהבטחה, ובגדר זה נכנסו כל הרפואות אפילו הדבר המועיל בסגולה מן הסגולות, בין בעצמם בין בדבורים, וזה דרך הקמיעין בין קמיע של כתב בין של עקרין, וכן כל מ"ש בשבת ובחולין ובע"ז ובסנהדרין וגם בשאר מקומות שכתבנו למעלה, והוא שאמרו אביי ורבא כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, ולא עוד אלא שאסור לכנוס בעניני הסכנות ולבטוח על הנס, והוא אמרו: קיר נטוי מזכיר עון, ואמרו כל הסומך על הנס אין עושין נס, ומותר לבטוח באדם, והוא שלא יסור לבו מן ה', כאמרו: ארור הגבר אשר שם בשר זרועו ומן השם יסור לבו, אך לבטוח בה' שיעשה לו תשועה על ידי איש פלוני מותר ומצוה, וזה כולל כל עסקי בני אדם במלאכתם, זולתי האנשים השלמים שזכיותיהם מרובות כמעשה דר' חנינא בן דוסא עם הערוד, שאמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו ר"א בן דוסא, וכמעשה דרבי חנינא בן דוסא (חולין ז, ב) שהיתה אותה אשה מחזרת לטרל עפר מתחת רגליו לכשפים וא"ל שקילי, אין עוד לבדו כתיב, והאמר מר למה נקראו כשפים, לפי שמכחישין פמליא של מעלה? והשיב שאני ר"ח בן דוסא דנפיש זכותיה, ואפילו החסיד שבחסידים אין לו רשות לעשות מלאכתו דרך בטחון רק בדרכו של עולם, שלא אמר אדליק נר ביין או במים ואסמוך על הנס, ואע"פ שאמר החסיד לבתו ששגה בע"ש ושמה יין בנר במקום שמן ונצטערה, בתי אל תצטערי, מי שאמר לשמן וידליק, יאמר ליין וידליק, וכן מותר שיעשה אדם דבר קודם שיחול המקרה כדי שלא יחול, או יאמר דבר או מקרא אחד אפילו מן התורה להגן, וז"ש בע"ז אי צחי לזדהר משברירי, ולימא הכי לנפשיה פלניא אמרה לך אמך אזדהר משברירי ברירי רירי ירי רי, ואמרינן בשבועות פ' ידיעות הטומאה שיד של פגעים בכנורות ובנבלים ובתופים, ואומר יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי, מזמור ה' מה רבו צרי עד לה' הישועה, ריב"ל מסדר להני קראו וגני, והיכי עביד הכי והא קאמר ריב"ל אסור להתרפאות בדברי תורה? להגן שאני וכן בחולין אמר אביי משמיה דרבא הא דלא משי מיא בתראי אארעא, משום דרוח רעה שורה עליהן, והא דלא שקלי מידי מפתורא כד נקיט איניש כסא בידיה, משום דקשיא לרוח צרדא, ומר בר רב אשי קפיד אאישתא ובכנה דתקלי דצריכי לסעודה, ועוד שם הביאו כיוצא באלו, ואין זה ממעט בטחון, אדרבא אסור לסמוך על הנס, ואף כי במקום שיודעו הדרכים לחכמים בסגולה שצריך להשמר מהם ואין עיון הטבע משיג, הנה שנכנסו בכלל ההתר הזה, כל שאמרו שיש בו משום רפואה בין בסגולות העצם בין בסגולות הדבור והפעלות, ואפשר שאפילו העתים והשעות בכלל זה, כל שהוא עושה צורה לרפואה ונותן דעתו לשמים, לא כאותן המכוונים לשד השולט באותו היום, שזה כעובד אותו, והוא שכתוב: ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וכו', ובחובר חבר אמרו המחבר נחשים ועקרבים, וארז"ל שלוחשים נחשים ועקרבים, ונראה שזה נכנס בכלל כל שהוא לשם רפואה מותר, שלחישת ערבים שהותרו הוא לחישת על המכה של נשיכת נחשים ועקרבים, וכמ"ש הרב בהלכות פ' ד' מיתות ב"ד, גם בנחוש שיש בכלל חכמת הטירין שהוא מן המנחשים בעופות, אמרו: מעשה ברב עיליש ששמע עורב ויונה אמרו עיליש ברח עיליש ברח, וסמך עליהם וברח וניצול, ואולי גם זה משום דשביה כולהו איתנהו ביה ובכלל רפואה הוא ויותר ממנה עוד, ושלא ילך אחרי נחשים האלו, אלא שאם שמע במקרה מותר לסמוך עליו להנצל מן השביה, ובכלל מעונן אמרו, ראש חדש הוא, מוצאי שבת הוא, ואמרו לא יקיז דם בראש חדש, וזה גם כן מצד היתר במקום רפואה משום דאיכא חולשא כמבואר שם בגמרא, גם שלא יקיז בב' וה' מפני שהם ימים קבועים לדין ב"ד של מעלה וב"ד של מטה, ואין בזה הסרת הלב מן השמים, רק כמאמין בהשגחה ומוסיף ביראה, וכמצות התרועה והכנעה בראש השנה שהוא מוכן לדין עמים מוסיף יראה והכנעה, והוידוין להגן מדין שמים, דכל שעת הדין והפקידה לכל באי עולם קרוב יותר לענוש על כן אמרו, אדכירו רתחא בראש השנה לא מדכרינין שזה לאו אורח ארעא, ואמר ליה רב קטינא למלאכא ענשיתו אעשה? ואמר ליה בעידן רתחא ענשינן, ושעת החולי כעולה לדין, וכמ"ש רז"ל כעולה לגרדום לידון שאומרים לו הבא ראיה והפטר, ויום ההקזה כשעת הסכנה שהכח נחלש בהמעט הדם ואפילו רוח מעט מזיקתו, ושמואל שהיה רופא לא היה מקיז אלא בבית של ז' אריחי, ומזה הזהירו שלא להקיז באותן הימים העומדים בזוגי למאדים ובערב עצרת, שרוח רעה יחזק באותו היום דשמיה טבוח כנזכר שם בש"ס, ואמרו שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, והזהירו להשמר מזוגות, לפי שמלאכי חבלה מקפידין בהם, וכבר הזכירו בגמרא מה שאירע מן ההיזק מזה, ומה שאמרו בבעולות הנשואות בחמישי ובששי, מפני שהעסק בפריה ורביה והימים האלה ר"ל החמישי והששי נתברכו מפיו יתברך בתחלת הבריאה בפריה ורביה של בעלי חיים כדגים ועופות ואדם, וכבר אמרתי שכל יום מימי הבריאה פועל יותר במלאכה שנתחדש בו משאר הימים, וכן אפשר שמותר להתעסק באותן הדברים האסורים כדי לבטל מעשה מכשוף המכשפים, והוא מה שאמרו (בפ' כל הבשר) במעשה דההיא מטרוניתא דאמרה מלתא ואסרתה לספינתא, ואמרו אינהו ושריוה, ונכנס בכלל זה מעשה דר' יהושע בר חנינא ור"א שעשו עם אותו המין במרחץ, ומעשה שעשו עם אביו של ר"יח בן בתירא ברומי, כמבואר בירושלמי פרק ד' מיתות, והוא הטעם שאמרו בשלהי פרק קמא דסנהדרין, שאין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי חכמה ובעלי כשפים, כדי שיבינו במעשה כשפים ויבטלום, כדי שלא יוכל לעכב ע"י או לשבש דעתם מכשף מן הכשפים, והוא שאמרו לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות במה ינצל הנכשל בהם, והוא שאמר ר"א בשלהי פרק ד' מיתות כמאשים מי שאינו לומד מהם על הכוונה הזו, ואמר יש לי ג' מאות הלכות בנטיעת קשואין, ולא שאלני אדם בהם מעולם אלא עקיבא בן יוסף פעם א', ולמדו נטיעתן ועקירתן, ואמר מלתא ונתמלאה כל השדה קשואין, ואמר מלתא ונעקרו, והקשו והיכי עביד הכי, והא העושה מעשה חייב, והשיבו לא תלמד לעשות, לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות, אבל מעשה דרבי אבולהו דעל לההיא אושפיזא ואשקייה לההוא אתתא והות חמרא, לא ידעתי היאך היה מותר לעשות כזה, אלו היה ר' אבוהו הנזכר בש"ס תלמידו של ר' יוחנן? אלא בודאי אחר היה, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שם, שר' אבוהו תלמיד ר' יוחנן לא היה עושה מעשה כזה. והשואלים בשדים שהוא מותר אלא סכנה, ראיתי תשובה להרב רמב"ן ז"ל ומה שהתירו בפ' חלק לדרוש אל השדים אלא משום סכנה, אין זה אלא ללחוש ולהשביע לצאת מן האיש כדרך מעשה בן תמליון, ור' יוסי אוסר שמא יזיק אותו כשמוציאין אותו בעל כרחו, ואני תמיה כי שמעתי בברור שמנהג חסידי אלמאנייה לעסוק בדברי שדים, ומשביעין אותם ומשלחין אותן ומשתמשין בהם בכמה עניינים, וסבור אני שיש לומר מעשה שדים לחוד ומעשה כשפים לחוד, כמ"ש בלטיהם אלו מעשה שדי, בלהטיהם אלו מעשה כשפים, ופי' רש"י ז"ל מעשה כשפים ע"י מלאכי חבלה הם נעשים והן הם שאסרה תורה, אבל מעשה שדים נהגו בו ועשו בו כמה מעשים ובודאי פשטי השמועות כך הם, ומעשה דבן תמליון וארנוטין ויוסף שידא ושאר כל המעשים בתלמוד ומדרשי אגדה כך הם נוטים עכ"ל, הנה כתבתי ממה שבא בדבריהם בכלל העניינים האלה, וזה שהתירו מכללן רז"ל הקדושים אחד אחוז מן החמשים, ולבי עוד מגמגם באלה אשר כתבתי, באשר באתי לתקן ולתרגם, ולא כתבתי אחד מאלו לעשות מעשה, רק באותן שהוזכרו בגמרא, שאין זאת משנת חסידים, רק כדורש מן הספק להלכה, עד אמצא חכם יעשה אתנו ברכה, להוציא באלו רגלינו מן השבכה, ואלהים יראנו נפלאות מתורתו, וידריכנו באמתתו, ויצליחנו בעבודתו, כי לו לבדו הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד ואפס זולתו, נאמן בריתך, שלם באהבתך,
הכותב
שלמה ב"ר אברהם ז"ל ן' אדרת
חתימה, לוקח נפשות חכם, מניח לארץ ביד, את אשר שקד, ה"ה ה"ר אבא מרי ן' האשל הגדול הנעלה והנכבד ה"ר משה זלה"ה.