מגיד מראשית אחרית האדם ותקותו אחר המות ואיך זה נתפרש בחיי ראשי המטות לבני ישראל אשר נקבו בשמות.
הלא אב אחד לכלנו האדם הגדול בענקים אדם הראשון ותחלת דבר ה' עמו (בראשית ב' יז) ויאמר אליו מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות והקשו עליו המפרשים שנראה מזה המאמר שאם לא חטא אדם הראשון לא היה בן מות אלא נצחי וטבע חומרו והרכבתו מהיסודות יכחיש זה לפי שכל מורכב סופו שיפרד וימות וישוב כל מורכב לשורשו ועקרו. ועוד שנראה שזה המאמר לא נתקיים כי הנה אדם הראשון לא מת אותו היים שאכל מהעץ אלא אחר תתק"ל שנים. ותרצו שאילו לא חטא היה מת מיתה טבעית ועכשו שחטא השליט עליו חטאו מיתה מקרית שימות קודם זמנו כדין מחויב מיתה בידי שמים ואחרים אמרו שאף שאדה"ר נברא נכון למועדי רגל ולמות בטבעו היה על צד הפלא חי וקיים לנצח כאחד מצבא מרום יען שמטבע עץ החיים היה להחליף הכח כדי שיוכל הכח הטבעי לעשות התמורה שוה אל ההתכה או יותר. אבל אחר שאכל מעץ הדעת היתה ההתכה גוברת על התמורה כמו שהוא היום והוא בהכרח שימות וזהו שאמר הכתוב כי ביום אכלך ממנו מות תמות ר"ל כי מהיום ההוא והלאה תגבר ההתכה על התמורה ובהכרח ימות וזהו מה שאמר איוב תתקפהו לנצח ויהלוך משנה פניו ותשלחהו ר"ל כפי מה שפירשו רז"ל בב"ר פ' י"ו כי היה בדעתו יתעלה לקיימו בתוקפו נצחי באיש והוא הלך אחר הנחש ותאות לבו ובשנותו את טעמו לפני אבימלך מלכו של עולם גורש ושולח ממקום החיים הנצחיים ונתחייב למות. וחז"ל אמרו כי יומו של הקב"ה אלף שנה וכי היה שמת תוך אלף שנה שנברא. ויונתן תרגם תהן חייב קטול. אמנם הפירוש היותר מתיישב על הלב הוא שבמיתה הכפולה הזאת נרמז עונש הגוף והנפש. וזה שמן היום שחטא וגורש מהגן עדן וממנוחתו כבו' התחיל מיד למות ולהרגיש בעצמו המות מיום הולדו כי יפה היתה שעה אחת של נחת רוח במקום ההוא מכל חיי העוה"ז עול' העמל והטורח ומהיו' ההוא שחטא גורש ג"כ מלפני ה' ונענש על מיתת הנפש כי באור פני מלך מלכו של עולם חיים והוא הסתיר פניו ממנו והתחיל לקונן עליו איכה. והפירוש הזה אינו נגד דעתנו כי אנחנו מודים שהנפש החוטאת היא תמות ושהתשובה ומעשים טובים מועילים וכמו שאמר יחזקאל והרשע כי ישוב מכל חטאיו אשר עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות ולכן אף שאדם הראשון חטא ונטרד מהגן ובחטאו מת עם תשובתו הרמתה חזר בו והגיע עד כסא הכבוד ומקום שצדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד וכבר אמרו חז"ל גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות וכך הוא האמת. הנך רואה שהעניש הקב"ה לאדה"ר בעונש נפשיי ואם גילה לו כי מיתתה יראה ביום שיעבור על מצותו גילה לו ג"כ כי קיומה תהיה ביום שתעשה רצונו. ויען הוא היה בגן עדן עצמו לא הוצרך לייעדו בשכר אם יקיים מציתו כי שכר עשיה בידו ודי שיפחידהו באבדתו ושיטרד ממנוחתו:
ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו האלהים (בראשית ה כד) הוא העד השני. וזה שאתה תראה שבכל הדורות הראשונים כתוב וימת והיה זה לפי שנפרד בהם הנפש מהגוף כמנהג כל מתי עולם. אמנם בחנוך אמר ואיננו כי לקח אותו אלהים כמו שכתוב באניהו אם תראה אותי לוקח מאתך ועל כן תרגם אנקלוס וליתוהי ארי לא אמית יתיה ה'. ויונתן בן עוזיאל וסליק לרקיעא במימר קדם ה' וקרא שמיה מטטרון ספרא רבא וכך היה ודלא כפירוש רש"י. ולכן תמצא כפי מה שפי' הרב רבינו בחיי שהזכיר בו לשון ויהי מה שלא תמצא בדורות הראשונים אלא ויהיו כדי לרמוז שנתעלהבאור העליון שכתוב בו יהי אור ויהי אור וזה למעלת ההתהלכו' אשר לא תזכר רק בצדיקים כגון נח ואברהם ויהיו ימיו שס"ה שנים כמנין ימות החמה כי השיג וידע מהלך השמש וכחותיו העצומים ומתנועתו הכיר הסבה הראשונה ונדבק בה. ולכן זכה לכל הכבוד הזה והעלהו הקב"ה לעין כל כמו לאליהו בשערה השמימה כדי שכל העולם ממנו יראו וכן יעשו. ולקיי' בלבם ההשארות הנפשיי אשר בראותם מיתתו של הבל הצדיק וקין רשע עריץ מתערה כאזרח רענן בונה עיר לשבת כמעט היתה נשתקעת מדעתם האמונה הזאת. וגם זו ראיה שאילולי לא חטא אדם הראשון היה נצחי לעולם בגוף ונפש:
נח מצא חן בעיני ה' וכאשר יצא מן התבה ויבן נח מזבח וירח ה' את ריח הניחוח אף עפ"י שלא הרשה לאדם הראשון הבשר כירק עשב נתן לו את כל ובתנאי שדמו בנפשו דמו לא יאכל והיא המצו' השביעית של שבעה מצות בני נח. וסמך לזה (בראשית ט ה) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אתיו אדרוש את נפש האדם כלומר אעפ"י שהותר לכם נטילת הנשמה מן הבהמות את דמכם אדרוש כי לא תעבור הריגת האדם מבלי נקמה כהריגת הב"ח. ולהורות חומר עון הרציחה אמר אך את דמכם והריגתכם בנפשותיכם כלומר בשביל נפשותיכם היקרות הן מיד כל חיה הן מיד כל אדם הן מיד איש אחיו שהוא אוהב לו כאח והכהו והוא לא שונא לו מתמול שלשום אדרוש את נפש האדם. וכן גזר חכמתו ית' שהשור יסקל ומעשה היה בתרנגול שהרג את הנפש והביאוהו לבית דין וסקלוהו. ושמי שהרג בזדון יהרג ומי שהרג בשוגג יגלה. וסמוך לזה שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם. כלומר שופך דם האדם באדם אחר או שופך דם האדם באדם אף עפ"י שלא יצא דמו לחוץ או השופך והורג אדם בפני אדם וכדמתרג' המתרג' דישוד דמא דאינש' בסהדין דמו ישפך ונתן סיבה לחומר עון השפיכה באמרו כי בצלם אלהים עשה את האדם ואינו ממדרנת הבהמות שאין להם אלא הנפש החיונית ולכן הותר הריגתם אבל האדם נעשה בצלם אלהים מפאת נשמתו ולכן אין ראוי להשחית להשמיד ולאבד צלם נכבד כמוהו. ויש מי שפירש אך את דמכם אדרוש להביא החונק עצמו כי הקב"ה יקח נקמתו ממנו בעוה"ב על העון אשר נשא בנפשו. ולכל הפירושים מכאן ראיה שהנפש השכלית היא רוחנית ולהשארותה אחר המות:
אברהם אבינו נקרא אוהבו של מקום כמו שכתוב זרע אברהם אוהבי. ואם שהנסיון יוכיח ששלשה המה הדברים היותר אהובים מהאדם והם ארץ המולדת הבנים והחיים ראינו שאברהם אבינו נתנס' ועמד בכלן הוא עזב ארץ מולדתו קרוביו ומיודעיו וילך לארץ לא לו. הוא הלך במצות בוראו לשחוט את בנו יחידו (בראשית כב ב) אשר כאהבת נפשו אהבו והוא מסר עצמו למיתה והושלך לכבשן האש וכמ"ש (שם טו ו) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ובסכנ' עצומה היה מכריז בכל מקום אשר יבא בשם כ' אל עולם והיה מכניס למאות ולאלפים תחת כנפי השכינה וכמו שכתוב (שם י"ב ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן. ועם כל זה בבא עליו צרות רבות ורעו' ראינו שלא הרהר אחר מדותיו של הקב"ה ומעשיו ולא נתן תפל' לאלהי' ויען שכל פועל בשכל פועל בעבור איז' תכלית לא תמצא טעם לשבח אלא זה מהחיי' הנצחיי' אשר בעבורם מחפצו ורצונו בני חיי ומזוני וכל הדברי' הגשמיים היותר נבחרים ונעימים היה עוזב בעבור הקיום הנצחיי של נפשו בהיותו יודע כי בעברו את פי ה' לא תצלח ותהיה נכרתת מן העדן ההוא העול' על כלנה. זאת ועוד אחרת תראה שבמיתת שרה (שם כג ד) אשת חיל עטרת בעלה בהשתדלות נמרצ' בקש לה קבורה וקנה אותה בארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. ואם במיתת הגוף יכלה הכל מה איכפת לו לאד' שיקבר פה או פה וכבר ציה דיאוגיניס חכם א' מפילוסופי הגוים שישליכו גופו אחר מותו על פני חוצה באחת מן השדות. וכאשר אמרו לו כי יאכלוהו העופות השיב אם כן שימו לי מטה בידי ואבריחם מעלי. ואם לא תרגיש השיבו איך תוכל להדיחם מעליך. אז שחק עליהם ואמר ואם לא ארגיש ובשרי לא ישכון לבטח מה לי אם אאכל מהעופות או מהתולעים אשר בגוש עפר יסודם. אולם הוא היה אפיקורוס ודבר ככופר בהשארות הנפש כי הגוף בהיותו מעון לנשמה הקדושה אם לא יקבר תקבל קלון מתמיד וכדי בזיון וקצף לצלם אלהים אשר נופח בו אם יראה אותו בסרחונו ועפושו. ולא לבד הקבורה היא צריכה אבל שיהיה במקום נאות ובחברה ושכונה טובה. ולכן תמצא שהיו הצדיקים משתדלים שיהיו נקברים בארץ ישראל ואצל צדיקים וחסידים כמוהם כי כמו שבעול' הזה אוי לרשע ואוי לשכנו כך בקבורה ראוי שלא יתחבר הצדיק לרשע כי בעולם הנשמות ג"כ עושים לכל א' וא' מדור בפני עצמה כפי שלמותה ולכן אף ממותי בית דין לא היו נקברים זה אצל זה. והנביא של בית אל אחרי קוברו אל איש האלהים צוה לבניו (מלכים א יג) במותי וקברתם אותי בקבר אשר איש האלהים קבור בו אצל עצמותיו הניחו את עצמותי ואחר כמה שנים אמר קרא (מלכים ב כג) וימלטו עצמותיו את עצמות הנביא אשר בא משומרון. וראינו שהאיש אשר במקרה (מלכים ב יג) הושלך בקבר אלישע ויחי ויקם על רגליו מפני שלא היה ראוי להיו' בחברתו כי הצדיקים אף במיתתן נקראים חיי' ומואסי' להתחבר לרשע. ולכן אברהם בהיותו מקובל אצלו שבמערה הזא' היו קבורים אדם וחוה אבות העולם עשה כל השתדלותו לקבור שם את אשתו והנאהבים בחייהם במותם לא נפרדו שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו והיה זה בעבור נפשותם היקרות אשר עד הנה מצפות עת פקודתם להחיות את גופם אשר שמה נשמרים לעת גאולתם:
ויהי יצחק בן ל"ז שנה בקחתו אותו אביו להוליכואל הר המוריה ולהעלותו שם במקום עולה תמימה ואם כל זה ראינו שכאשר הגיד לו אביו שהוא עצמו היה השה לעולה באומרו (בראשית כב ח) אנהי' ירא' לו השה לעולה בני נתרצה בדבר וילכו שניהם יחדו בכוונה אחת זה לשחוט וזה לישחט. ורבים אומרים כי יפה כח הבן מכח האב לפי שאברהם נצטוה בזה מפי ה' ויצחק מפי אביו. ואם החיים הגשמיים הם יותר ערבים לאדם מכל הטובות והצלחת העה"ז, מי לא ידע כי היה מואס בחייו לתכלית האחרון בהיותו מכיר שהיה מפאת נפשו נצחי וששכרו אחר המות הרבה מאד. ואילו היה אצלו שהגמול איננו כי אם בעה"ז איזה שכר היה מקוה שיהיה גמולו אחרי מותו עוד תשוב ותראה שכאשר ברך ליעקב אמר שם כו כח] ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורבי' שואלים למה היו הברכות האלו טובות גשמיות ולא זכר בהם דבר נפשיי. והר"יא פי' שבאומרו בפסוק הקודם ויברכהו נכללו הברכות הנכבדות הנפשיות והעקריות של השגחתו הפרטית וירושת הארץ ואחר שברכו בטובות האמתיות שהן ברכת אברהם הוסיף לברכו עוד בטובות הזמניות שזכר ולכן אמר בהם בואו העטף ויתן לך אלהים. ויפה פירש כי על כן אמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן כי הוא השדה אשר ברך ה' על כל הגנים והשדות אשר בארץ המה. ויען שאין ריח רע יותר משטף העזים אשר עורם הלבישה רבק' על ידיו ועל חלקת צואריו נעשה לו נס והרגיש בו אביו וכן אמר ראו שבני ראוי לברכה הזאת הנפשיי יען נכנסה עמו הריח של הגן עדן עצמו. אמנם לפי דעתי יצחק התחיל מהטובות הרוחניות אשר קרא בשם של השמים על דרך כי על אורות טליך ואח"כ ברכו בטובות הגשמיות ומשמני הארץ. ולכן תמצא שכאשר התחיל לברך את עשו התחיל בהסך מהטובות הגשמיו' הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל והי' זה מפני שכמעט כל ישראל יש להם חלק לעה"ב אבל מאומות העולם מועטים הם כאנטונינוס ודומיהם ששמרו אורחות יושר וקיימו הז' מצות בני נח שהם חסידי אומות העולם. ויצא לנו מזה שיצחק אבינו אשר זכותו עומדת לעד ולנצח נצחים הכיר שחיי העול' הזה הם חיי צער יגון ואנחה ויהיו בעיניו כימי' אחדי' בערך ימי העה"ב עולם שכלו טוב וארוך. ולכן בהיותו יודע שהוא השה לא נסוג אחור לבו ולא נמנע ללכת לדרכו וה' עזרו כי לא ימנע טוב להולכי' בתמי':
יעקב היה איש תם יושב אהלים במדרשו של שם ועבר וה' שלם לו שכרו ופעלתו לפניו כי הראה לו בחלומו המלאכים עולים ויורדים ושם דבר עמו (בראשית כח יג) אני ה' אלהי אברהם אביך וכו' אשר משם ראיה גדולה להשארות וזה שאם המתים אשר בעפר יסודם אינם עוד מאומה ושכר אין עוד להם כי נשכח זכרם איך יקרא שמו ישתבח ויתעלה על דברים שנפסדו ואין להם ממשות כלל אבל מכאן אתה למד שהנפש היא רוחנית ונצחית ושהקב"ה נושא פנים לקדושים אשר בארץ המה ולכן אמר לו אני ה' אלהי אברהם אביך. וכמו שאמר לחזקיהו (מלכים ב כו) וגגותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי. ובקומות רבות כהנה. וכך אמר משה בתפלתו (שמות לב יד) זכור לאברהם וליצחק וליעקב עבדיך וגו' א"כ עדיין היו בחיים. נסמוך לזה מה שראינו שהשתדל כל כך להקבר בא"י ולא נתקרר' דעתו עד שיוסף נשבע לו וזה לפי שהיא ארץ קדוש' מכפרת עונות כענין שכתוב (דברים לב) וכפר אדמתו עמו וכתיב (ישעיה לג) העם היושב בה נשוא עון וכו' ועוד כי כבר אחז"ל שמתי א"י חיים תחלה וא"כ גם הוא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת הנשמה ולכן כנה המיתה בשם שכיבה כמד"א (בראשית מז ל) ושכבתי עם אבותי ואף הוא ידע שיאסף אל עמיו ותהיה נפשו צרורה בצרור החיים עם ה' אלהיו. יוסף היה יפה תואר ויפה מראה ולא הלך אחר עיניו בהיותו יודע שיש אלהים שופטים בארץ ולכן בחר יותר בחיי צער בעה"ז ולסבול ענוי בכבל רגלו כמה מהשנים מהיות שעה אחת בגהינם עם אשת אדוניו (בראשית לט י) ולא שמע אליה לשכב אצלה בעה"ז להיות עמה בעה"ב וזהו טעם הכפל. וגם הוא הפליא לעשות עם אחיו ולבסוף השביעם לאמר (בראשית נ כד) פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם כמי שמצוה על ענין הכרתיי לנפש בהיותה נצחיית כמו שאמרנו:
אהרן קדוש ה' ביום חתונתו וביום שמחת לבו פתאום בא אידו ונהפך שמחתו לאבל (ויקר' ב) ואש יצאת מאת ה' ותאכל את שני בניו היקרים כזוהר הרקיע מזהירים. ואם הצור תמים פעלו כל דרכיו משפט והרבה להשיב אפו ולא ישחית לשוגג במזיד. נשאל נא על מה עשה ה' ככה לבחורים הנחמדים להכריתם כמו רגע ולמה יצא הקצף מלפני ה' ובלבל השמחות והפך ששונם לאבל ושיריהם לקינ' ולא האריך אפו כי את הכל עשה יפה בעתו ועת ופגע ידע לב חכם. אמנם משה רבינו ע"ה דבר על לב אחיו ונותן בדבר טענה מספקת באומרו היא אשר דבר ה' בקרובי אקדש כלומר אל תדאג אחי ואל תבכ' למת כי יסורים האלו הם יסורין של אהבה בניך הם הם קרובי ה' וכמו שהדיין עושה דין ומתחיל מקרוביו ומיודעיו כדי שידעו ככל שאיני נושא פנים לשום אדם ושעושה משפט וצדקה לכל עמו. כך הקב"ה בקרוביו מתקדש כדי שיראו הכל וייראו ולא יוסיפו לעשות כדבר ההוא. וכן בענין עוזא הגם כי לפי הנראה לא נמצא בו עון אשר חטא כתיב (שמואל ב ו ז) ויכהו שם על השל ולא לרע להם אלא להטיב להם ולפרוע להם באריכות ימים שם בעה"ב החיים שלא ארכו בעה"ז דאם לא כן הפכת מדת רחמי שמים למדת הדין והכתוב צווח (איכה ג לג) כי לא ענה מלבו ויגה בני איש וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך אמונתך עד שחקים. ולכן בראות אהרן שהטענה הזאת היתה נאותה וישרה וידום שתק ולא בכה עוד לדעתו שבניוהאהובים לא מתו בחרון אף ה' אבל שיצאו מחרנה ללכת אל באר שבע אשר שם מקום הנשמות הזכות ושובע שמחות:
הנך רואה בעיניך איך הקמנו עלינו שמנה נסיכי אדם האמינו באמונה שלמה ההשארות הנפש ונקוט בידך מעתה ארבעים פסוקים מהתורה מעידי' עליה מלבד אחרים אשר כל א' וא' יבא על מקומו בשלום בפרקים שלפנינו בעזרת האל.