Nishmat Chayyim, Fourth Treatise 1

מורה ההשארות הנשמה הטהורה מפאת השכל. ואיך בפעולותיו אינו משתמש כלל מהגוף:

גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשוני' והמאמר הרביעי הזה באשר יהיה כל פריו קדש הלולים לה' ואחרון אחרון חביב. כי לא לבד ימצא כל איש חכם לב אשר נתן אלהי' חכמה בלכונחת רוח בטענות מספיקות ונכוחות על ענין ההשארות הנפש כי אם ענין גלגול הנשמות מבואר באר היטב אי בעית קרא ואי בעית סברא. ובהיות שכבר הוכחנו הדרוש הזה מההשארות במאמרים הקודמים דרך הקבלה והחוש חלה עלינו עכשיו חובת ביאור הראיות אשר הם על דרך השכל לחזק ולאשר כראי מוצק כונתנו. ולהורות נתן בלבי נגד איזה פילוסופים שהפינה הזאת השכל מעיד עליה והאור הטבעי בלבד מורה היות הנשמה בלתי כלה ונפסדת. ואל תבקש ממני קורא נבון הקדמות ארוכות כמנהג פילוסופי זמנינו זה כי הן מטרידין הלבבות ומבלבלין השכל. וכבר אמרו חז"ל לעולם ילמוד אדם לתלמידו דרך קצרה. אשר על כן בקצור המבוקש ממני אתחיל ואומר המופת הראשון. ידוע הוא כי נפש הצומחת לצומח והחיונית לחי והמשכלת לאדם לא תושגנה בחושים אלא מצד פעולותיהם. כי כאשר ראינו הצמח מתנועע לכל צד ובתנועת גדולו מוליך ומבי' מעלה ומוריד בהכרח חייבים אנחנו להודות הימצא שם ענין זולת היסודות והי' הנפש הצומחת באשר אין שום א' מהן מתנועע רק לפאה א' לצד מעלה או לצד מטה. וכאשר ראינו הבעלי חיים מרגישים ומתנועעים ברצון ידענו שיש שם נפש חיונית. וכן כאשר ראינו באדם שמלבד התנועה וההרגשה הוא משכיל שפטנו שיש בו נפש משכלת וכן הרב בעל העקרים מ"ד פרק ל' לביאור הראיה הזאת כתב ז"ל. הכחות הנמצאות במורכבות השפלות אעפ"י שאינן מושגות בחוש קויים אצלנו מציאותן מצד הפעולות המושגות בחוש. כי מהפעולות יודעו הכחות. וכאשר ראינו הצמח מתנועע לכל הפאות וידענו כי לא יספיק לזה כח טבעי בלבד לפי שהתנועה הטבעית לא תהיה כי אם מהאמצע אל המקיף או מן המקיף אל האמצע או סביב אל האמצע. וזה מתנועע לכל הפאות שפטנו שיש בזה המין התחלה אחרת תתחייב ממנה זאת התנועה. ואותה ההתחלה קראנוה נפש צומחת. וכן כאשר ראינו החי שיש בו ההתחלה הזאת שהיא נפש הצומחת ומוסף על זה שהוא מרגיש ומתנועע ברצון מה שאין כן בכח הטבע והנפש הצומחת שפטנו שיש בזה המין התחלה אחרת ימשכו ממנה אלה הפעולות כלומר פועל הצמיחה ופועל ההרגש קראנוה נפש חיונית. וכן ראינו האדם יש בו ההתחלה הזאת ונוסף גם הוא שהוא משכיל כללי הדברים ויודע מהותם ומבדיל בין העצם והמקרה וכיוצא בזה ממה שלא יספיק לזה כח צומח ולא כח חיוני שפטנו שיש בו התחלה אחרת יותר נכבדת קראנוה נפש האנושית או הנפש המשכלת:

ואולם שהאדם בפועל ההשכלה הזאת אינו משתמש מהגוף יתאמת בראיות נצחות. ראשונה מודעת זאת אצל כל מביני מדע שאין כח בשום יודע לדעת ולהשיג איזה עצם שלא יהיה לו דמיון או ערך מה עם טבעו יען ההשגה הוא כמו צלם הדבר אשר כמו במראה נדפס בנפש. הלא תראה שהמראה אינה יכולה להראות עצם דבר רוחני בהיותה גופיית בלתי שום ערך ודמיון עם טבע הרוחניים. ולכן לא יש באפשרותה להראות הדברים השייכים לשאר החושים כי אם לבד מה ששייך לדברים החצוניי' הנראים. כי לא יש יכולת בידה להראות את הקולות והריחות והטעמים. וכן החושים החצוניים אינם יכולים לראות הדברים שאין להם כמות וגוף באשר הם גופניים גם אינם יכולים לראות הדברים הנסתרים והחושים הפנימיי' כמו היצרי והמחשב הוא מן הנמנע להם לראות הדברים הרוחניים. ובאשר ידענו ששכל האדם עולה למעלה ומשיג השכלים הנבדלים הנצחיים והבורא ית"ש חי וקיים לנצח שפטנו שצריך שיהיה גם כן רוחני. כי לא יוכל להשיג הגוף הדברים הרוחניים אשר אינם מטבעו כאשר אמרנו. ובזה נבדל האדם מהבעלי חיים בלתי מדברים. יען רוח הבהמה יורדת היא למטה לארץ ונפסדת בהיותה כפי טבעה ארציית וממנה קבלת הויותה. ולכן לא תעלה במעלות על מזבחה. אכן רוח בני האדם עולה היא למעלה ואינה מתקררת בהשכלת השמים ירח וככבים ועירין קדישין עד עלותה רום מרומה ותשוב אל האלהים אשר נתנה. דמיון מי המעין המתגבר אשר אינם יכולים לעלות למעלה מהמקום אשר ירדו ושם מעלייתם ינוחו. כך הנשמה האלהית לא מצאה לה מנוח עד התדבקותה בבוראה ראשית הויתה כמו שנאמר ונשמות אני עשיתי והיא הראיה הראשונה:

שניה לה הלא תראה שהאדם בלבד יש לו דעת ותבונה לא כן שאר הבעלי חיים כי אם נטיה טבעית לדברים אשר לא יכזבו. והראיה כי כלם כאחד בלי שנוי ובלי פירוד פועלים. וכן כל זאב יטרף. כל השפנים עם לא עצום יפחד. שממית בידים תתפש. והכלל אין שום בעל חי שישנה את טבעו וכל מין במינו פועל כפי חברו. זולת האדם אשר נאמר עליו כמה ראשי' כמה נטיות ודעות. וכמעט לא יצאו שני אנשים שיסכימו במדות ובדעות זה אוהב החכמה וזה שונא אותה. זה סוחר וזה רוכל. זה עובד אדמה וזה בורסקי. זה אוהב את המלאכה וזה הבטלה. וההבדל הזה נמצא לו לאדם מפאת היותו בחיריי מה שאין כן בבעלי חיי' אשר יש להם נטיה טבעית נתנה להם מההשגחה האלהית לבקש אוכל למו ולברוח מן הדברים המזיקין מבלי שיהיה להם שם שכל ומדע. אשר לבד חנן השי"ת לו לאדם לתכלית יותר נכבד שהו' תשועת נפשם מיד שונא ואויב של היצר הרע ובאשר ראינו בענין הגוף נמשל כבהמות נדמו ובכל מקריו חי ומת כמהו ומותר האדם מן הבהמה אין לבד השכל הטהור שפטנו שאינו מטבע הבעלי חיים כי נפשו ממדרגת המלאכים רוחניים ומשכילים כענין שנאמר ונשמת שדי תבינ'. גם לאדם נתן האלהים חכמה ודעת כללית לדעת ולעשות כל הערמיות אשר בחכמה פרטיתחלק בין הבעלי חיים כלם והוא עולה על כלנה וכמו שנאמר מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו והמם מם היתרון:

השלישית בשער היסוד הזה ומן השלש הכי נכבדת זכרה בעל הכוזרי במאמר חמישי והרלב"ג בס' מלחמותיו מ"א וז"ל. כבר יראה בזאת ההכנה שהיא נבדלת לפי שכבר תתחזק השגתה בעת חולשת הכלים החמריים רוצה לומר בעת הזקנה. ואילו היתה היולאנית היה בהכרח הנושא לה יותר חלוש בעת ההיא והיה מחוייב מזה שתחלש פעולתה. והמשל כי כמו שהכח הרואה יחלש בזקן לחלשת נושאו. כן יחוייב בזאת ההכנה אם היתה היולאנות. אבל זה הענין נמצאהו בהפך רוצה לומר ששכל הזקן יותר חזק. ולזה יראה שהוא ראוי שתהיה זאת ההכנה נבדלת, וכן הרב רבינו בחיי בפרשת בראשית ז"ל. והמופת השני מה שאנחנו רואים לעין כי האדם בתחלתו כשהוא נער איננו יודע כלום וכאשר יגדל ויוסיף הלוך וגדל ירבו המושכלות בנפש ותרבה הדעת ומה שיקנה לנפשו מן החכמה ומן הדעת לא ימלט מאחד מג' חלקים אין בזה רביעי. או מפני גופו בלבד. או מפני נפשו בלבד. או מפני גופו ונפשו יחד. אם היה מפני גופו יתחייב האדם שכל מה שיהיה גופו יותר בריא וחזק יתרבה החומר בו שיהיה יותר חכם ומוכן לקבל המושכלות. ומי שהיה גופו כחוש וחומרו מועט שיהיה יותר סכל ויותר רחוק לקבל המושכלות ואנו רואים בהפך כי המתנונה ומי שיש לו חולי השדפון גופו יחסר בכל יום ושכלו עומד על השלמות עד שתפרד נפשו ממנו. וראיה זו מבטלת היות קנין החכמה והדעת מפני גופו ונפשו יחד. ואם כן כל קנין האדם מן החכמה ומן הדעת אינו כי אם מפני הנפש לבדה ואין לגוף חלק בזה זולתי שהוא כלי אליה כענין הכלי לאומן. ואי אפשר מציאות החכמה והדעת במתי', ואמנם תתחייב מציאותה מן החי. הנה הנפש אם כן חי בטבע כי יש בטבעה לקבל החכמות, והגוף מת בטבע ואין בטבעו לקבל דבר מזה. ע"כ. וכל זה כדבר הכוזרי, הזוקן ישיג הגוף ולא ישיג הנפש אבל תתחזק אחר החמשים שנה והגוף בירידה. ע"כ. וא"ת הלא הזכרון הוא א' מכחות הנפש וראינו שהוא גם כן יחלש ויתמעט בחולשת הגוף בזקנים. אשיבך שאעפ"י שאמרנו שהשכל האנושי יתחזק בימי הזקנה מורה היותו בלתי נקשר מכל וכל עם הגוף אין ספק שפועל באמצעות הגוף ושצריך כלים נאותי' ובריאי' יען הוא מקבל כל הצורות דרך החמשה חושים. וכאשר אלו הם רעועי' בילדים ובזקנים משתבשים בעבור הזקנה או חולי או שנוי המזג תמנע ההשכלה. כמו שראינו באיזה חלאים שכאשר מתגבר במוח איזה מזג וטבע נכרי תבטל התבונה וההשכלה מהם עד בלי הכיר החולה בין טוב לרע. ולכן אינו מן התימה אם לפעמים בזקנים אשר אינם בבריאות. הגוף ושוויו יתבלבל השכל והראשונות לא תזכרנה עוד:

הרביעית תעשיר עושר גדול לענין כונתנו, וזה כי פעולות הגוף הם בעלות תכלית ופעולות הנפש אינם בעלות תכלית הגם שמיני הנמצאות הם בעלי תכלית. ואין ענין המושכל כי אם צורת הנמצאות המופשטת במושכלות שיושכלו בזולת חומר ואינם נמצאים בפועל. כמו צורות ההנדסה יוכל השכל להבחין עניינם עד אין תכלית פנים מפנים שונים. וכן הצורות המספריות עד אין מספר. והמשפטיות שהן צורות בעלי התכונה המשפטיות עד אין חקר, כי אין קצה לאוצרות המושכלות אשר בכח הנפש להקיף ולהשיג כמאמר הבדרשי שמים לרום וארץ לעומק ורוחב לב נכון אין חקר, היכלכל לב שמים היכיל לב ימים היסוככו כנפי רוח על רוח חכמה מרחפת על מי מנוחות ונחלי עדן היקיפו רחבי ארץ מחשבה מושבה עלית קיר קטנה ככף איש וכן כתב הרלב"ג בס' מלחמותיו מ"א פ"ב ז"ל כבר יראה בכחות המשיגות ההיולאניות שלא ישיגו רבוי הבלתי בעל תכלית לפי שהם יקבלו מה שיקבלוהו קבול פרטי מצד קבלם אותו קבול היולאני. והמשל שהכח הרואה כבר זה הצבע אשר בזה הנראה אשר הוא בזה השטח ובזו התמונה אשר לזה הנראה לפי שהוא מקבל אותו קבול היולאני באופן מה רוצה לומר שכבר נרשמה בראותו זאת ההשגה רושם מה והיה מחוייב מפני זה שיהיה הנראה לו בשטח מוגבל ובתמונה מוגבלת ולא ישיג הצבע במוחלט. אבל ישיג זה הצבע ואולם זאת ההכנה נמצאת שופטת משפט בלתי תכלית. כי היא תשיג הגזרות הכוללות והגדרי' אשר כל אחד מהם הוא משפט על רבוי בלתי בעל תכלית הנה אם כן יראה מזה שהשכל היולאני נבדל. ע"כ. ורבינו תם בעל התוספות בס' הישר שלו כתב, אנו רואים נפש החכם תשיג כל הגלגלים ומרכביהם ותכונתם ואחרי אשר היא משגת אותם נדע שהיא מרחפת עליהם וכלם נכללים בתוכה, ואם כן הדבר נדע כי היא עליונה מהם ואם היא עליונה מהם נדע כי מקומה למעלה מהם, ועל כן בעת המות תשיב למקום ההוא אשר היתה משוטטת שם בהיותה בגוף:

החמישית ראה ויספרה הרב בעל הכוזרי מ"ח ז"ל. מן הראיות על הפרד הנפש מהגוף ושאינה צריכה אליו כי הכחות הגשמיי' יחלשו במושגיהם החזקים כעין אצל השמש. והאוזן אצל הקול החזק בהפסד כליהם. והנפש המדברת אינה כך אבל תתחזק כל אשר תשיג מדע חזק ממנה ע"כ. ודע שבאומרו חזק ממנה הוא גוזמא שאם המדע יותר חזק מכח השגתה איך השיגתהו. אבל כונתו להורות שהנשמה תשיג השגות נפלאות מהאצילות ועולם האין סוף אשר לפי הנראה עולות מאד למה שיד השכלתה מגעת. וכן כתב בעל העקרים בפרק הנזכר ז"ל. ומאשר ראינו נפש האדם ימצא לה הפועל הנכבד הזה שהיא ההשכלהוהיא מתחלפת בהשגה הזאת להשגת הכחות הגשמיות כי הכחות הגשמיות כשיחזקו השגותיהם תפסד ההשגה ההיא כהשגת האור החזק שהיא תפסיד הראות ותמנע מהשגת אפילו האור החלוש. וכן הקול החזק והכח השכלי בהפך כי יתחזק עם השגת הדברים העמוקים ויוסיף זוהר להשיג יותר. וכן השגות הכחות החמריות משתנות להיותן פרטיות והשגות השכל בלתי משתנות והן קיימות להיותן כוללות. ולזה שפטנו שהנותן הנפש הזאת שיש בה כח ההשכלה הוא יותר נכבד מן הנותן הכח החיוני בבעלי חיים:

הששית גם היא הכינה וגם חקרה במאמרו החמישי. אמר הראיה על מציאות עצם שכלי נבדל מהגשמים יעמוד לנפש מעמד האור לראות ושהנפש כשנבדלת מהגשמים תתאחד בו. הוא שהנפש אין מדעיה הווין לה בנסיון כי מה שיהיה בנסיון אין גוזרין עליו גוזר גמור. כי לא יגזור האדם גוזר גמור כי כל אדם לא יניע אזניו כאשר יגזור כי כל אדם מרגיש וכל מרגיש חי וכל חי עצם ושהכל יותר רב מהחלק וזולת זה מהמושכלו' הראשונות שהאמתנו בבירור הדעות לא תתברר בלמוד. ואם לא יהיה כן היה משתלשל הענין אל מה שאין לו תכלית. ואם כן הוא מאצילות אלהית תדבק בנפש המדברת. ע"כ. רוצה לומר שכל הדברים הנודעים מצד הנסיון אין בירור' עולה יפה לשיאמר עליהם כי זה הוא באמת. כי הגם שהנסיון מעיד שהאדם אינו מניע אזניו כסוס כפרד אין הבין. מי יאמת לנו שלא תמצא בארץ החיים באיזה מקום מן המקומות מין ממיני האדם שיניע אזניו, אמנם המושכלות הראשונות כמו כל אדם מרגיש וכל מרגיש חי ודומיהם הם דעות אמיתיות אשר אין עליהם שום ספק וגמגו'. ואינם באים לו לאדם מכח הלמוד בדרך המופתים יען המופתים כדבר ארסטו בראשון מספר המופת אינם הולכים לאין תכלית ר"ל שיתאמת איזה ענין במופת ולמופת ההוא מופת וכן עד בלי תכלית, אבל בהכרח יעמדו אצל המושכלות הראשונות באשר הן התחלות הידיעה אשר אין למעלה מהם ואין צורך להביא מופת על בירורן ואם בירור המושכלות הראשונות לא יוכל להתייחס אל הנסיון גם לא אל הלמוד במופת נשאר אם כן שיהיה נאצל ונשפע מענין אלהי אשר אצילותו דבקה בנפשנו. וכבר ידעת מה שכתב ארסטו בסוף ס' המופת שהמושכלות הראשונות אין לומר היותם בטבע שאם כן היו נגלים לאדם מעת לידתו. גם לא היות בלמוד כי כבר ידענו שכל למוד הוא מכח ידיעה קודמת ואין לך דבר קודם להם בפרסו' האמיתות, ואף שהוא גזר שיש כח טבעי נטוע בנפש האנושית והוא החוש והשכל אשר ממנו יתהוו המושכלות. הרב בעל הכוזרי תלה זה בשכל הפועל דרך שטת הן סינא:

השביעית הגם שכל אדם כוזב ידוע הוא שבכלם יש להם חשק טבעי לחכמה ומתאוי' תאוה לידע ולהשיג אמתת הדברים אשר אליהם נוטים. ולכן תמצא שהבזיון היותר גדול בעיניהם הוא היות' נקראים בשם עמי הארץ ונחשבי' סכלים ונבערים, ואתה תחזה שהעני בלב טוב ונפש חפצה מודה היותו עני, והחלש היותו חלש, אבל לא תמצא אדם שיוכל לסבול שיקראוהו איש בער לא ידע וזה להיות החכמה הטוב היותר מופלא שחנן ה' לאדם. ובהיותו רוחני אין שום אדם שיסבול שיפשיטוהו מעליו, ועל הרוב כלם הם חכמים בעיניהם, ואם נמצא שעשיר א' מודה לעשיר אחר היותו עשיר ממנו בין החכמים לא נמצאת בקלות ההודאה הזאת. כי כל א' מתנשא לאמר אני אמלוך ולי בחכמה עשר ידות. ונמשך זה מפאת מעלת החכמה. ובאשר ידענו שהאל ית"ש לא עשה דבר לבטלה וראינו שנתן העיני' והאזנים ושאר החושים להשתמש בהם האדם בשלמו' עין רואה ואזן שומעת שפטנו שהחשק הנמרץ שיש לו לאדם לחכמה אינו לבטלה כי אם להשיג תכליתו ושלמותו, ויען כל מה שיוכל להשיג בהיותו בגוף הארציי והאפל כאפס ותהו נחשבו לו בערך מה שיוכל להבין מופשט מהחומר העכור בעולם הנשמות ידענו בודאי כי שם ימלא חסרונו ישיג מבוקשו וימלא תאותו. וכן אמרו חז"ל תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא ועליהם נאמר ילכו מחיל אל חיל כי שם מוצאות החכמה ומקור הדעת ושם מתמידים. בלימודיהם ומשיגים תכליתיהם:

הנה נא קורא ידיד ערכתי לפניך משפט שבעה דרכים להראות את יקר תפארת גדולת הנפש. בהראותי את עושר כבוד השכל אשר נתן לו ממרומים באשר בו לבדו האדם עולה למדרגת המלאכים ומתדבק ברוחניים העומדים לנצח נצחים: