אחת היא הנשמה האנושית רבת הכחות ופעולות מתחלפות.
דע שנפש האדם היא אחת ויש בה ג' כחות הצומח אשר לבעלי הנפש הצומח'. המתאו' אשר לבעלי הנפש הבהמי' והכח המשכיל היא הנפש החכמה. וכך הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפתיחת פי' אבו'. והביא משל לזה משלש מקומו' אפלי' באחד הודלק הנר והאיר. ובאחד זרח אור הירח והאיר. ובאחד זרח השמש והאיר שאף על פי שכל א' מאלו המקומו' נמצא בו האור שהוא הדבר המוציא הראות מן הכח אל הפועל ושם מאור נאמר עליהם בהסכמה ובלי קדימה ואחור מכל מקום אחר שאין סבותיהם שוות הם מתחלפי' בבחינת סבותיה'. וכן כח הצמיחה וההרגש הנמצאי' באדם איננו כח הצמיחה וההרגש הנמצאים בבעלי חיים ובצמח. אבל מנפש האדם ימשכו הפעולות ההן כמו שימשכו מנפש החמור ומנפש הנשר עם שסבותיהם מתחלפות. וחתם דבריו באומרו שאין ענין יקבצם אלא שיתוף השם בלבד. והרחיב בזה הרב בעל העיקרי' במאמר הב' פרק ח' מספרו הנכבד. וכן הוא דעת הרמב"ן בפרשת בראשית באומרו על פסוק ויהי האדם לנפש חיה ששב האדם להיות נפש בה חיים אחרי שהיה חרש את חרשי אדמה ומוטל גולם כאבן דומם ויהי האדם כלו לנפש חיה כי אז התנועע בה כמו החיות והדגים שנאמר בהן שרץ נפש חיה יען בנשמה הזאת ישכיל וידבר ובה יעשה כל מעשה וכל הנפשות וכחותיהן לה תהיינה. והאמת אתם שאם היו באדם שלש נפשות שונות וחלוקות זו מזו היה הכתוב אומר ויפח באפיו נשמות חיים בלשון רבים. ומדאמר נשמת חיים בלשון יחיד נראה שהנשמה היא אחת בעלת הג' הכחות. ומיד שנפחה ה' באדם היה לנפש חיה שהיה בו כח הגידול והחיות כשאר בעלי חיים. וכן הוא דעת ארסטו בספר הנפש מ"ב פ"ד ופרק ה' וכל מפרשי ספריו. והסברא נותנת שאם היו בו ג' נפשות לא יקרא עוד אחד אשיי במין האדם אלא רבים. וכפי רבוי הנפשות יקרא צומח בהמי אדם ולא אדם בלבד אשר הוא טעות מבואר. גם שהאדם אינו א' מצד חומרו אלא מצד צורתו וצורת האדם היא זאת הנשמה ועל כן ראוי שתהיה נפש א' בעלת פעולות רבות. ואף שבסנהדרין מצינו לחז"ל שרבא ברא גברא שדרי' לקמי' דר' זירא הוה משתעי ליה, ולא משתעי אמר דמן חבריא את תוב לעפריך דמשמע מינה שהם נפשות שונות בהיות שרבא מתוך חכמתו העמיק בס' יצירה וברא האדם ההוא והטיל בו הנפש המרגשת ולא היה בו כח לתת בו הנפש המשכלת שנראה סותר המונח. משם אין ראיה כי יען שהנשמה היא מתנת האל וכמו שנאמר ונשמות, אני עשיתי בעבור זה לא היה כח ברבא להופיע בו) הנפש האנושית אלא הנפש הבהמית לבד ולזה היה מתנועע בלבד ולא היה בו הכח הדברי. ולעולם זאת הנפש אשר באדם מפי עליון היא יחידה בה ימצאו שלשת הכחות הללו. ומה שאמרו רז"ל חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה יחידה חיה. מורה גם כן שהנפש היא אחת ושכל שמותיה צודקי' בנושא, א' ושהם רבים בבחינת עניניה. וכמו שכתב רבינו] סעדיה ז"ל. וכאשר תתחבר לגוף ירא' לה שלשה, כחות כח ההכרה וכח הכעס וכח התאוה ועל כן. קראה אותה לשוננו בשלשה שמות נפש ורוח ונשמה ורמזה באומרה נפש אל שיש לה כח מתאוה כאומרך כי תאוה נפשך. ונפשו מאכל תאוה. ורמזה בשם רוח אל שיש לה כח כועס כאמרך אל תבהל ברוחך כל רוחו יוציא כסיל. ורמזה בשם נשמה אל שיש לה כח מדעי כאמרך ונשמת שדי תבינם. ונשמת מי יצאה ממך. ובענין אלו הכחות טעה מי ששמה ב' חלקים א' מהם בלב והאחר בשאר הגוף אך השלשה לנפש אחת וחברה הלשון לזה שני שמות אחרים חיה ויחידה. וקראה אותה חיה בעבור שהיא עומדת בהעמדת בוראה לה. אבל יחידה מפני שאין לה דומה בארץ. עכ"ד. ומה שנראה לי שנקראה בשם נפש בבחינת הכח הצומחת. רוח בבחינת הכח החיונית ומרגשת. ונשמה בבחינת הנפש השכלית. ואמנם נקראת חיה בהיותה נצחית ועומדת לעד ולא תפסד בהפסד הגוף. ויחידה בהיותה אחת בעלת הכחות הללו כאשר הוכחנו ואל ירע בעיניך מה שאמר הכתוב רוחו ונשמתו אליו יאסוף. וכן מה שאמרו רז"ל ערבות ששם רוחות ונשמות העתידין להבראות. וידוע הוא שהנפש הבהמית אשר באדם אינה נשארת ונאספת אל השם וגם כן אינה בשמי שמי קדם. כי יען שהנשמה היא אחת והיא הנותנת הכחות הללו וכוללת את כלם בעבור זה כל השמות הללו נקראו לה. וכן דרך הכתובים לכפול הענין במלות שונות. וכן רז"ל רוחות ונשמות וכו'. גם נוכל לומר כי בהיות שחמשה עדנין יחלפון עליה א' קודם בואה לגוף בהיותה תחת כסא הכבוד ב' אחר שיושפע בגוף בבטן האם. ג' אחר יצאתה לאויר העולם עד יום המות. ד' אחרי המות יום העלותה למנוחתה כבוד. ה' בזמן תחית המתים לכן כנגדם יש לה הה' שמות האלו וכפי בעל מגלה עמוקות אופן קע"ה החמשה פרצופי' האלו של הנשמה הם כנגד ארבעה אותיות השם וקוצו של יוד. ודי לנו בזה לפי כוונת הפרק: