מדה הדרך אשר בחר לו הרב בעל עקדה ומבטל סברתו.
גם הרב הכולל יצחק ערמה בספרו המתואר עקדת יצחק בשער הששי שלו דבר על ענין הנפש ומהותה. וכאשר חקרתי לדרוש ולתור לי מנוחה אמרתי בלבי מי יתן שהשער הזה יהיה סגור לא יפתח ואיש לא יבא בו ויפה אמרו רז"ל לפום גברא שבשתא וכל אדם כוזב. הלא כה דבריו הנפש היא כח או הכנה מקבל התעצמות נבדל במעשה ובעיון וזה כי בתחלת ענינה והויתה עם הגוף יצדק עליה שם הכח והוא התואר שתארוה קצת הפילוסופים כאלכסנדר וסיעתו שאמר שאיננה דבר בפועל זולתי הכנה והוא האמת הגמור כי זאת היא התחלה והכנה ושלמות ראשון לקבל שלמיות אחרות בזה אחר זה עד שתושלם לגמרי. וזה כי כאשר יורגל זה הכח באותו השלמות הראשון שהוא טבעי אליו עם החריצות והזריזות ביושר המעשים והפעולות ויתרבה לו הכוסף והתשוקה לצאת מהמחיצה ההיא ולעלות במעלות החכמה והמדע אז יבקע כשחר אורו לחדש עליו כדמות הויה שנית רוחנית ויושפע על הכח ההוא אשר אמרנו רוח ממרום. ואתה קרא המשפיע ההוא כבוד נברא או שכל הפועל או כמו שתרצה ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר ואליו יתברך מיחסי' הכל כמ"ש נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה ונאמר כי רוח מלפני יעטוף ירצה כי הוא הנותן על ידי ההרגל רוח נכון עד אשר יתעצם הכח ההוא הראשון עם זה השפע האלהי המחדש אליו התעצמות רב והוא הולך ומתחזק עד היותו עצם רוחני נבדל בלתי נפסד בהפסד הגוף כלל מה שלא היה זה אפשרי בכח ההוא כמו שהיה ראשונה אצל החומר ההוא כלל ואתה קרא ההתעצמות הזה בשם שכל נקנה אם תרצה כי הענין הוא שכבר נתחדש בכאן מציאות עצם נבדל שלא היה כן מתחלה כאשר הנחנו. ואין להפלא אם בריאה יברא ה' אותה על זה האופן יותר ממה שנפלינו אם היא ברואה ועומדת מששת ימי בראשית כמו שחשבו ההמון. ואולם כאשר הורגלה הנפש בשלמות השני הרגל נמרץ ויעלה בפעולות אל מעלת החסידות והזריזות והענו' ובהפלגת העיון אל השגת האמתיות בנמצאים כפי מה שיסבול חק המדרגה ההוא ולא עצרהו לאות או עצלות או הסת או פתוי אל הבלי העולם ודמיונותיו בעת ההוא יוסיף ה' שנית ידו להשפיע על הנפש הזאת שפע יותר נכבד רוחני בשיעור גדול ועצום מן הראשון עד שיתעצם התעצמות יותר יקר ונעלה ויהיה קורבתו אל העלה הראשונה בשיעור יותר מופלג עד אשר יעלה אל מעלת הנבואה ויחדשו אותות בשמים ובארץ יהיה המוכן ההוא איש או אשה אלא שהשלמות בכמו זה השיעור נמצא בנקבות על המעט ובחולשה אשר המדרגה הזאת מהשלמו' נתיחדה לאומתנו הקדושה ולא לזולתם מהאומות כמו שאמר אדון כל הנביאים ונפלינו אני ועמך מכל העם וכו'. ובהגיע הנפש ממדרגה אל מדרגה אל זה השיעור מהמעלה כברתתואר באותו תואר שתארוה חז"ל כשהורגלו לומר עליה שהיא אלהית ושהיא חצובה מכסא הכבוד ושמה תשוב בסוף כמ"ש והרוח תשוב אל האלהים. ועל זאת המדרגה שמו חז"ל נשמותיהן של צדיקים סבה לכל הנמצאות. ואמרו ערבות שבו נשמותיהן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידין להבראות. ע"כ קיצור דבריו והכלל שהנשמה ההווה באדם כשיתהוה היא כח והכנה לבד וההתעצמות הנכבד עושה בו רושם להבדילו משאר הבעלי חיים להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים כי אז מתעל' מנפש הוו' ונפסד לרוח נבדל ונצחי ומרו' לנשמה ואז ראוי שתשרה עליו השכינ'. ובאופן הזה לפי דעת הרב גם המפרי' חק השכל והתורה נותנים לנפש מציאות רע ומקולקל נכון ומעותד בקבל העונש והצער המזומן לרשעים במקום דינם והוא מה שאמר המשורר לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא. ועתה קורא נבון פקח עיניך וראה איך הרב ז"ל הלך בעקבות אלכסנדר כאשר הוא עצמו הודה ולא בוש בקראו לנפש כח הכנה. וראה איך סתר דברי הקבלה האמיתית שהנשמות נבראו מששת ימי בראשית טרם תבאנה אל הגופות ויחס הדעת הזה להמון. ואף שהוסיף בגדר המעשיה באמרו במעשה ובעיון לשתף לבעלי המעשה התוריי בשלמות הזה ולתת מקום לעונש הרשעים בגהינם בהתעצמות הרע ורוע מעלליהם כבר הוכחתי ביטול הדעת הזה ושהוא כנגד המקובל באומתנו ואמנה גם הוא לחזק סברתו עמודיו עשה לו ממדרש הנעלם להראות שהנשמה ההוה בעת פטירתו של אדם אינה הנשמה שיתהוה בבריאתו יען מתחלה תנוח עליו הנפש ואחר כך הרוח ואח"כ הנשמה כנזכר וז"ל:
ועתה כדי לקרר ולישב דעת כל תורני בענין התעצמות נפש האדם על זה האופן כמו שנתקררה דעתי בו אחר שאלצני עוצם המבוכ' עליו כאשר כתבתי. ראיתי לכתוב הנה מהמדרש הנעלם מה שיאמתהו אצלי בלי שום פקפוק הלא הוא כמוס עמדי בפרשת תוצא הארץ נפש חיה וכו' על זה הדרוש עצמו. תנינן במתניתא דרבי אליעזר בר רבי שמעון בן יוחאי זימן למארי מתניתא למיכל בסעודה רבה דעבד להו וחפא כל ביתא במאני דיקר ואותיב לרבנן בהאי גיסא והוא להאי גיסא והוה קא בדח טובא א"ל מאי בדיחותא דמר יומא דין משאר יומין. אמר להו דיומא דין נחא נשמתא קדישא עילאה בד' גפין דחיותא לרבי אליעזר ברי ובהלולא דא יהא לי בדיחותא שלימתא וכו'. והאריכו שם מאד בזה הענין ולקצר אני צריך ואזכור מהם לבד זה ת"ר אמר רבי יוסי בן פזי זימנא חדא הוינא אזיל באורחא וארענא בההו' טורא דכפר קרדו והוו גברי בדיחי בחולקהון ובאי' תמן ליליא דשבתא ונפקי שבתא וחזית לאושפיזאי דהוה בעי למשכב עם דביתהו קם האי מהאי גיסא וצלי וקמת היא מהאי גיסא וצלת. אמרית להו מאי צלותיכון בשעתא דא. אמרו לו עידנא דידן לזוגיה משבת לשבת ומצלינא צלותנא קמי הקב"ה דיהב לן בר למפלח פולחניה בר דחיל חטאין בר דיעביד פקודוי ולא יסטי מאורחא דאוריי' לימינא ושמאלא. אמרית להון יהא רעוא דיהא לכון בעותכון דהא לשום שמים קא עבדיתון. אמר רבי יוסי אחזי אפי שכינה דלבתר יומין ארעית תמן ואשכחי' ההוא ברא דאיתיליד להו והוא בר שבע שנין חמא לי בביתא ולא צבי למללא עמי א"ל אבוי זיל לקמי גברא רבה דא. אמר ליה מסתפינא לאישתעוייה בהדוה ולאתקרבא עמיה דלא ידענא אי אית ביה נשמתא קדישתא אי לאו דהכי אוליף לי מורי יומא דין דכל מאן דלית ליה נשמתא קדישתא אסור לאשתעוייה בהדיה ולהתקרבא מיה. אמר ליה חס ושלום דגברא רבא חכימא דדרא הוא קריב גבאי ולא ספוק למללא עמי. אמר לי אנא חכימך דנשמתא חדתא היא בך מיומין ולא איזדקיקא בן מיומא דנפקת לעלמא. אמרית ליה כך הוא דרווק הוית כדלעית דאיתיהיבת בי נשמתא. אמר לי ידעית נפש חיה דאמר קרא דהוא מן ארעא והא נפש חיה למה. אמרית אימא ברי. אמר לי מורי דהיא נפשא דאפיקת ארעא ומן ארעא איתגזירת אבל היא חיתה להתנענעא לכאן ולכאן כמא דעבדין בעירא ורחישא אבל לית בה סכלתנותא וחכמתא בפולחנא דקב"ה דלא איתברי אלא לבעירתא ולחיתא לאיתנענעא בה בלא סכלתנו ולאישתצאה כד תיפוק בהאי הבלא דפומא. אמרית ליה מאן רבך. אמר לי רבי אלכסנדראי אמרית ומאי לעית יומא דין אמר לי האי קרא דכתיב ראשית חכמה יראת ה' כך אמר רבי אלכסנדראי מהו חכמתו של הקב"ה וכו' עד אומרו לכל עושיהם לעושה המצות ביראה בתחלה עד שירגיל עצמו לעשו' מאהבה. אמרתי לו מה שמך אמר ני אהבה. אמרתי לו מאי אהבה וקראתי עליו אהבת עולם אהבתי' ואנא חמית וזכינ' למיחמי לרב אדא ברי וסחינא ליה האי ע"כ. וסיים מאמרו באומרו ועתה ראו כמה כללו אלו המעשים הנפלאים כל מה שכוונו אליו מהדרוש הזה ממציאות זה הנפש באדם בכלל על האופן הנזכר. ואחר התעצמה בשלמים מהם באותו ענין מההתעצמות אשר תארנוהו ועם שלא הוזכרו בכאן כל שלשה חלקים על הדרך אשר הנחנו אין ספק שזכרום במקומות אין מספר. עכ"ד:
ועתה קורא ידיד ראה נא איך ראיותיו לא לעזר ולא להועיל יען כוונת רבי שמעון בן יוחאי במה שאמר יומא דין נחתא נשמתא קדישתא לאליעזר ברי הוא לומר שבו ביום נתוספא קדושה עליונה יתירה לנשמתו של בנו שלא היה לה מקודם. והוא הוא מה שאמר ההוא ינוקא לר"ש בן פזי כי האדם כשיולד עץ השדה וכסוס כפרד אין הבין עד אשר יגדל ויוכנו כלי הנשמה ולכן כשידריך עצמו בתורה ובמעשים טובים אז יערה עליו רוח ממרום וחבה יתרה נודעת לו מקדושה וטהרה לא שיהיה נשמה חדשה חלילה. וכן כתבו בס' הזוהר זכאה חולקיהון דצדיקיא דאיתדבק נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה ר"לשהשלם מתעלה ממדרגה למדרגה עד השיג הדבקו וכן בפרשת תרומ' תלת שמהן איקרי נשמת נפש' רוח ונשמ' כלהו כלילן דא לדא וכו' ובתקונים פ' משפטים כתוב לאמר שבאדם ימצא נפש רוח ונשמה מאופן חי' וכסא ואם יזכה יותר נותנים לו רוח ונפש ונשמה מאצילות. הבט נא איך הנשמה מתעלה ממדרגה למדרגה בעשיית המצות ומנפש שהיה בלתי נפסד בעול' הבריאה יעלה עוד מעלוי לעלוי עד היות' נפש מעונם האצילות. וכבר ידעת מה שאמרו חכמי האמת כי כמו שבאדם גשמי יש בו רמ"ח אברים כן הנשמ' המתלבשת ברמ"ח אברים אלו יש בה רמ"ח אברים רוחניים. ואיך כלם מתתקנים ונשלמים ע"י רמ"ח מצות עשה. וזהו מה שאמרו חכמי האמת שהלומד תורה בגדלותו אומרים על נשמתו שהיא נשמתא חדתא שאעפ"י שהיא עצם רוחני אם לא תעסוק בתורה לתהו והבל נחשבת. ולמען לא תהיה האמת נעדר' הסכת נא ושמע דברי פי חכם חן הרעיא מהימנא בס' הזוהר פרשת פנחס ז"ל. ובשבת תקינו למימר במוסף כתר יתנו לך ה' אלהינו אבל לכל חד מישראל הכי נחית ליה נפש יתרה כפום דרגא דיליה אם הוא חסיד יהבין לי' נפש יתרה כפום דרגא דיליה אי איהו גבור יהבין ליה נפש יתרה ממדת גבורה ואי איהו איש תם יהבין ליה נפש יתרה ממדת אמת ונפש יתרה דא מלכות דאיהי כלילא מעשר ספיראן וכפום מדה דבר נש אם נשיא ישראל או חכם או מבין בחכמ' או בתורה דאיתמר ביה להבין משל ומליצ' או בנביאי' או בכתובים הכי יהבין ליה נפש יתרה וכו' עד כאן דבריו וכן תמצא בהרבה מקומות הזוהר ובמדרש רבה אמרו וינפש וי אבדה נפש. ועתה האם יחשוב הקורא שבשבת נותנין לו לישראל נשמה יתרה בודאי לא כך עלה במחשבתן של ראשונים. אבל הכונה להודיע איך הנשמה ביום השבת המיוחד לעסק התורה פנוי הלב מעסקי ימי המעשה ומטרדותיו תעלה במדרגה ממתנה נחליאל ומנחליאל במות והתוספת הוא תוספת השכלה והשגה. ואם כך הוא כבר יצאנו מהמבוכה הזאת כי ח"ו מעולם לא אמרו רז"ל וחכמי האמת שהנפש בתחלת הויתה נפסדת ואח"כ משפיע ה' ממרום קדשו הרוח הנצחי כמו שחשב הרב אלא שהנפש עצמה בלתי הווה ונפסדת עם הגוף תעלה מעלוי לעלוי כפי הסניגורים שקנה ע"י המצות שעשה. ועוד לי נגד הרב שכפי דעתו כל הילדים וקטני ישראל שמתו בקטנותן נפסדים כבהמות יען לא קנו במעשיהם עדין הרוח הנצחי. וזה סותר דעת רז"ל אשר בהרבה מקומות ובפרט בס' הזוהר קיימו וקבלו שיש להם חלק לעה"ב. וצא נא וראה מה שאמרו רז"ל בפרק חלק על פסוק זרע יעבדנו ז"ל אימתי תנוקות זוכים לחיי העולם הבא משום ר' מאיר אומר משיודעין לומר אמן הה"ד פסחו שערי' ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי שומר אמונים אלא שאומר אמנים ואין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. וא"ל אביי לרבה דידי ודידך מאי אמר לו אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. ובס' הזוהר פ' ואלה המשפטים עמוד ר"א כתי' אתר אית מתתקנא להאי ינוקי דלא חאבו בהאי עלמא דאפי' צדיקי' גמורי' לא יכלין לאתקיימא תמן וקב"ה רחים ואיתדבק בהו ואתקן בהו מתיבתא עלאה דיליה ועלייהו כתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. הנך רואה איך דברי רז"ל מסכימים אל האמת שכתבנו שהנפש היא רוחנית מתחלת בריאתה ועצם רוחני עומד בעצמו דאי לא תימא הכי איך אפשר שיהיה יתרון לתינוקות של בית רבן שלא הגיעו למדרגת ההשכלה אלא מעט על אביי ורבא שהיו מגדולי חכמי ישראל אלא שהאמת הוא שמדרגה קטנה בעבודת ה' למי שלא נתלכלך בחטא תועיל יותר ממדרגה גדולה למי שנתלכלך בחטא. וכל הדברים האלו מנגדים דעת הרב. ונשאל עוד מכבודו ולמ' לא הזכירו במדרש הנעלם הרוח בעונתו כאשר הזכירו הנפש והנשמה. והוא פנים קלקל באומרו אין ספק שזכרום במקומות אין מספר ולא מצא מענה. סוף דבר כך תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה ומותר האד' מן הבהמה אין כי הכל הבל לבד הנשמה הטהורה. ואם אמת היה הדבר כפי דעת הרב שהרוח הוא עצם רוחני נבדל בלתי נפסד בהפסד הגוף איך אמרו שהכל הבל לבד הנשמ'. ואיך יוכלו כלם למקטון ועד גדול לעלות למדרגת הנבואה לשיושפע עליהם הנשמ' הזאת. על כן אמרתי ראוי לדחות בשתי ידים הדע' המגונ' הזאת ולחבק בשתי זרועות דעת רבותינו ז"ל.