ת"ח בשעתא דעאל ליליא ואין משביתם אז כלל מפני שזה זמן שליטתם ממש ולכך אין רנה של תורה אלא מחצות ואילך והטעם שממש מתירין אותם מפני שהשערים העליונים הם פתחין דהיכלין שדרך בם ההנהגה מתפשטת לעולם סתימין שלא יאחזו בהם למעלה ולכך מתירין כלבי וחמרי שהם שולטים בשני משמרות משמרה ראשונ' ושניה כנודע וגם התחתונים קצת בשמירה מפני שאין דרך בני אדם לשוטט בדרכים אלא כל בני עלמא ניימין בערסייהו ולמעלה בעלייתם שלא יפתום החצונים ויעכבו עלייתם כדפי' בכמה דוכתי ומה שהם כופתים אותם הוא מחצות ליל' ואילך ששליטתם תלויה ועומדת משום. אתערותא קדישא אתער בעלמא התעוררות מועט שאינו כהנהגת היום שמבערת אותם כאומרו תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון אלא אם יש עוסקי תורה יבערום וז"ש דאיהו קאים בההוא שעתא ואשתדל בכח עבודת התורה מבער אותם כדמסיק. והנה תחלת שליטת המשמר' הראשונה לחמור תוקף הדין ואח"כ העולה אחריה היא כלבים צועקים ולזה עיקר ההכנעה הוא לחמור העולה ראשונה ולזה אמר כפית ליה לחמור מפני שהוא ראשון ותחתיו כל אינון זינין בישין ולזה אמר הכ' חמור וכ"ש השאר:
טפסירי אפשר מלשון טפסר דהיינו שרים שהם תחת העפר דהיינו אות' שאין להם שליטה אלא בגיהנם שתחת העפר וכן למעלה יש קרקע למעמד מושב רגלי החיות תחתית ההיכלות ולמטה מהעפר שהם שרים תחתונים יש עוד שרים החצונים והם תחת נוקבא דתהומא וגומר ואפשר טפסירי לשון טופס וחבירו בפ' לך לך טפסרא דלבך באנפך שכיח והיינו דמות דיוקנאות שתחת העפר והכל ענין אחד והם הנקשרים בזוהמות וסיגי עכירות המים והיינו דזוהמי קסרא היינו לשון קשר ממש ויש קסרא לשון בית וחדר:
בגיני כך יששכר דאשתדלותיה וגומר הנה אין ספק שמדרגת יששכר אינה לבד כשאר עוסקי תורה סתם אלא בתוספת והתוספת הוא שכל זמן שהחמור עול' למקום עלייתו למעלה להיותו מעורר שם היזק יהי' יששכר בזכות תורתו כופתו מעין שהם עושים כל עוסקי תורה מחצות ואילך וז"ש בג"כ יששכר דאשתדלותי' באורייתא כפית לי' לחמור ונחית לי' מההוא גרם וגומר דהיינו סוד אחיזת סמאל למעל' כשיש לו כח ממעשים רעים מלמטה והי' משפילו מגרם עלייתו כי המשפתים דהיינו בנוקבא דתהומא רבא שהיא אשפה ובה כמה אשפות לזבל כענין התיבה שפי' בה תחתונים לזבל שהוא עכירו' שמרי המים וכל מותר כנודע והיינו זוהמי וגומר כדפי' לעיל:
וירא מנוחה שהיא הבינה עולם הבא כי טוב שהיא אחוזה בת"ת תורה שבכתב ואת הארץ תושבע"פ כי נעמה מצד הבינ' נועם ה'.
למס מלשון היתה למס שמתיש כחו בתושיה.
מאן יש דא עלמא דאתי הענין שמלת י"ש נכלל בו שני עניינים דהיינו י' חכמה ש' תשוב' כדפי' בתיקונים והראשון הוא זה שאמר מאן יש דא עלמא דאתי בינה ונקראת יש מפני שיש שפע מהספירות התחתונות שפעמים ישנו פעמים אינו ופוסק ואמנם זה נקרא יש שתמיד ישנו ולא פסיק והיינו להנחיל שזוכה בנשמתו בכל יום להזמין לו משם ירושה וז"ש ואחסין בכל יומא אמנם השני עדיפא דהיינו מחכמה ועל זה אמר ונטיר שזה נעלם אינו מזומן בכל יום אגר טב עילאה וגומר ומה הוא י"ש דהיינו יש מאין שהיא החכמה כנודע כדכתיב והחכמה מאין תמצא ושני מיני שכר אלו הם רמוזים ביששכר י"ש היינו העליון הנעלם שכר השני הנגלה בכל יום:
תרי לעילא הנה הם שתים שהם ארבע מפני שהעליונות הם השתים התחתונות כדמסיק ולהכי קאמר תרין והשתים העליונו' הם ת"ת ומלכות ולא יצדק בעצם הנפילה אל הת"ת אלא בגין דאתרחקת אתאה מעילא' דהיינו שנתרחקה המלכות מהת"ת ואין הכוונה שהיא נתרחק' שאינ' מתרחקת ממנו לעולם אלא הזכר מתרחק ממנה והיא יורדת מיד למטה בגלות וז"ש כורסייא דיעקב אתרחקת מכורסייא דדוד ומטעם זה כורסייא נפלת ונפילה שיאמר בת"ת על צד ההעברה לא באמת.
אלין דאשכח ראובן הנה ראובן הוא בחסד המתפשט במלכות לחפש שם סוד התעוררות לעורר בו הת"ת וימצא דודאים הם בני ישראל הם נצח והוד שני דודאים שהם מזריעין הנשמות שהם לימודי ה' שהם מחדשים חידושי התורה המעוררים הת"ת ולכך שם הם יששכר זבולון זה מחזיק לזה ששניהם ענין א' ולכן הוא סוד הנצח שע"י מתחדשין ביש' כמה חידושי תור' דהיינו יששכר והיינו ומבני יששכר יודעי בינה לעתים מושכי' בחדושי התורה בינה שמשם תורה שבכתב ותורה שבע"פ לעתים ממש לבחינת עתות המתמצאות במלכות הנקראת עת והיינו כ"ח עתות הלבנה כנזכר בפ' אחרי מות. הרמ"ק זלה"ה:
והרא"ג ז"ל כ' פתחין סתימין פתחי ההיכלות נסתמים. וכלבי וחמרי הם הקליפות. מאן דסטי אורחי' וגרמיה דלא למסבל פי' כאלו אמר ויט שכמו מלסבול ולכך ויהי למס עובד. שמא דיששכר דאשתדל ה"ג באלף וישראל אזדמן עלייהו לסלקא לון על כלא כלומר מאחר שבשביל זכאי קשוט אלו אתכפיין כל חילין דשאר עמין ראוי להם לישראל לסלקא לון לאלו זכאי קשוט ולנשאם על כל שאר העם. אח"כ מצאתי נסחא דגרס וי"ש אזדמן עלייהו ופירושו ויש שהיא הבינה אזדמן וכו' ופירוש הכתוב יששכר חמור גרם וגומר כשעוסקים בתורה י"ש שהיא הבינה הוא שכרם ואם אינם עוסקים בה הרי חמור גורם שילכו בגלות וזה נכון. ואי לא חמור היינו הקליפה עכ"ל. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
גליון ת"ח בשעתא דעאל ליליא פתחין וגו' קע"ב. עכ"ל: