וגלי במתיבתא עילאה. שתי ישיבות הם הא' מתיבתא עילאה עולם הנשמות שהם נגד הבינה. הב' מתיבתא תתאה בג"ע של מטה אשר שם הרוחות וגילוי ענין זה היה אל הנשמות מפני שהבינה שופעת שם שפעה. מקדשא לתתא מ"ה בנה עם אלה בה. מלה בסלע מה דאמרנא וגו' כי לא היה חשוב זכות דרישתו עם זכות שתיקתו לשמוע. מהרמ"ק:
והרח"ו נר"ו כתב וכדין אדדם מעילא וגו' הנה כוונתו לאמר כי לא אתקריאת מ' בשמא דאלדי"ם אלא עד דנטלא מאימא עילאה. והטעם הוא כנז' בתיקונין כי שם אלדי"ם בגי' כנו"י ובגי' אהי"ה אדנ"י וכבר ביארנו כי ב' שמות אלו הם ב' מלבושים והיכלות שהם ב' ההין דשמא קדישא והם היכלות דיו"ד וא"ו דשמא קדישא. והנה אדנ"י להיותו בת הבינ' לעולם הוי כלולא בבינה ולכך הבינה נק' אלדי"ם המורה על כנוי אהי"ה אדנ"י כי שם אלדי"ם הוא מלבוש וכנוי לב' שמות אלו אמנם המ' היא בלחודה ולכך לא סליקת בשמא דאלדי"ם עד דנטל' באימא עילא' ואז להורות כי שניהם מתחברין יחד נק' גם היא אלדי"ם והנה חיבור זה היה נעשה בימי החג כמ"ש אלה אזכרה דאז נהירת אימא לברתא:
גם אפשר הענין כי הבינה נק' מ"י ולהיותה אם הת"ת כי הוא כולל ו' קצוות הנק' אל"ה מפני זה נק' אלדי"ם והמ' נק' ים וכד מתחברת בת"ת אתקריא' נמי אלהי"ם. וענין הקרא הו' קצוות אל"ה הוא סוד והענין [אולי צ"ל הוא סוד ו' הענין כו'] כי תמן הוא ו' דשמא קדי' והוא מדיד משיחא בכולהו שיתא קצוות ובכל חד אתפשט ונעשה תמן ו' והנה ו' פעמים ו' הם ל"ו בחושבן אל"ה ולהיות כי בהן הוא עיקר הגילוי לכן נק' אל"ה כי זהו פי' מלת ואל"ה עכ"ל:
גליון אר"ש על דא שמיא וחיליהון במ"ה אתבריאו וגו' ר"ל ב' עולמות ברא עולם העליון בינה שהוא מ"י ברא שמים וארץ דאצילות ומ"ה בראה שמים וארץ דלתתא והיינו שאמר בסמוך אוזיפת לברתא מנהא כאימ' ברתה: ומ"ש וקשיט' לה בקישוטה וגו' כאן רמז שהעליונים צריכים לתחתונים שהם ישראל למטה במקדש בקיומם כמו שאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ וגו'. ומ"ש כדין נפקת ה' ואעילת י' פי' וממ"ה נעשית מ"י. ואו' ואתקשטת במאני דכורא וגו' ר"ל שבהראות כל זכר בבית המקדש שהוא דוגמת מקדש של מעלה הם ממשיכים היוד מדת היסוד לכ"י והזכר נוטל הה"א אזי באותה שעה הנחלים הולכים אל הים שהם רמוזים במדת אלדי"ם שישראל הם סיבת ההמשכה. והענין צריך לידע שכשהאציל קוב"ה מאורו העצום י"ס הקדושי' האצילן כדמיון אספקלריאות זו לזו זו עילה לזו כדי שיהיה האור הולך ונגנז עד שעמד האור בכ"י וישראל למטה הם בת זוגה שהם מקבלין ממנה ואם ח"ו אין להם הכנה לקבל ממנה אזי אזלו מים וגו' ואין לומר ח"ו שנפסק ממנה השפע ח"ו אלא הכוונה שאין לה פנים למטה להשפיע בישראל כי אם פניה למעלה. וכשישראל היו מתקנים אותה במקדש וקרבנות והראותם אל פניה כל זכר ג' פעמי' בשנה אזי תעלה מעלה להראות אל פני הנקודה העליונה ונעשית עטרה בראש אבא ואימ'. והמשל כשיהיו בכאן ב' מראות זו אל פני זאת ובמראה א' זכרים מצויירים אזי המראה האחרת שכנגדה ידמו בה כל הציורים שבאותה המראה וזהו סוד ועל דמות הכסא כמראה אדם וזהו סוד נעשה אדם בצלמנו כדמותינו וכשתצייר בשכלך שהמרא' השנית שקיבלה דמיון אותם הציורים אם יתציירו ציורים אחרים מלמטה כמו הקרבנות והתפלות שזהו ציורם אזי ידמו ג"כ צורה למעלה לאותה שקיבלה היא בתחילה וזהו סוד הייחוד שישראל מייחדים אותה למעלה ואזי ממשיכים אותו שפע מלמעלה וזהו שאמר אל"ה אזכרה ר"ל שממשיכים כח אותיות אל"ה לה ונעשית אלהי"ם ועל שהבין זה הפסוק ר' אלעזר אמר שתיקא דילי וגו' עכל"ה בקיצור: עוד מצאתי גליון וז"ל. בשעתא דסתימא דכל סתימין וגו' הוא הכתר. נקודה חדא החכמה. גליפו דחד ציורא בינה. ועי' לקמן דף י' ובויקהל דף ר"ה ובפרש' תרומה קמ"ה. נפקת ה' ואעילת יוד פי' במקום אדנ"י נעשה אדון והיינו מאני דכורא וא"ו. א"ר אלעזר שתיקה דילי וגו' נראה שדורש אדדם מלשון דממה והיינו משתוקא: המוציא ההוא דאשתמודע וגו' פי' דכל מילין דאינון באתגליא יתיר כתיבי בה"א כנז' בפ' תרומה קס"ח ב' ועי' בגליון הכתוב בפ' פקודי רל"א ב': ואקרי מי לא אוליד ולא אפיק טמירין וגו' פי' שכל זמן ששמו סתום לא עלה למעלה ולפיכך לא אוליד ולא הוציא מה שהיה בכח בה אל הפועל כיון שעלה למעלה וצירף אלה עם מי ונעשה אלדי"ם אז בכח שם זה הוציא אותם בשלימו: ומ"ש אי תימא דקרא לון בשמהתהון לאו הכי. פי' דא"כ היל"ל לכולם שמות יקרא. מאי מרוב אונים וגו' נראה שעושה מלת מרוב מלשון רב שרומז לחכמה שהוא ריש דרגין ופי' הענין כי לכולם האמורים דהיינו שתין רבוא וגו' בשם אלדי"ם אשתלימו ממה שמקבלת מרוב אונים דהיינו החכמה כאשר בארתי ודי ועיין בפקודי רל"א ב' עכל"ה. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:
והרא"ג כ' בנה מקדשא לעילא דהיינו סוד מי ברא אלה שנעשה ממנו שם אלהי' שהוא בית המקדש עליון. ובנה מקדשא לתתא דהיינו סוד בנין המלכות איך נעשית אלהים ג"כ, משתוקא בשתים וכו' היינו משל דאמרי אנשי שהשתיקה שוה מנה אחד [אולי צ"ל אחת] וגו'. מלה בסלע מה דאמרנא שהוא מ"ש שאו מרום וגו' מה אעידך וגו' ומשתוקא בשתים כדמסיק שנתן מקו' לאביו שיבנה תרין עלמין כחדא וגו' וחזר ופי' מלה בסלע האי דאמרן וגו' הוא לומר שאינה מעלה היות האדם שותק כאלם כי זה נק' אבן דומם אבל השתיקה היא כשהוא אמ' ענין א' ורואה שיש מי שיחדש בו ענין שישתוק מדבריו לשמוע החידו':
תרין דרגין אינון דאיצטרך למהוי רשים כל חד וחד וכו' הוקשה לו שהיל"ל שאו מרום עומב"א ומוציא במספר כי הכל אחד למה הפסיק באומ' המוציא כנראה שהוא אחר לז"א לפי שיש תרין דרגין וגו' שהם בינה ומ' כי צריכים להיותם רשומי' בה"א הידיעה. דא עילאה ודא תתאה והטעם שצריך לה"א יותר באלו השנים מבאחרי' לפי שאחת היא העלם והאחרת היא נגלית וכשתאמ' המוציא הוא לרמוז אל א' משתיהן הידועות הנעלמת והנגלית ויובן מצד הענין על איזו מדבר וז"ש המוציא במספר צבאם שמעניינו אתה למד שמדבר בבינה כדמסיק וגו'.
כגוונא דא המוציא וגו' ג"כ מעניינו אתה למד שהיא המוציא לחם מן הארץ. במספר שתין רבוא וכו' היינו ס' רבוא בחינות שיש לו לעץ החיים ת"ת וכנגד' בישראל ס' רבוא. עכ"ל הרא"ג: