ממון מלה בקלפוי שכיחי הכונה הקליפות שהם משא כבד ומטון ר"ל לשון משא וירצה משא הדבר בקלפוי בענין הגילוי נמצא יר' כאשר נשלם האצילות ונתגלה מקום הגילוי שם נמצא קליפות האילן שהם החיצונים או ירצה מטו"ן לשון הגעה וירצ' הגעת הדבר בקלפוי שכיחי אל מקום שהגילוי נמצא ירצ' הגיע האצילות במקום שהגיע תחלת הגילוי כי כל עוד שלא נתגלה המציאות היו המדרגות משתלשלות והולכות עד שהגיעו המדרגות אל מקום שנתגל' כי כיון שהיה כוונת האצילות להתגלות כל עוד שלא נמצא הגילוי חוייבו סדר הספי' עד מקום שהגיע הגילוי ונתגלה וזה סבה דקוסטר"א דקוטרא בארעא שכיח פי' קוטר' עשן והם כחות הדין הקדושים אמנם קוסטרא דקוטר' הם החיצונים והם נמצאים בארעא מקום הגילוי וענין זה הכוונ' באומ' והארץ היתה תהו ובהו וחשך שהם הקליפות בארץ ונתן סבה למקום מוצאם ומציאותם ואמ' שהם מכח הדין כד אשא דמלהטא דהיינו הדין המתעורר מהבינ' ששם להבת שלהבת לבד דק לא גחלים והיינו או' נגיד מבינ' נהר דנגיד ואתער ממקום התעוררותו דהאי נהרא אע"ג דאיהו רחמי דינין מתערין מיניה:
שמאלא גבו' אחיד בה משפיע דין במ' וסלק' תננא כי עצים וגחלים לשלהבת גבורה והעשן דין המ' המתפשט לחוץ ומכהה עינים וז"ש וסלק' תננא כד"א והר סיני מ' עשן כולו פועל ע"י החיצונים וכחות הדין מפני אשר ירד עליו ה' מצד הגבורה:
באש דא גבורה ודא תננא מ' כנז' ומשום דקרא לא מוכחא דעשן במ' לזה פי' הענין באומ' ואת ההר עשן ממש ההר הי' עשן מפני האש שהוא תוקף הגבורה וז"ש מגו דאשתא גבו' עילא' כד נחית אל המ' אחידן דא גבו' עילא מדת הדין הקשה בדא גבו' תתאה הרפה תננא באשא:
וכדין בסטר שמאלא קיימא כול' פי' כל הספי' נוטות אל הדין. או ירצ' קיימא כול' שמשם מוצא החיצונים וכל חיילי הדין:
שמים בחיל' דימינא לעיל' יר' שלא הוצרך הכתוב להשמיענו שמציאות תחלת השמים מן הימין דהא פשיטא דשמים בחיל' דימינא לעילא אמנם מה שבא לחדש לנו בכתוב הוא בהאי גוונא אתעבידו פי' כעין שהם תחלתם מימין כן מעשיהם וטפוחם דהיינו גמר מציאותם וז"ש דאיהו דכר ודכור' מסטר' דימינ' קא אתי וממילא אשתמע מדקאמר במ' דאיהי נוקב' מסטרא דשמאלא אתיא דכתיב אף ידי יסד' ארץ א"כ ממיל' דשמים דאיהו דכור' מימין ולא הוצרך הכ' להודיע' אלא שאפי' טפוחם אח"כ היה בימין:
נרדי נתן ריחו דא י"ם בתראה מ':
עלמא דלתתא כגוונא דלעילא ששני העולמות כא' זה באצילות וזה למטה וכולם פעול' א':
ריחא טבא עילאה היינו סוד ההתעוררות שהי' עול' ממנ' אל ת"ת ומת"ת כלפי מעלה לפעול למטה העולם וז"ש לשלטאה ולמעבד כי אין מלך בלא עם והוצרך להמציא למטה עם ועולם שתהי' מ' שולטת עליהם: ופי' דרך הייחוד ממעל' למט' לברוא העולם ואמ' בתרי גוונין אתברי עלמא דהיינו בחסד ודין ימין ושמאל והיינו דכתיב את השמים לרבות חסד ואת הארץ לרבות גבו' והיינו שהעולם נברא בדין והוא מתקיים בחסד: ופי' כי ימין ושמאל מייחדים וששה קצוות הנכללים בת"ת משפיעים וז"ש שתא יומין אתעבידו לאנהר' שהם מושכים השפע לה וז"ש כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ממש ששת ימים הם השמים והארץ למט' וזש"ה את השמים ואת הארץ שהם ו' קצוות להשפיע למ' וז"ש ואלין כרון אורחין ועבדו שתין נוקב' לתהומ' רבה היא מ' ים ותהום גדול ודאי והספי' הם ו' קצוות כרון אורחין דהיינו מציאותם ביסוד הנק' אורח והם ממציאים בו מציאותם כדי שתקבל שפע כולם ותשפיע למ' ואותם המציאות שבו נק' אורחים ומציאות המצאם בו ע"י הששה נק' כרו"ן שהם חופרים ונוקבים דרך בו צנורות מציאותם להשפיע במ' ועבדו שתין נוקבין שהם ממש נקבוה ועשו בה בית קבול לכל א' וא' מהאורחים הנז' וז"ש ועבדו שתין נוקבין לתהומא רבה:
ואינון שתין אפשר שנק' כך מפני שהם מכח הו' ספי' וכל א' כלולה מעשר הם ששים ודרך בם ישפיעו ו' ספי' שפעם במ' וז"א ואינון שתין לאעלא מיא שהוא השפע גו תהומי שהם בחינות המ':
שתין פי' אותם הבחינות שבה כדי לקבל השפע מהספי' מששת ימי בראשית נבראו יר' בכח הששה ספי' עליונות נבראו ונתהוו מציאותם בה:
ואינון הוו שלמא דעלמא כי על ידם דרך בם השלום שהוא היסוד נכנס במ' כנודע:
והארץ היתה וגו' סוספיתא סיגי"ם:
קמרי הוא כמו קלמרי"ן כן פי' בערוך קלטוי לשון קלוט במעי פרה שהוא סתימ' וירצ' הסיגים של הדיו בסתימתם והיינו סיגי מותר מה שנשאר ממה שנכתב ונשתייר מהאצילות דהיינו הקליפ'. ואפשר לפרש קמרי מלשון ביב הקמור דהיינו לשון כסוי והעלם וירצה הסיגים שהיו סתומים בתוך סתימתן והעלמן דהיינו והארץ שהיא מ' היתה תהו ובהו שהיו הקליפות נעלמות בשורשן בסוף האצילות במדרג' אחרונה וז"ש דהוה בקדמיתא פי' קודם המשכתם לחוץ וז"ש והארץ היתה קודם ומפני שאין זה מקום הקליפות כלל אמר ולא אתקיימת שלא היה קיום המציאות מפני אחיזת החצונים בקדוש' ולא נעשתה עדיין הבדלה בין טומאה לקדוש' וז"ש והארץ הית' כבר פי' לא הי' עתה אלא היתה שאין לה קיום בקליפות כלל אמנם אח"כ אתקיימת ע"י שנבדלו החצונים ממנה כנודע:
בארבעין ותרין וגו' דרש זה הוא מכח ששם מ"ב יוצ' מבראשית עד ב' של ובהו מורה היות קיום המציאות ע"י שם זה ומפני שמ"ב אותיות של שם זה הם עשר ספי' ול"ב נתיבות ונודע כי כלים שבו נחקק העולם הם ל"ב נתיבות וי' מאמרות כנז' בס"י וז"ש בארבעין ותרין אתוון אתגליף עלמא והיינו דכתיב בראשית וגו' את השמים וגו' והיינו הסבה הפועלת וכנגד הסבה המעמדת אמ' ואתקיים והיינו והארץ היתה תהו ובהו כנז' שהיתה כבר ונתקיימה אח"כ והיינו שהשם מתחלק לג' חלקים שתי ידות לפעול דהיינו כ"ח אותיות מבראשית עד והארץ וי"ד אחת מוהארץ עד ב' של בה"ו לקיום כנזכר:
וכולהו עטורא דשמא קדישא פי' כל מ"ב אותיות הם עטור לשם בן ד' שהשם יהו"ד שבת"ת מתעטר כדפי' בפ' תרומה ובתיקונים שמתעטר באימא ואימא באבא בל"ב נתיבות חכמה ועשר מאמרות שבחכמה בלי ספק.
כד מצטרפין וגו' היינו סוד צירוף שם מ"ב בסוד חזרת הגלגל פנים ואחור וז"ש סלקין באתוון לעילא ונחתין לתתא. מהרמ"ק זלה"ה:
והרח"ו נר"ו כתב. ועל דא תנינן השיתין וגו' פי' כי הם צנורין כמין וורידין שהם מושכים את הדם באברים והם סוד ששה ווי"ן שיש בו' קצוות ולכן נק' שיתין כי הם ו' ואלו נקראים וורידין כנז' באדרא נשא דף קמ"ג סוף ע"א ואלו השיתין הם סוד ו' קצוות מששת ימי בראשית נבראו כלו' מן השש קצוות עצמן הנק' ששת ימי בראשית כנודע ושם הוא ענין השיתין. והם משקין ומושכין שפע במ'. ודע כי כנגדן יש שיתין אחרים במ' הנק' מזבח המושכין מזון אל החצונים ונק' שיתין לפי כי הכפירים שואגים לטרף ובעת שמחלקת מזון לעבדיה יהיבת אפי' לחמרי וגמלי הם סוד הקליפות כנז' במקום אחר מהזוהר: ולכן השיתין הם סוד הורדת המזון והשפעתו הוא בהכרח שסופק וזן ה"א אחרונ' בכל האותיות לכן באותו החלק האחרון שבמ' הנרמז באות תי"ו שם הוא מקום שבו נתלין החצונים ונאחזים בו וזהו סוד רגליה יורדות מות ולכן אות התיו הוא חד מאותיות מו"ת וכד אתעבר ההיא חויא דמות' מעלוי ובעת לאסתלקא לעילא אתעבידת שיר ושירין ודי בזה ובפ' חוקת דף ק"ף ריש ע"ב אוסיף ביאור ב"ה בענין זה וע"ש עכ"ל.
גליון מטון מלה בקולפוי פי' הגעת הדבר והכאותיו פי' שכל כח השולט על דבר מכה אותו ואומר לו גדל. קולפוי מקל נטוע ראשובמסמרים:
קוסטרא זהרורית דקוטרא איד:
סוספיתא פי' סיגי כסף או זהב כנוי למתכות והפי' קסת הסופר שנק' קלמא תוך קליפתו שהקלמא פיו קלוט לתוכו כזה #ט בערבי מחברא שהחשך הוא הסיג קלוט ונחבא בתוך קיבוצו וזהו והארץ היתה תהו ובהו קודם הגילוי והבן זה שהכל הי' במחשבה עכ"ל: