מה דחביב עלייהו דהיינו והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ואם תדאגו שמא יצאו אחריכ' ויתנו עליכם עול הברזל כעבד שברח והצלתי אתכם מעבודתם מהיות עוד עבד ואם תדאגו ותאמרו כבר ניצלנו אמנם נשאר שם בלא גואל לא עבדים ולא שרים ת"ל וגאלתי אתכם וגומר אני הגואל: וי"ס דגרסי ולא יהא לון פרועא פי' פרעון שעשו ת"ל וגאלתי וגומר ובשפטים גדולים והנ"ל לגירסא זו כי לשון פירועא אינו לשון פרעון דהל"ל פרעונא לכן נ"ל שהיא לשון גילוי כמו כי פרוע הוא והכוונ' שאם תדאגו שלא תהי' ההצל' דרך גילוי וביד רמה אלא כשאר עבדים היוצאים לחירות ת"ל וגאלתי אתכ' בזרוע נטוי' הרי ביד רמה אמור:
רעיא מהימנא
ולקחתי אתכם לי לעם וגומר פקודא דא קדמא' וכו' שליטא עילאה דאיהו רבון עלמא פי' שאפי' שהוא רם ונשא וגבה מאד איהו רבון עלמא התחתון ומשגיח בו וזהו אמונת ההשגח' שחייבין אנו להאמין ואומרו שליטא ולא אמר מלכא פי' שהוא שוטר ומושל. אף שאין לו עבדי' הוא שליט מבלעדם אמנם מלך אין מלך בלא שרים אמנם הוא ית' אינו כן כי ה' מלך עולם ועד אף כי אבדו גוים מארצו כי אין מלכותו צריכ' להם. א"נ מלשון ויוסף הוא השליט לרדות העם במקל ורצועה וכדמתרגמינן וכי יכה איש את עין עבדו וגומר בשבט מתרגמינן בשלטן ואתא לאשמועינן שצריך שנדע שהוא בעל היכולת ואית דין ואית דיין להעניש העובר. ואומרו עילא' לאשמועינן שחוב' (עליה) [עלינו] להאמין גם כן שאע"פ שיש שלטונים ושרים למעל' הוא שליט גבוה על כלם:
דאיהו רבון עלמא וברא עלמין פי' מצד שהוא רבון עלמא זה התחתון ומשגיח בו מצד שליטתו עליו כרצונו משם ראי' שהוא ברא עלמין כלהו כי נדע דבר זה מהמאוחר אל המוקדם:
ודא איהו בכללא. כלומ' זהו ידיעה כללית בדרך כלל כי יש בורא ושליט וכו' וכל זה הוא הת"ת והוא הוא קב"ה דקאמר: אמנם סיפא דכלא בפרט. לדע' סוד הת"ת שהוא הכלל מתייחד עם המלכות שהיא הפרט שהיא תור' שבע"פ שפורש ומפרש כל כלל וכלל תלי תלים של הלכות וז"ש למנדע לי' בפרט וכלל ופי' ואמר.
איהו רישא וסיפא רזא דכר ונוקבא כי הת"ת ולמעל' הוא ראש עלמא דדכורא והמלכות היא סופ' דכל דרגין ובריאת העולמות לא בראם הת"ת כי אם עם המלכות וזהו הידיע' המוטלת עלינו לדעת ולהאמין והוא הוא העסק במ"ע ובמל"ת כדמפרש ואזיל.
ואשתכח בר נש בהאי עלמא דאתעסק בכלל ופרט פי' בכלל רמ"ח מ"ע ופרט שס"ה מל"ת כדמפרש ואזיל:
ואיהו כלל ופרט. כלומר משלים רמ"ח אבריו במ"ע ושס"ה גידיו במל"ת ואז נעש' אדם כדמסיק:
תיקונא דהאי עלמא איהו כלל ופרט. אפשר שרמז על לא טוב היות האדם לבדו אלא יהי' נשוי ונמצא הוא כלל ואשתו פרט: וברא ליה לבר נש מעפרא וכו' ודא איהו באורח כלל. כלומר גם ענין בריאת האדם הוא נכלל בכלל שאמרתי לך.
כי ה' הוא האלהים דא באורח פרט כלומר ה' שהוא ת"ת שעש' עמכם כל הניסים אשר ראו עיניכם הוא האלהים כלומר נתייחד עם המלכו' הנק' אלהים שהוא פרט כנזכר:
ודא וההוא דקדמיתא כלומר פסוק זה דוידעת היום וההוא דקדמיתא שהוא וידעתם כי אני ה' אלהיכם. ואי תימא הא כתיב יראת ה' ראשית דעת. כלומר שהירא' קודמת לדעת ולא כמו שאמרת פקודא קדמא' הוא וידעת' כי אני ה' אלהיכם. תריץ דא באורח פרט למנדע מאן איהו. כלומר לעולם אימא לך שמצוה ראשונ' הוא למנדע דאית שליטא ורבון עלמא בדרך כלל כנזכר והאי קרא דכתיב יראת ה' ראשית דעת אידיעה תניינא דאיהו למנדע לי' באורח פרט עלי' קאמר שתקדם הירא' לידיע':
ואע"ג דאית ליה לבר נש וכו'. כלומר הגם שאפי' לידיעה הכללית צריך שתקדים הירא' וז"ש:
עד לא ינדע. פי' ידיע' ראשונ' הכוללת מ"מ לא משתעי קרא בההיא דודאי פשיטא שצריכ' שתקדום אמנם החדוש הוא הירא' שקודם הידיע' הפרטית שצריך גם כן שתהי' ירא' פרטית ויותר פנימית כדי לדעת (היראה) [הידיעה] הפרטית וז"ש:
אבל הכא כתיב ראשית דעת וכו'.
למנדע ליה באורח פרט. ה"ג בכלל ופרט ברישא וסיפא והענין לומר הרי אמרתי לך כבר שצריך למנדע לי' לקב"ה בכלל ופרט שהם כלל רמ"ח מ"ע ופרט שס"ה מצות ל"ת וכל זה צריך שתדע לי' ברישא ובסיפא שהם ת"ת ומלכות וז"ש אני ראשון בכלל ואני אחרון בפרט.
וינדע כל יומי שתא פי' אחר שנשלם האדם ברמ"ח מ"ע הרומזות בזכר ת"ת זכור לזכר ינדע עוד שס"ה מצות לא תעש' שהם שמור בנוקבא.
דמתחברן פי' השס"ה גידין מתחברן ומסתעפים אלו עם אלו לקשר האברי' וכמו כן השס"ה גידין למעל' הם ענפי המלכות שמתקשרים בעצמם
למיהב אסוותא לכל שייפין פי' לכל איברי הת"ת שהוא רמ"ח אברים שבת"ת רמ"ח מ"ע ולקמן מפרש ואזיל כיצד המלכות יהיבת אסוותא לת"ת וז"ש ואי תימא וכו' ה"ג בס"י ואי תימא כל יומי שתא איך יהבין אסוותא לכל שייפין ודאי הכי הוא וכו' והכי קא פריך האיך ימצא שהמלכות יביא אסוותא לת"ת דבשלמא כפי הפשט אפשר ליישבם כדלקמן. אמנם כפי הרמז במדות איך יצדק ותירץ.
הכי היא ודאי. כלומר יצדק בין למעל' בין למט'. ופי'.
לעילא. בזמנא דשייפין אריקו ברכאן פי' בזמנא שרמ"ח אברים מהת"ת שהם ענפיו אריקו ברכאן. ליומי שתא שהם בחי' המלכות כדין אסוותא וחיין תליין עלון מלעילא. ה"ג עלון. פי' עלון דשייפין:
מלעילא מהבינה:
ואתמליין מכלא. מכמה ברכאן:
מאן גרם לון. פי' נמצא מי גרם שיבאו רוב ברכו' לת"ת מאי' עילאה [יומי שתא] ודא היא מלכות. שהענין הוא דמיון המשפך שבזמן שהוא סתום אין שופכין עליו נמצא שמי גרם שיחזרו וישפכו עוד עליו מלמעל' זה שפתח פי המשפך וריקנו הרי שייך זה למעל':
אוף הכי נמי לתתא כד בר נש ישלים גופיה באינון פקודין דאורייתא. דהיינו שקיים כל רמ"ח מ"ע והשלים נפשו בהם:
לית לך כל יומא וכו'. שהם ימי השנ' ממש שס"ה ימות השנה שאינם מקבלות ממנו:
וכד אילון אתברכאן וכו'. פי' וכשהימים ממש הם מבורכים נמצא היא למט' במקום הת"ת למעל' ומשפיע לימים ממש דומיא דת"ת שמשפיע לימי המלכות שהם ענפים.
כדין חיין ואסוותא תליין עליה. דהאי בר נש העוש' זה:
מלעילא הרי ג"כ לתתא שימי השנה ממש למט' גורמים לאדם זה שישפיעו עליו חיין ואסוותא מלעילא:
מאן גרים. לאדם זה שעסק במצות כנז' שיתברך מלמעל' חיין ואסוותא הוי אומר אינון יומי שתא: ה"ג יומי שתא אינון חד כלומר ימי השנה שהיא המלכות כל אותם הימים שלה שהם ענפיה הם כללו' אחד ושיעור קומ' אחד: כמה דאתברכאן. אלו הענפים: מלעילא מרזא דאדם. ת"ת: ה"נ אתברכאן מתתא מרזא דאדם. דהיינו אדם תחתון ממש המשלים עצמו במצוה שכל המצות הם מ"נ והיא אתברכאת מהם. עכ"ל הרא"ג ז"ל: