קרבן מאינון כתרין וגו' כלו' לא אהדר קרבן לדבר המתקרב לפני ה' דודאי קירוב או קריבות מ"ל אלא קרבן בודד בספירות בעצמן שהם מתקרבות זו לזו כדמפרש ואזיל בפנים שונים דמתקרבן כלהון כחדא שלא תשאר מדה שלא תשתתף בעצם בפעולת הרחמים אחר שהיו רחוקות זו מזו זו לימין וזו לשמאל וענין הקרבן הוא להיותם מתלבשות במדה א' לפעול פעולת הרחמים ובזולת שנתקרבו אל פעולה א' עוד אפשר שיכללו זו בזו וענין הקשר זה הוא שחלק הגבורה יוכלל בחסד ע"י החסד הכלול בגבורה וחלק החסד בגבורה מצד החסד הכלול בגבורה וז"ש ואתקשרן דא בדא. והנה כאשר נקשור ב' דברים יחד סוף סוף הם שנים אלא שנקשרו. אמנם אם נאמר שנתייחדו יורה אחדות עצם אחד יותר מהקשר והם דומות זו לזו עד שכמעט אין הבדל בין המדות וז"ש עד שישתעבדון כלא חד בפעולתם ולא יובדלו בעשר אלא בבחינת עילה ועלול. ואו' בייחודא שלים ירצה שיעלו המדות זו מזו עילוי נפלא שלא יובדלו המדות והעילות זו מזו אלא יתרבה אור מאצילם בכלם תוספת עילוי עד שיהיו כלם מיוחדות במדה א' וזה א"א אם לא ע"י ייחוד הנודע בין חכמה ובינה ות"ת ומ' והייחוד הזה לא ימצא אלא בתנאים והם לתקנא שמא דא היינו שם יהו"ד והיינו לתקן תחילה בחינו' כל אות ואחר תיקון כל אות ואות אח"כ לייחד ולקשר האותיות וז"ש לתקנא שמא דא ולייחדא ליה כדקא יאות כי נוסף על הייחוד יצטרך קשר י"ה עם ו"ה והטעם שלא ימצאו הרחמים בנפרדים אם לא בקשר ושלימות המדרגות העליונות כנודע וז"ש בגין דישתכחו רחמין בכלהו עלמין ושמא דא אתעטר בעטרוי וגו' ונמצא בזה קשר הבריה הקטנה שהוא האדם הגשמי עם הנאצלים כולם וזו מעלה גדולה שאין למעלה הימנה וז"ש ולאתבסמא כלא שהכל נמתק ונתקן בקשר העטורי' מלמעלה ומלמטה ויתפשטו הרחמים בכל:
וע"ד ליהו"ד פי' ומפני זה ג"כ לא אמר קרבן סתם דהיינו קרוב האותיות אלא קרבן לה' מפני שהיה אפשר בקרוב האותיות שיתקרבו לדין ח"ו לכך אמר קרבן לה' דוקא שיהיה קרובן לרחמים וז"ש וע"ד לה' בגין ליתערא רחמין וגו'. ובג"כ לה' ולא לאלהים. אם קרבן סתם אנו חוששין את הדין כ"ש קרבן לאלהים בפי' ויר' שאינו נזכר שם אלהים כלל ובאו' לה' היינו חיוב הרחמים ושלילת הדין וז"ש לה' אנן צריכין לאתערא ולא לאלדים כמו אנו אומרים בפי' בפינו רחמי בעינן ולא דינא וז"א במה שאנו אומרי' קרבן לה' ולא קרבן סתם כנז' זבחי אלדים כתיב ולא זבחי ה' א"ל הכי הוא ודאי קרבן אלי"ם וגו' ממה שאנו רואים שאמר זבחי אלדי"ם ולא כתיב זבחי ה' נראה על סוד שחיטתן בצפון והענין כי השחיטה אדרבה מורה בצד מה שהדין מתחזק שמציאות שפיכות הדם יורה דין ולז"א ההוא סטר דגבורה הקרובה אל הבינה אתבסם במה שנמשך לה משם מתיקות מצד רננת הלויים ואחר כח הגבורה למטה נשבר ונכנע אל החסד וז"ש ויתבר רוח' דדינא וזה יורה השחיטה וההכנעה אל הבעל חי וכן הכנעת כל בעל הקרבן בראותו חיוב שחיטתו על עונו ובזה יתחלש דינא דשאר בתי דינים ויתגבר רחמי צד ימין בכל המדות.
וע"ד זבחי אלי"ם ר"ל שבירת וזביחת אלהים שהוא הדין וז"ש לתברא וגומ' וכפל הפסוק או' זבחי אלי"ם ורוח נשברה להראות ב' בחינות הא' הכנעת הדין בעצמו משורשו וז"ש לתברא חילא ותוקפא והיינו זבחי אלדי"ם. ומלת רוח נשברה הוא למהוי ההוא רוחא תקיפא וגו' כנז' כי אחר שלא תתעורר משורשו לא יקום חילו:
ובר נש בעי וגו' יר' כי אע"פ שהשחיטה מורה תגבורת דין אין הפעולה והכוונה ע"י מעשה השחיטה אלא הפעולה ע"י ובר נש בעי כדין וגו' ועל ידי היותו עומד ברוח נשברה מורה תשות כח ההוא סטר דקיימא ביה דהיינו צפון גבורה. וכלא בין קרבן לה' בין זבחי אלדים בגין דדינא וגו' הכל עולה אל מקום א'. דינא אתבסם הדין שורש הדין העליון ויתגברון רחמי על דינא בבתי דינים לתתא:
אדם כי יקריב מכם וגו' אלא לאפקא פי' קשיא ליה תרתי חדא דהוה ליה למכתב אדם כי יקריב קרבן לה' וא"ת בא להוציא מן הגזל כדפי' ז"ל הל"ל אדם כי יקריב לה' ונאמר מה אדם לא הקריב מן הגזל גם אתם לא [תקריבו] מן הגזל וז"ש הכי הו"ל למכתב אדם אם להוציא הגזל אתא. וא"ת בא להוציא משומד הל"ל אדם מכם כי יקריב להוציא משומד שאינו מכם מהו מכם שהוא שלא במקומו. אלא לאפקא כלומר אצטריך שאם לא יאמר מכם יעלה בדעתך שכל אדם שבעולם קרבנו מן הבקר ומן הצאן ואינו שהרי אדם לא הקריב לא מן הבקר ולא מן הצאן אלא שור מקרן קרן א' לבד היה לו במצחו מין בפני עצמו ולז"א מכם כלומר משאר בני אדם ולא אדם הא' וז"ש והכא מכם כתיב להוציא אדם כנז' והשתא קשיא ליה לימא כי תקרב קרבן לה' ואמר האי אדם אצטריך ליה וגו' יר' כי מלת אדם אצטריך ליה לאפקא אדם אחרא דהיינו משומד שהוציא עצמו מכלל ישראל שהיה אדם ונכנס בכלל בהמה וז"ש לאפקא אדם אחרא דלא הוי מכם שהיה מקודם ולא הוי השתא וא"ת יאמר אדם מכם כי יקריב הייתי אומר שבא להוציא משומד לחודיה:
ר' אבא פתח שיר מזמור וגו' האי שיר וגו' מפני שמלת שיר עולה על כל שאר לשונות הנאמרים בספר תילים זולתי אשרי כדפי' בתקונים ובכל שאר שבחים שעשו בני קרח אין א' מהם שיפתח בשיר מורה היות זה משובח על כל שיריהם. ונוסף על זה נאמר בו שיר מזמור דהיינו תושבחתא על תושבחתא: והענין שיר בחכמה ומזמור בחסד לרמוז תושבחתא דאתפלג לתרין תושבחן בענין שיש בכלל המזמור שני שבחים הא' מזמור מצד החסד הב' שיר מצד החכמה ושיר סליק על מזמור כנז'.
וזכו בני קרח וגו' ושיעור הכתוב שיר מזמור ירצה שיר העולה על מזמור כלול משיר ומזמור שהוא זכות שזכו בני קרח להיות נאמר ע"י. לשבחא ליה וגו' פי' במה היא תושבחתא דאתפלג וגו' ואמר כי עם היות השבח הזה אל הת"ת כאו' גדול ה' ומהולל מאד עולה על שבח זה שבח המ' דהיינו בעיר אלדינ"ו דקאמר כדמסיק וז"ש לשבחא ליה על כנסת ישראל ואע"פ שאתה רואה שמשבח הת"ת שבחא דכ"י קאמר ומאי היא דכתיב וגו': עם עיר אלדינ"ו אין הכוונה בעיר ממש דאי הכי משמע דקב"ה גדול בעיר מפני שהיא קטנה ונראה הוא גדול עם עיר עמה נעשה הוא גדול אלדינו מאי בעי הכא שנראה עיר לאלדינו ועל המ' אינו צודק שהיא עצמה אלדינו לז"א דהכי פי' שהיא עצמה אלדינו ואלדינו דכל ישראל קא אמרו בני קרח ולא שחלקו רשות לעצמם אלא כנגד כל ישראל אמרו שיר זה:
מאי משמע מהיכא נפקא להו דגדולת המ' תליא בת"ת איפכא מסתברא שהת"ת מגדל המ' ומשפיעה ותי' אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא וגו' כיוון אלג' דברים הנרמזים בכתוב שהם גדול ה' ומהולל מאד והנה מלת גדול מורה על קבלתו מהחסד שהיא גדולה ומלת ה' מורה על היותו מלך של ההויות ושליט עליהם ומהולל מאד מורה על קבלתו מלמעלה מעל התהלה דהיינו הכתר והחכמה והנה ג' אלו לא ימצאו בו אלא ע"י המ' וז"ש מלכא בלא מטרוניתא לאו מלכא איהו וגו'.
ובג"כ וגו' כל שבחא אעדיו מיניה היינו כנגד מהולל וכנגד מלך אמר ולאו הוא בכללא דאדם ונגד גדול אמר ולא עוד אלא דלאו איהו כדאי לאתברכא וגו' ואוכח לה מקרא דוהיה האיש ההוא כדמפרש ואזיל. דבת זווגיה בדחילו נפקא ליה מקרא דכל בני קדם דהיינו אפי' אדם הא' שהחטיאו אשתו שהם בני קדמונו של עולם אימתי ובמה וגו' ב' שאלות שאלת הזמן ובמה נעשה מציאות גדול והענין שהוקשה לר' אבא כפל הפ' באו' בעיר אלדיכו ואח"כ הר קדשו ותירץ לבמה הוא גדול וגו' בעיר אלדינו שנק' עיר כאו' עיר קטנה ואנשים בה מעט שהם אותם בעלים בסוד נשמתם להכלל בה והם אנשי ירושלם העליונה קרית מלך רב בעלת אנשים הגורמים היותו מלך וגדול ומהולל בהקבץ הנשמות בה וע"י קשורו וייחודו כי לפי מה שנקבל אלדותו יהיה עניינו וייחודו למעלה והיינו אומרו אלדינ"ו כפי בחירתינו. ותשובה לאימתי אמר הר קדשו לא כל זמן ייחוד הת"ת ומ' יהיה לו מעלות הנז' אלא דוקא בהיותה הר קדשו מצד הימין דאברהם קראה הר ובהיות ה"ר זה נקשר' בקדושת ג' ראשונות ע"י הת"ת וז"ש קדשו קדש ו' ובמקום הקדש החכמה בשתוף ג' ראשונות וז"ש הר קדשו ואז יקרא הת"ת מלך גדול ומהולל. וז"א הדר ואמר בעיר אלדינו הר קדשו:
תושבחתא דא בשני כנודע שהת"ת עניינו בחסד לימין יום א' והמ' בגבורה אל השמאל יום ב' א"כ מזמור זה המורה על שניהם יחד ראוי שתאמר בשני המורה על שנים כנז' ואי תימא וגו' השתא דאמרת דאית זווגא בשני ולכך מזמור גדול ה' נאמר בשני כנז' א"כ למה לא נאמר כי טוב בשני ותירץ דאין הכי נמי דאית זווגא בב' כנז' והטעם שלא נאמר בו כי טוב הוא משום דזמינין לאתפרשא ביום הב' עצמו מצד חוזק הגבורה לית ייחודא. ורזא דמלה לא טוב וגו' בזמנא דאיהו לבדו אמר בפי' לא טוב אמנם בשני דלא ממש לבדו אלא דזמין לאתפרשא אשתיק ולא כתיב כי טוב ולא הזכיר טוב וגם לא שלל ממנו הטוב:
גדול ה' כדקאמרן שאין לו גדולה אלא עם המ' והיינו שבח המ' כנז'. אמנם פסוק יפה נוף הכרח אל פי' גדול ה' כדקאמרן שהוא תושבחתא דזווגא משמע דלעיל נמי בייחודא דילהון קא עסיק יפה נוף דא וגו' פי' יפה דהיינו צדיק וג"כ יצדק בת"ת לכך אמר דא ודא שיש פנים לכאן ולכאן. משוש וגו' כוונתו לפרשו על המ' וקשיא ליה דהל"ל משוש הארץ מאי כל לכך אמר כדין פי' בייחוד הנז' הוא חדוותא דכלא עליונים רוחניים הנכללים במ' ותחתונים המסתעפים משם ולמטה ובזה נכללת מאליה המ' וז"ש וכנסת ישראל אתברכא.
אלדי"ם בארמנותי' וגו' אלין נצח הוד וגו' פי' ארמנותיה לשון אוצרות והיכלות אל קיבוץ השפע והם לשון רבים מפני שנצח מקבל ברכאן מן הימין כנישותא דחדוותא מצד השמאל ואו' ארמנותיה דידה יובן נודע למשגב ופי' אלדים מ' בארמנותי' שהם נצח הוד נודע ומתייחד בסוד והאדם ידע למשגב לו להעיר הזאת דמתמן נפקין ע"י דהאי דרגא דאיקרי צדיק דהיינו אומ' נודע ולזה נקט ארמנותיה משום דמתמן אתכנשו ברכאן מן הימין לבסמא ולמתק דין המ' עיר קדישא. מהרמ"ק זלה"ה:
והרח"ו נר"ו כתב. קירוב מבעי ליה וגו' הקשה כי הקרבן הוא ענין התקרבות העניינים אלו עם אלו וקצתם אל קצתם וכאן הענין אינו כן רק לקרב זה הקרבן אל השי"ת והל"ל קירוב או קרובה וזה פשוט מטבע הלשון ותירץ רשב"י כי כן האמת כי הנה קרבן ר"ל קירוב הדברים קצתם עם קצתם וכן הוא כאן כי סוד זה התמיד וזו העולה אין כוונת הקרבתה לקרב את העולה הזו אל השי"ת רק הכוונה כדי שלמעלה יתקרבו הכתרין עילאין אלו עם אלו ויתחברו יחד וזהו קרבן לה' כלומר הנה קירוב עולה זו נק' קרבן ממש כי מתקרבין ומתחברין הספי' העליונות לה' ר"ל כדי שהשם ישרה עליהם במה שידעת כי הוא הנשמה המיחדן ומקרבן אך אי קאי לעולה הנז' הל"ל קירוב לה' כלומר כי זה הכבש היו מקריבין אותו לה' ומעלים אותו למעלה לה' ולכן היל"ל קירוב לה' או קרבן בה' ולא לה' כלו' דבק וקרב בה'. אמנם בזה נתבאר כי הוא קרבן ממש אלו עם אלו וכל זה לה' שישרה בהם וייחדם כאשר ביארנו: א"ל ודאי הכי הוא פי' ודאי הכי הוא כי הזבח לאלי"ם הוא ולא לה' אך אם היה אומר קרבן לאלי"ם הוה קשיא לי אך לא כתיב אלא זבחי אלהים לרמוז כי הקרבן לה' ואז הזבח הוא לאלי"ם פי' כחות הדין הנק' בשם אלי"ם כנודע כי שם אלי"ם הוא שם משותף והם נזבחים וכחם נשבר בעבור הקרבן וזהו רוח נשברה פי' זה נק' זבחי אלי"ם כחות הדין וגם את הרוח נשברה ר"ל כי נשברה רוחו של האיש הזה החוטא שהוא רוח הטומאה הוא רוח היצה"ר כי נשברת בסוד הקרבן וזה יובן במ"ש בפ' פנחס דף ר"מ ע"א:
אדם כי יקריב א"ר אלעזר וגומר הקושיות מבוארו'. והתירוץ הוא כי הנה כל האומות וכל בני עולם הם בני אדם הא'. וכמ"ש ואת המגדל אשר בו בני האדם ואפשר נאמר כי גם האומות בכלל הקרבת הקרבנות וחפץ הוא יתברך בקרבנותיהם ובאו' אדם כי יקריב היא משמע כל מי שהוא אדם מזרע אדם הא'. והראי' לזה כי אדם הראשון הקריב קרבנות ג"כ ועדיין לא היה שם ישראל בעולם כנודע עד שבא יעקב אבינו לז"א מכם כלומר יהיה ישראל מכם וכמותכם המקריב לא מן האומות רק מכם כי אדם אתם ואין א"ה קרויים אדם. בגין דזמינין לאתפרשא. פי' (מן) מיין עליונים מן מים תחתונים. עכ"ל: