ואינון אחרנין לא סלקין עד דימותון אין לפרש כפשוטו שצריך שיהיו כאליהו דאם כן לא תמצא צדיקים כאליהו אלא חנוך והוא אמר לקמן דהוו אלף וגומר אלא הענין הוא שיש צדיקים שיש בהם מיתה שמגעת עד הנשמה ויש צדיקים שלא יצדק בהם מיתה כעין אומרם יעקב אבינו לא מת וכיוצא והיינו שיסתלקו מן העולם כמי שפורח ומסתלק וזו מעלת שאר צדיקים וענין אליהו ענין בפני עצמה הוא שלא טעם טעם מית':
אשכחנא בספרא וגומר הענין שהמלאכים יש מהם מצד הת"ת לבדו בלא ייחוד המ' כמו הנק' מלאכי שלום ויש מהם מצד המ' לבדה ואין באלו מיתה ולא סילוק ממעלתם אלא עומדים קיימים. אמנם הנשמות הרכבתם מייחוד ת"ת ומ' ולכן הם פנימיות יותר כי מעלת על הפירוד רבה מאד וכאשר יגבר בהם צד המ' שבה המיתה כנודע אז ימותו ויגבר קצת מיתה אל הנשמה ואלו אינם עומדות לפניו שהת"ת עץ חיים ואין בו מיתה אבל כאשר יגבר צד הת"ת להם אותם הבאים בתיאובתא סגי הם אותם העומדים טמירין לפניו ולא שליט בהו מותא יר' שלא יתדבק בנשמה מותא שהם בעץ החיים ואינם נאחזות בצד המיתה. וסלקין וטאסין הכוונה הסתלקותם כעין מיתת האבות וכיוצא.
וזמין קב"ה לחדתא עלמא בהו. הענין כי צדיקים אלו זככו רוחם ונעש' הנשמ' רוחני וכאשר ירצה הקב"ה לקשר העולם הזה המת בצרור החיים העליון כדי שע"י זה יתחדש העולם אשר נפגם אדם בחטאו ועל עולם זה אנו מתפללים בעלמא די ברא כרעותי' ולזה כאשר ירצ' הקב"ה לבנות שמים חדשים וארץ חדשה אשר היה ברצונו לעשות יעשה אותם ע"י צדיקים אלו שהם העלו הגשמי וזככוהו וכמעט מואסית בעולם ובעסקיו וכאלו הם אנוסות באות לעולם שעיקרם מעולם החדש והרי הם חלק עולם בנוי מכבר והנ' הם מת"ת ומ' שהם שמים עליונים וארץ עליונ' ויחדש בהם השמים והארץ שהם בטבע השמים והארץ החדשה במציאות נשמתם וגופם ולז"א אני עושה דמשמע תמיד אני עוש' ע"י ירידתם למשה ועלותם למעל' והם גורמין ייחוד בין קב"ה ובין שכינתיה והם מחדשים תמיד ייחודם ע"י דהיינו שמים חדשים וארץ חדש' שהם הבנים העומדי' לפני אביהם:
תענו את נפשותיכם קאמר וגומר לא אמר תענו אתם אל נפשותיכם דהיינו החלק המתדבק למעל' שצריך להכניעו. בגין דישראל משתכחין גבי מלכא דהיינו חלק הנפש והנה בהתעוררות הנפש תכופר למעלה במקום עיקר דין הרוחני וז"ש בגין דישראל משתכחין קמי מלכא קדיש' זכאין וזכות שם הוא ע"י עינוי הנפש החוטאת ובהתענות הנפש תדבק בשורש ותפרד מן החומר ותחשק דבקותה בשורשה וז"ש ויהא רעותא דילהון לגבי קב"ה וגומר: וע"ד מאן דאכיל ושתי וגומר הענין כי הגוף יותר יחלש אם לא יאכל ב' ימים אם יאכל תשיעי ויתחזק ואח"כ יתענה יום א' אמנם הנפש תעונה יותר ותצטער אם יאכל בתשיעי הרבה ואח"כ תתענה מאם תתענה ב' ימים שהיא חולשה רבה לגוף אמנם הנפש לא תצטער צער העינוי אלא הגוף חלש ולז"א מפני שהעינוי לנפש ולא לגוף לזה יאכל כדי שיתחזק ויצטער הנפש כנזכר ולא שנשלול הגוף שלא יתענה מכל וכל אלא עינוי שניהם והנפש עיקר והגוף נכלל עמה וז"ש את לאכללא כולא וגומר והטעם כי החטא בשיתוף שניהם כמשל העור והחיגר שפי' רז"ל וז"ש לכפרא על חוביהון שניהם יחד:
היום הזה מבעי ליה מפני שעצומו של יום מכפר והיה מורה על יום הכפורים שהוא בינה אלא אמר ביום וגומר להראות על עתיקא שהוא הכתר המתגלה ע"י החכמ' בבינ' להאיר לז' הספי' והיינו ביום האור המתגלה ביום והענין כי מימי הכתר זכים ורוחצים ומלבנים כל השחרות שבעולם וז"ש על חוביהון דכולא:
עיר עז לנו מ' הנק' עז מצד הדין שבה והיא בת שבע ז' וכלולי' מעשר ושתיהם יחד ע"ז. ישית חומות וחיל הם בחינות המלכות זו פנימית מזו וזו סיבבת לזו. וכתיב ולא אבא בעיר ופי' לא יכנס בירושלם והיינו מ' כנודע, ויקשה אחר שיש לה כמה בחינות כנזכר א"כ למה תקרא עיר קטנ' ופי' שהיא קטנ' באיכות משאר הנאצלים הקודמים לה דהיא בתרא' מכולא. ב' שהיא תתא' מכולא דהיינו שנמעטה ונטרדה ממקומה.
שורוי רברבין וגומר יר' נקט שם עיר להורות על מעלות ובחינות לומר שורוי וגומר יר' היותה בחינת עיר יש לה שורוי דהיינו בחינות כותרות אותה וסובבות אותה ובחינות אלו הם בה מצד החסד והיינו רברבן ומצד הגבורה תקיפין ומצד הת"ת קדישין וזה יורה על בחינתה בקדש לבד לא בחינ' אשר יש לה בתחתונים הכוללת גם החצוני' וז"ש עיר הקדש דהיינו שהיא מקודשת ונבדלת מהתחתונים שהיא נק' בהם ים שתחתיה מצולות ים ועתה היא עיר ולא ים:
זעירין אינון וגומר יר' מעט הם אותם שיעלו ויכנסו ויעמדו בה וז"ש לסלקא בגווה ולמשרי בה והיינו אומרו ואנשים בה ולא אמר לה יר' אותם העומדים בה לאפוקי שעולים ואינם נכנסים אמר בגוו' ואמר למשרי לאפוקי אותם שעושים מצו' רבה מאד שיתאחזו שם לפי שעה אמנם מעשיהם ידחו אותם למטה: ובא אליה מלך גדול ת"ת כדכתיב גדול ה' ומהולל מאד בעיר וגומר. לאזדווגא בה ייחוד ולמשרי בה שפע. וסבב אותה הפך נקב' תסובב גבר והכוונ' היות הת"ת אורו סובב ומכתיר המלכות. דבנה שורוי וגומר היות בחינותי' מאירות מבחינות המאירות שבת"ת וז"ש דבנה שורוי יאין שפירן וממה בנאם והאירם פי' ואמר מכל אבנין יקירין דהיינו הספי' וכל יקרא דמלכא היינו אור החמה.
בג"כ ירצה ע"י שהת"ת מתייחד שמה ועושה לה כל הכבוד הזה ימצא בה מעלה שלא תמצא בכל שאר הספר דהיינו היותה היא בלחודהא ולא כן שאר. כלילא מכל עטרי מלכא דהיינו כל הספי' נכללות בה והיינו היות כל כתרי מלכא מתעטרין ונראות בה כל הספי'.
בג"כ יר' כל כך האריך בשבח העיר שהוא טעם שהאנשים בה מעט.
מסכן פי' שסגל מצות ומעשים טובים והוא מוכתר בהם כי התורה שהאדם עוסק בעולם הזה מושך בה מלמעל' אור ורוחניות מת"ת ומלכות ובאותו האור מתלבשת נשמתו וגופו ועי"ז זוכה ליכנס בעיר הנז'.
וחכם לפי מה שפי' במסכן נכלל חכם לזה פי' כי חכם יר' שנעשה מרכבה למ' הנק' חכמ' ומפני שגם זה נכלל באו' ומצא בה כנזכר לז"א כי זה חכם מכולא דהיינו לאעלא בה וישאר בה והיינו ומלטשנמלט משאר בני עלמא ועמד בה כדמסיק ע"י כשרון מעשיו. ואדם לא זכר פי' לא זכר מעשים טובים ההוא להמלט. מהרמ"ק זלה"ה:
והרח"ו נר"ו כתב. את נפשותיכם לאכללא וגומר פי' דהל"ל תענו נפשותיכם אך מלת את יתירא לרבות גופא נמי. ומלט כמו אמלטה נא וגומר הכוונה כי לפי רז"ל דאיירי ביצה"ר א"ש ומלט העיר מיד היצה"ר אבל הכא לא שייך ופי' לשון השג' כלומר שע"י חכמתו השיג לעלות אמלטה נא שמה הכוונה אשיג שם וכן אמלטה נא ואראה את הכוונה אשיג לראות את אחי. עכ"ל:
גליון. ואינון אחרנין לא סלקין עד דימותון. ק' דהא באלישע נמי נאמר כי חי ה' אשר עמדתי לפניו וכתיב ביה ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו עכל"ה. ועיין בס' אור הגנוז בס"ד: