תרין סטרין מהאי גיסא וגומר פי' החרב משתי פניה מצויירת בציורין והיינו שמ' מצד פן העליון מצויירת בעצמה כל העליו' ממנה כי כל הנחלי' הולכים אל הים. הפן הב' בה ציור כל הנמצאות התחתונות כאו' זה הם גדול וגו' ואמר ברשימין עמיקין להורות על דקות העומק הכחות ההם המצויירים בהם שהם מקומות ושורש למתפשטים ממנה. חד גבר ת"ת בהיותו יונק מהגבו'. סולמא דקיימא פי' הת"ת הוא סולם שבו י"ג מדות של רחמים חגיר ההוא חרבא למעבד נוקמין פי' הת"ת הת"ת הנזכר חוגר החרב ומעלה אותה אל צד שמאלו ששם מתדבקת אליו כאשר ידבק האזור אל מתני האיש ושם הוא מקומ' בגבורה ונגע אל הירך דהיינו הוד ששם מקומה בסוד אלי"ם צבאות. וחגירת חרב הוא לעשות נקמה בגוים ולהמית החייב מיתה.
עימיה חגירן בסוד הנה מטתו שלשלמה ששים מצד ו' קצוות גבורים מצד הגבור' והם ג"כ חוגרי חרב כמוהו כת"ת החוגר במ' בסוד הדין גם הם כמותו לקיים הדין למטה וכולם מלומדי מלחמה פי' יונקים מן הדין להעלות חמה ולנקים נקם בעוברי רצונו וז"ש מתילפי נצחין קרבא הם למודים ומורגלים בדין שאינו חוזר ומתנצח מן הרחמים אלא פועלים הדין:
הה"ד חגור חרבך וגומר ראיה אל הגבור הנזכר לעיל שהוא גבור על ס' גבורים הנזכ' ועליו אמר חגור חרבך וגומר והוא סוד וא"ו וממנו מתפשטי' ששים גבורים שהם ג"כ איש חרבו וגומר כמוהו כנזכר.
בכמה גוונין מתהפכין אנפייהו פי' הם מלובשים מן הדין בגוונים שונים פעמים להעניש ביסורין או בעניות או במיתה הכל לפי עונש החטא כן פני הדינים משתנים:
לית דידע לון פי' אין מי שידע בדין לתקנו או לשון יודעי תרועה להכניעו ולתקנו. בר חד תולעתא היינו היסוד המעורר הזווג והוא הקטן שבשאר הספי' שהם דגים מהים הגדול בינה והיסוד הוא קטן שבהם תולעת קטן הנק' שמי"ר והיא נק' שמיר"ה והאבנים הם כל בחינות המ' שהיא נק' אבן וקשה בדין החזק ואינה נפתחת לא למעלה לקבל ולא למטה להשפיע והשמיר סגולתו לפתוח האבן הזה ולבקעו וכל בחינות המ' דעבר עלייהו יסוד פותחן ובוקען.
בההוא זמנא ר"ל בעת כעסן של גבורים אלו וחגירת חרבם למטה. קלא דנפיק מאינון חגירי חרבא שהם משפיעים דינא בקול חוצב להבות אש להודיע לתחתוני' שיחזרו בתשובה פן יצא כאש חרבותם. תמניסר טורין רברבין הם רכב אלי"ם רבותים אלפי שנאן פי' תרי אלפי שנאן שהם י"ח אלף עולמות והם הרים הגבוהים הנכללים במחנה שכינה למטה ודרך בו עובר קולם לעורר והם בסוד מטטרו"ן כנודע והיינו סוד הקול להודיע לבני אדם גזרותיו קודם. ולית מאן דירכין אודניה לשוב לפני ה'. והנה הסמנים שיהיו לבני אדם למטה לעוררם יהיו על ידי שמיעה שישמע קולות ידועים ולז"א ולית מאן דירכין אודני'. או יהיו ע"י ראיה שיראו אותות ידועים ולז"א סתמין עיינין. או יהיה ע"י עיונם בראות' בני אדם נוטים מהעבודה ולז"א אטימי לבא ולית מאן דישגח.
דהא בניינא לסתור היינו הבנין העליון בנין ו' קצוות ובנין המזבח העליון הכל נהרס ברשעת בני אדם וז"ש בר עובדן וגומר והיינו תחלת הקלקול ואח"כ מתקלקלים יותר והיינו סאטין מאורחא דתקנא ימינא אעדי מעל המ' שהית' אחוז' בימין וסלקוה ושמאלא שלטא גבורה תתאה אחידא בגבורה עליונה: עריין אשתכח הם הקליפות שהם ר"ע בין ו"ה והיינו הרע להפריד האותיות העליונות והדין הווה במדות העליונו' להחריב העולם והפגם הזה אינו מתעבר מן המדות העליונות אלא או ע"י התשובה המעביר הפגם וזה אינם רוצים רשעים לשוב. או שירד הדין עליהם וא"כ וימיתם על עונם ואז המדו' נטהרו' וזה שאמר דהא לא מתברכין לעילא עד דישתצון וגומר והיינו ורשעי' עוד אינם ע"י הדין הנשפעין עליהם מיד ברכי נפשי את ה' מתייחדת עם הת"ת:
ערות אביך וגומר ר' חייא פתח כתפוח וגומר כמה חביבא כביכול וגומר אע"ג דאפכא הל"ל כמה חביב קב"ה לקמ' כביכול וגומר שמתוך שבח שמשבח כביכול לקב"ה נראה שהוא חביב ולא נראה מזה שהיא חביבה בעיניו. עכ"ז הכוונה על סופא דקרא דקאמר בצלו חמדתי וישבתי וגומר כדמפ' דבכולא משבח ליה שהם בחינות רבות בת"ת וקאמר חמדתי וישבתי א"כ חביבה בעיניו שהביאה והכניסה בחדריו וכל בחי' כדמסיק:
אמאי משבחת ליה בתפוח וגומר צריך שיהיה בתפוח מה שלא יהיה בפרי אחר כיון דשביק כולהו פירי ומשבח בתפוח לז"א אי בגוונין וגומר אי מפני הגוונין לבד כמה פירות אחרים יש להם גוונים אלו כמו השושנה וכיוצא ואם מפני הריח ג"כ יש כמה פירות שיש להם ריח כמו האתרוג וכיוצא ואם מפני הטעם כמה פירות אחרים יש להם טעם משובח ממנו: אבל הואיל וכתיב וגומר כי כיון דשביק פירות דעדיפי מיניה ונקט תפוח ודאי הכוונה לכלול כולם ואין פרי שיכלול כולם אלא תפוח מה תפוח אסוותא לכולא וגומר זו בחינת עצמו של ת"ת דהיינו עצם התפוח וטבעו כוללת ריח וטעם וגוון והיינו היותו רופא חולים כאו' רפאני ה' וארפא מפני שאליו יתייחס הרפוא' שהוא קו האמצעי שאליו יושפע מהכתר הנקר' אריך וממנו ארוכה ומרפא דרך קו האמצעי וממנו יתחלק לכל הצריך כי כל החולאים והדינים מתרפאין בו מפני שבו מקור עליון הרחמים והוא מושכו דרך כל ספירה וספירה ומרפאה ואפשר ג"כ או' לכולא לרמוז אל היסוד הנק' כ"ל לרפאות למ' חולת אהב' וז"ש רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני:
מה תפוח אשתכח בגוונים לבן ואדום סוד תרין סטרין עילאין וז"ש בגוונוי עילאין. ריחא דקיק מכל שאר אילני וגומר הכוונה שפע הנשפע עליו מהכתר דרך קו האמצעי נמשל לריח שהוא דק והיינו או' וריח לו כלבנון וזה מפני סוד הדעת העול' ומשתרש שם כנודע. חכו ממתקים וגומר הוא מצד החיך שהוא חכמה ובינה והיינו חכמה חי"ך מ"ה נמצא כל השבח הזה הוא אל הת"ת מג' ראשונות כנזכר. אבל הת"ת משבח אל המ' מצד ג' אבות וזהו שושנה וז"ש אבל קב"ה משבח לה לכנסת יש' כשושנ' שיש בה ריח וגוון וגומר:
ר' יהודה אמר בשעתא וגומר סלקא ריחין טבאן היינו מיין נוקבין לקבלא מיין דכורין והוא סוד התעוררו' העולה ממנה במעשה הצדיקים. מתברכא וגומר ירצה שהיא מקבלת מהת"ת ואנפהא נהירין למטה להאיר לחייליה ומשפיעתו ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא שהעולם נידון אחר רובו: כביכול כנסת ישראל וגומר הכוונה בערך בחינתה אלינו שבבחי' כבר נאמר אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. ואטעמת מסטרא אחרא מרירא הכוונה להשפיע הדינים מצד הגבורה לקליפות ע"י הצנור הידוע לזה כשיש עונות בתחתוני' הכלבים צועקים ואז היא יונקת המרירות הזה ומשפעת לחצונים ואז אינה מתייחדת עם הת"ת והיינו השליך משמים וגומר ואנפהא חשוכין הפך אנפהא נהירין דקאמר לעיל:
ר' יוסי אמר וגומר שמאלו תחת לראשי היינו סוד החיבוק תחלה תקדם הדין והגבו' ואח"כ החסד והימין והיא בין שני זרועות והרשעים פוגמין בימין נשארה המ' בשמאל מפני שהשיב אחור ימינו ור' יוסי פליג אר' יהודה דאמר שפוגמים במ' ור' יוסי אמר שפוגמין בחסד ומ' כדקאי קאי לשמאל.
ר' חזקיה וגומר אלוף הוא מלשון אלוף נעורים דהיינו ת"ת שמסתלק פוגם בת"ת הרודף אחר הייחוד והיינו אומרו מלכא ממטרוניתא דהיינו פגם בת"ת עצמו שמחלקו ולא אמר מטרוניתא ממלכא ודקדק כן ממה שאמר הכתיב ונרגן מפריד אלוף דהיינו ת"ת שפוגם בו ומכ"ש בנקבה והשתא שייך ערות אביך וערות אמך והיינו כדברי שניה' אלא שהוא יותר בדקדוק לז"א מהכא: קפליטא סניגוריא פרקליטא גמורין גדולים. קסטורונא קטגוריא. כך קב"ה וכ"י שיש' הם בני זווגם ובהיותם פוגמים האם מתייסרת בעדם כדמסיק. קוסטא פי' מדה והכוונה שלא ייסרה מעצמה ולמדה אותו מדות טובות והיינו טעם קללת הארץ בעון האדם הא' מהרמ"ק זלה"ה:
גליון. ת"ת ישראל היא מ' תפארתו של ישראל שכן הוא נק' פאר והוא ת"ת. בתקונים. ר' אלעזר הוה יתיב וגומר כי תשא קפ"ט ק"ץ. ע"כ: