מאן שנה רביעית דא קב"ה וגומר פי' ת"ת שנק' שנה שבו הקף י"ב חדשי הלבנה שהיא מ' נקבה תסובב גבר ונק' רביעית שהוא רביעי לג' ראשונות חב"ד עוד הוא ד' לנה"י עוד לשון רביעה שעיקר רביעה בו. ותנינן שנה ד' דא כ"י על צד הדקדוק יותר דהיינו שהיא רגל ד' למרכבה חגת"ם נמצאת מלת שנה ד' צודק בת"ת ומ' היורה היותם מיוחדים חתן וכלה דהיינו הלולים כנז'.
וכדין חיילין היינו חקות שפי' לעיל. באשלמותא דעילא ותתא לעילא סוד הייחוד העליון המשפיע בצבא מרום הממונים בפרי זה ותתא שהפרי בעצמו שלם. ואי בריך עליה וגומר מפני שהברכות הם להמשיך שפע בת"ת ובמ' ומהם אל הכחות אשר למטה הממונים על הפירות וענין ההשפעה לא שייכא אלא בהיות הפרי ההוא נברא מאתו בכח הייחוד העליון ע"י השר הממונה ואז הברכה שורה ועושה פרי למינהו אבל אם פרי זה אינו מלמעלה הברכה הוא לבטלה ואינה עושה פירות ומקבלים אותה הבטלים דהיינו החצונים. שיבה דאורייתא כתרגומו מן קדם דסבר באורייתא. מקמי ס"ת מכ"ש אם מקדם דסבר באור' חייב לקום ס"ת עצמו לכ"ש. חומש תורה שאינו כקדושת ס"ת:
בגין דאיהו קאים וגומר פי' האדם בהיותו נער נרמז במטטרו"ן הנקר' נער ובהיותו איש ולקח אשה עולה בת"ת ואשתו במ' ובהיות לו בנים עולה במדרגת חכמה ואשתו בבינה ובהיותו בעל שיבה כולו הפך לבן טהור עלה במדרגת עתיקא קדישא בעל הלובן ודאי כאו' שער רישיה כעמר נקי ואחר שהוא דוגמא עליונה צריך לקום מפניו. ומקמי חכם וגומר דהיינו חכם מחכמה וחסד תלמיד חכם מנצח והיינו כהן נמי מצד החסד וזקן הוא מצד החסד כדכתיב על הזקן זקן אהרן. והדרת אר"ש פי' מפני שיבה תקום היינו תורה שבכתב כדפי' לעיל. והדרת פני זקן היינו תורה שבעל פה שהיא קדומה ולא כתורה שבכתב שהיא קדומה ונעלמת יותר. עד דלא פי' שישוב בתשובה ויקום כמעשה הטובים ופי' מפני קודם. בעי דלהוי ההוא אורחא פי' ע"י עסק התורה שבכל מקום שיש תורה יש שכינה. היא מגרמה שלא אמר יאבד אלא תאבד מעצמה. כתיב דרך וגומר פי' כתוב א' אומר יודע ה' דרך צדיקים וכתוב אחד אומר ואורח צדיקים אמאי שני. ותירץ כי דרך היא העבוד' המורגלת לצדיקים מזמנים קודמים כדרך הזה שהוא מדרך רגל לרבים. אורח היא העבודה המחודשת כאורח הזה שעדיין אינ' סלולה ולכך הולך ואור מעט מעט. ד"א שאורח ודרך אינו ענין אחד שלשון אורח הוא חברה והכוונה שאורח וחברת הצדיקים הוא כאור נגה שבהיות צדיקים מרובים בחברה היא יותר טוב וזה שאמר הולך ואור שהם הולכים ומתרבים אורם כפי רבויים כאומ' אינו דומה מרובים העושים את המצות וגומר. הרמ"ק זלה"ה:
והרח"ו נר"ו כתב. לא תאכלו על הדם וגומר אומ' תקום דבעי למיקם בקיומא פי' דלא סגי בהדורא בעלמא אלא קימה ממש למיקם בקיומא מעומד. גם נכלל בזה שחייבין לעמוד מפני ת"ח:
והדרת הוא סוד הת"ת הנק' הדר כי הוא הקול מז' קולות שבמזמור הבו לה' וגומר ועליו נאמר קול ה' בהדר והיא תורה שבכתב. אמנם תורה שבע"פ לא ידעתי היכן נרמז וצ"ע.
א"ר אלעזר וגומר שמח ר"א שמחה גדולה מכל חדושים אלו שנתחדשו עתה בדרך זה שהיו הולכים בו ר"א ור' חייא ור' יוסי ואמ' כי דא הוא ארחא דתקנא קמי קב"ה ותמן אשתכח בהדייהו. ודרש פסוק כי יודע וגומר כי אין הכוונ' שיודע אותה כי אין בזה הבנה אך פי' לשון השגחה כביכול כי עושה עצמו כאינו יודע. אמנם כשתשגיח אז נראה כיודע הדבר והיינו כי יודע ומשגיח בדרך הצדיקים לאקרבא ולמטרא להו. אך בהסתלקו הקב"ה עין השגחתו מהרשעים תאבד מעצמה כי אין רע יורד מלמעלה. וביאר כי דרך לשון דריכה כי דרכו בני אדם כבר והוא דרך גלוי לכל שהוא טוב ונאה והולכים בו אך אורח הוא דרך החדש שמתחיל הצדיק להטיב מעשיו דאז מאירין לו ומסייעין לו כמ"ש ואורח צדיקים וגומר הולך ואור וגומר מעט מעט מסייעין לו ומאירין לו בדרך ההוא והביא ראיה מן וארח לחברה שפי' שהתחיל והתארח להתחבר עם פועלי און הנה כי ארח הוא דבר מחדש ואמר כי כל מה שילך יותר יאיר דרכו ויתקיימו מעשיו. עכ"ל:
פא ע"ב
רעיא מהימנא בס"ד
אמו ואביו וגומר שקיל דא כדא הנה שלענין יראה השוה הכתוב יראת אב ואם ליראת שבת מדכתיב ואת שבתותי תשמורו ושמירה היינו יראה כי כבוד היינו מצות עשה ויראה לא תעשה דא מימינא ודא משמאלא וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינם אלא לא תעשה א"כ ממנו נלמוד לכבוד כי כמו שלענין יראה שקול יראת אב ואם ליראת שבת ג"כ לענין כבוד שקול כבוד אב ואם לכבוד שבת עם היות שלא נכתב כבד את אביך וגומר ואת שבתותי תכבדו ואו' שקיל יקרא דאבוי וגימר ולהיות כבוד מצות עשה ארז"ל איזהו כבוד מאכילהו ומשקהו וגומר דהיינו עשה ומורא מצות לא תעשה אמרו איזהו מורא לא ישב במקומו וגומר דהיינו לא תעשה כנזכר. ומטעם זה לאבא אקדים כבוד מפני שמצות עשה מסטרא דיליה ולאמא מורא דמל"ת מסטרא דנוקבא. ואם אב אני איה כבודי תלה הכבוד כולו לאב דמשמע דכולא מסטרא דאבא והטעם משום דכבודי סליק בחושבן עשר אמירן והיינו י' של כבודי סוד החכמה שבה סוד עשר מאמרות ודאי ול"ב אלדי"ם עם היות שהם ל"ב אלדי"ם הרומזים בבינה ולזה באו בשם אלדי"ם עכ"ז עיקרם ל"ב נתיבות חכמה אמנם מפני היות החכמה פועלת ע"י הבינה לזה באו בשמות אלדי"ם דהיינו בינה וז"ש ל"ב אלדים דעובדא דבראשית שהיא החכמה ועובדא דילה ע"י הבינה והיינו שיתוף אימא בכבוד כאומ' ואת אמך אמנם עיקרם באבא אפי' הל"ב לבדם דבכל אתר כבוד דהיינו ל"ב חכמים מסטרא דחכמה ינחלו. ומשום דעד השתא אביך ואמך חכמה ובינה ועיקר הפי' בשמועה זו ת"ת ומ' לזה אמר ואוקמוה רבנן אין כבוד אלא תורה דהיינו ת"ת שהוא מקבל מאבא ואימא וז"ש בגין דאינון ל"ב אלדי"ם ל"ב מאבא ואלדים מסטרא דאימא: דתורה מהת"ת יקרא דיליה מהחכמה א"כ כיון שיש בו תורה יש בו כבוד והטעם כי הת"ת נמשך מהחכמה וז"ש חכמים דאורייתא חכמים בחכמה כי נובלת חכמה של מעלה תורה. ואימא תתאה ג"כ היינו אמך מפני שהיא ג"כ בכלל תורה ובכלל כבוד תדע שלא שלל באו' כבוד חכמים אלא ולא טפשין דעלייהו אתמר וכסילי' מרים קלון ומנ"ל דמאן דלא ידע באורייתא איקרי כסיל דכתיב וכסיל לא יבין את זאת דהיינו מ' וז"ש ואין זאת אלא תורה וגומר והיינו תורה שבעל פה דכלולה בתורה שבכתב כנודע ולפי פי' זה הכוונה באומרו כבד את אביך וגומר להמשיך להם סוד כבו"ד דהיינו ל"ב אלדים והיינו כבד. מלך בעילאין ותתאין מארי מתיבתא עילאה דהיינו ג"ע עליון בינה עה"ב ומארי מתיבתא תתאה דהיינו בגן עדן תתאה מ' ומרע"ה בסוד קו האמצעי אוחז בשתי ההין וז"ש וקב"ה מלך באמצעיתא אחיד בעילאין שבבינה ותתאין שבמלכו' ומרע"ה מרכבה דיליה כנודע וז"ש הכי אנת בסוד הנשמות תהא בדיוקנא דיליה בסוד הספי' כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה:
פב ע"א
ואנא ברא דילהון בסוד הדעת שמרע"ה מרכבה אליו וביחודך תרוייהו אחד ששם יהו"ד שבחכמה ואהי"ה שבבינה אתייחדו וישתלבו יחד על ידו. ואנת שקלת וגו' דכתיב אי"ש ת"ת אמו בינה ואביו חכמה תיראו שאין בכח הת"ת לחלוק על הנשפע מאבא ואימא וגומר ואת שבתותי כי משם מהכתר שבת הגדול מסטרא דאריך אנפין אנת באמצעיתא א"ס מתעלם בכתר חד ולא תרין שאפי' מה שבין עילה ועלול לא יבחנו הבחינות הנעלמות שבכתר לאחדות'.
דאע"ג כלומר אין אחדות דחכמה ובינה זולתו אא"כ הוא משתתף עמהם למטה לאחדותם אבל למעלה באחדותו אין משתתף באחדותו אלא אחדות שוה בלי פירוד. ואין אלדי"ם עמדי משתתף ומתאחד עמי לפעול אמנם אני פועל בלי כח זולתי. דבשמיא שעל הת"ת. ויקרא דא"ס המתעלם הוא לעסוק בחכמ' ובינה ששניהם כבוד"ו וכסא"ו וכבוד חכמה ובינה הם ת"ת ומ' ששניהם כסא לח"ב. אין אביו אלא הקב"ה וגומר היינו ת"ת ומ' פי' אביו ואמו דשאר כל אדם והם כבוד אב ואם דמרע"ה וכבודם היינו עסק המצוה שהם ממש אב ואם דכל אדם. דכליל עשר ספי' מתתאה דיליה הענין כי גם המ' היא כוללת י"ס אמנם הם באים אליה מלמטה ממנה אמנם החכמ' העליונ' על כולם היא כוללת אותם קודם אצילותם אמנם ע"י הבינה כוללת אותם אחר אצילותם דהיינו בבחינת התפשטותה בענין שהם בחכמה מתתאה דיליה וזה ע"י הבינה שהיא הכוללת אותם להמציאם בתוך חכמה בענין ששניהם כסא לכתר שבו מתעלם א"ס דהיינו חכמה כסא ובינה ספסל ובהם סוד הכבוד שהוא כללות הספי' כנזכר ושניהם כסא לכתר וזה כסא לזה וז"ש והכי תקינו וגומר בענין שבינה כסא לחכמה וז"ש הלא אב א' דהיינו חכמה לכולנו לכל אשר נאצל ממנו ולמטה וחכמה לבד מקבלת ומשמשת למטה מהכתר וז"ש למהוי משמש תחותך ואח"כ ואבא ואימא לשמשא לחכמה ומטעם זה הם כסא וכסא לכסא כנז' דהיינו כסא וספסל. וראיה ממעשה בראשית שהיתה בינה משועבדת למאמר החכמה כדמסיק ואזיל. ובגין דעבידת וגומר כלומר ל"ב נתיבות הם מחכמה אמנם להיות הבינה פועלת על ידם דהיינו שהיו מתלבשים בבינה שהם ל"ב אלדים אתקריא' הבינה כבוד שהם ל"ב עד שכמעט החכמה והבינה א' וז"ש ובהיכלו שהיא הבינה כולו אומר כבוד דהיינו ל"ב נתיבו' חכמה ובבחינת הכבוד הנרמז בבינה שמתגלה קצת אמר ברוך כבוד ה' ממקומו מצד בחינתם בבינה המתגלה קצת אמנם מצד בחינתם בחכמה או' איה מקום כבודו שהיא נעלמת. אמנם יש כבוד אבא ואימא דהיינו מה שמתגלה אלינו למטה בתורה מצד הת"ת ומ' וז"ש ותרגום וגומר ותורת ה' היינו הת"ת עם המ' תמימה ודאי אדם תמים כנזכר בפ' ויקרא. בכלל בן ובת כי ישראל נקראים ישראל ע"ש הת"ת ונק' כ"י ע"ש המ' א"כ אנו נכללים עם המדות האלו להתחייב בכבוד אב ואם דהיינו קיום מצות שהן תיקון ת"ת ומ' נמצא הת"ת ומ' יקרא דאבא ואימא. יש מצווה ועושה מצוה מסטרא דאבא ואימא דהיינו סוד אשר קדשנו במצותיו וצונו כדפי' בתיקונין. נעשה ונשמע נעשה מצד המ' ונשמע מסטרא דת"ת שמע ישראל. דיצוה לבריה וגומר דהיינו סוד המצוה להמשיך שח"ב אומ' לת"ת תן זה למ' ויעשה בלי עכוב אחר שהוא נשפע מלמעלה מח"ב.
לסדרא כולא לתקן סדר הייחוד עליון על פי הסודות. ואנת תסדר לו שיהיו מסודרים לפי רמיזתם נשמות מתקשרות זו בזו בסוד ומקבלין דין מן דין וכן המלאכים בסדרן זה מזה וכולם יחד עם הנשמות כדי שיהיו נקשרו' יחד כי הייחוד עליון תלוי בקשר המדרגות למטה כנזכר בפ' פקודי והיינו כבו"ד כח"ב היות כסא של כל א' וא'מהם מתוקנת להשפיע העלה בעלול עד רדת השפע לעולם זה התחתון. בענין שכבוד הכתר תיקון החכמ' למטה ממנה לקבל והיינו אימא דעבדת מאמר וצווי אבא בסוד קבלת שפעה ומשפעה למטה. וברא וברתא עבדין כבוד אב ואם בתקונם והכנתם לקבל שפעם להשפיע למטה וכבוד ת"ת ומ' אנו עושין כתקונינו ותיקון כל שאר המדרגות להשפיע למטה ולשכן את המדות האלו בתחתונים. ולתיקון הכסא צריך ב' עניינים הא' להעביר החצונים וב' להמשיך הקדושה והשפע וכנגדם עשה ול"ת וז"ש ולמעבד צווייהו בכל פיקודין דיליה להמשיך השפע ולמדחל מניה וגומר והיינו להעביר הגלולי' מהרמ"ק זלה"ה:
והרח"ו נר"ו כתב. איה מקום כבודו להעריצו שלא כמנהג איטלייא דלא גרסי להעריצו וכן בתיקונין דף ב' ע"ב. עכ"ל:
פב ע"ב
מסטרא דפקודין וגומר אקדים וגומר דהיינו בסוד ההמשכה ממעלה למטה והיינו י' גובר מצד הרחמים והיינו בסוד הכתר להמשיך כבד את אביך י' ואת אמך ה' אמנם בסוד ביטול הקליפות היינו מצד הדין שמשם הם יונקים בכח הדין צריך להעבירם דאין ביעור חמץ אלא שריפה ולכך הם ה"י ה' גוברת על י' והיינו בסוד היראה להעביר גלולים ולתקן בהעלות הקדושה מעליהם והיינו איש אמו ה' ואביו י' תיראו ובסוד סילוק האצילות הוא הפך ההמשכה וא"כ יראה הפך כבוד שכשם שהוא צורך גבוה וכבוד עליון גילוי הדברים והמשכתם למטה לתחתונים כך הוא יראת גבוה הסתרת הכבוד העליון והקדושה העליונה שלא יראה אל מקום החצונים כלל והיינו אומ' כבוד אלדי"ם דהיינו מצד ה"י שבשם אלהים הסתר אותה שלא תתגלה והיינו מאי דמסיק ואלין דלא משתדלין וגומר שהם אחוזים בחצונים: אשתדלותא דילכון באורייתא לתיקון ו' ובפקודין לתיקון ה'. בר ממאן וגומר היינו שיש עמי הארץ מתאבקים בעפר ת"ח לשתות בצמא את דבריהם לקיים כל דברי תורה והם עושים כפי דברי חכמי' אמנם אינם יודעים את התורה והיינו מדרגת ישראל קודם ידיעתם את התורה שאמרו נעשה ונשמע שקבלו עליהם סתם כל מה שעתיד הקב"ה לצוותם כן אלו אינם יודעים את התורה אלא מקבלים עליהם שכל מה שיורו חכמים יקיימו עליהם. ועכ"ד מאן דלא קביל ממאריה ולא משלוחיה וגומר כי התורה הוא ממש עצמות האצילות המתפשט והיודעה ומקיים ממה שלמד ממנה הוא כמו שקבל ו'מאריה והיינו כהבדל שבין מרע"ה לשאר החכמים כדמפרש ואזיל. ופי' רז"ל פני משה כפני חמה ופני יהושע פני לבנה חסר לעתים והיינו משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכן כל הבאים מכח יהושע יגרע מעלתם בשיעור הנרמז וז"ש אנא קבילנא מינך ולבתר מסרנא לכולהו והבדל זה ג"כ הוא בין החכמים שבידם עצם התורה דהיינו השמש ובין עמי הארץ המשועבדים לשמיעתם מפיהם דהיינו כלבנה המקבלת מן השמש וז"ש והכי מאן דמקבל מאחרא והירידה שיש בהם היינו מאן דמקבל יכיל לאסתלקא וגומר והכוונה שאין ההשפעה תמידית אליהם אלא בעת קיום הדורשים כענין מרע"ה ויהושע כי כל עוד שמרע"ה קיים היה יהושע מאיר ולא היה נרגש היותו חסר כלבנה עד שמת רבו ונתעלם אור מרע"ה אז הבינו היות פני יהושע כפני לבנה והיינו או' דלא נהיר שמשא וגומר והיינו שנעלמו כמה הלכות מיהושע ולא היה מרע"ה קיים ללמוד ממנו וסיהרא בליליא ואז אין השמש מקור אורה:
עוד הבדל שני והיינו שהשמש אינו תלוי חסרונו ויתרונו אלא בעצמו והלבנה תלוי בסבת עצמה ובסבת השמש כי בהעדר האור בשמש יעדר ג"כ בלבנה והיה סבה לזה מפני שאינו יונק ממקור האור אלא ע"י אמצעי והאמצעי פעמים יעדר אורו ויעדר ליונקים ממנו וז"ש ואיתימא וגומר וענין זה ג"כ לסוד הנבואה ממ' מפני יניקת השפע המ' מהת"ת ות"ת פעמים יעדר אורו לסבה אמנם למעלה אין העדר לאור כלל וז"ש דאית אדון עליהם מחשיך מאוריהם אבל עיקרא וגומר כי היונק משם אין תלוי העדר אורו אלא מצד סבת עצמו שאם יתקן עצמו לקבל לעולם ימצא המקור מוכן להשפיע ולא יתעלם אורו בסבת זולתו. ועלת העלות הנזכר לעיל לית פסק בסוד הת"ת המשתרש מבינה לחכמה והיינו סוד התורה המאירה בלי הפסק היונק משם מעולם לא יחלש ולא יפסק מקורות התורה ממנו וידרוש לעולם ויחדש ולא יפסק פיו מלדבר ולזה שאל לו ממקור האור שאין בו הפסק בענין שיהיה ייחוד בכתר ח"ב ובבנוי ת"ת ומ' דהיינו היות האור שופע בחמה ולבנה תמיד כנזכר. והבדלים אלו הם ממש לענין היודע התורה ומקיימה או השומע מהחכמים וז"ש והכי מאן דמיית גרמיה וגו' והנה לפי זה יבחנו בני אדם בענין התורה לג' בחינות הא' הוא העוסק בתורה ומעמיק בה ויודע בה מקורות הדין בלתי נסמך לדעת אחרים וז"ש מאן דמיית וגומר הוא בסוד האצילות בן לקב"ה נשמתו מהאצילות ומפני יודעו התורה הוא עוסק בה לשמה שלא ע"מ לקבל פרס. הב' במי שאינו יודעה אמנם נסמך על פסק ומעשה שדורשים ומורים להם החכמים והם אומ' נעשה ונשמע אלו הם סוד העבדים שהם שומעים מפי בני המלך מאמר המלך ומשמשים ועובדים כדבריהם רצון המלך וז"ש אע"ג דעביד צווי חכמים איהו שמש דילהון עבד ולא בן וגומר. הג' במי שהוא עם הארץ מכל וכל דאמרן לעיל שהוא חשוד בע"ז וג"ע וש"ד והוא עבד מביש והוא נגויי הארץ ונשמתו מן החצונים והם כסילים מרים קלון ואין להם אמנה בקדוש' ובאלהות כלל וז"ש דמאן דלית ביה תורה לית ביה כבוד כלל. ואלו השנים הקודמים עם היות ששתיהן נכללות בייחוד עכ"ז מארי מתיבתא לאו כל כבוד שוה וגומר כי זה הבן יעשה מרכבה בסוד האצילות שמשם מציאות נשמתו ואינה נעקרת כלל ממקומה ואין שם כרת ואם יחטא יתגלגל מיד אמנם הב' שהוא בסוד העבד המקבל פרס לשון פרוסה שאינו אוכל על שולחן המלך אביו אלא נותנים לו פרוס' משם והולך לו כי הוא בסוד הבריאה למטה מהאצילות ואם יחטא נעקר ממקו' הקדושה החוצה וזה סוד הכרת ולז"א ארמי ליה מגו ביתיה ונדחה אל החצונים ומהנשמות הנמצאות בבריאה יטול אחורא במקומו שתהיה כסא לנשמה דאצילות שהיתה חופפת על נשמה דעבד זה שנדח' והנפש שלה אזלא ערטילאה עד שנפדת בסוד הגואל כנודע בסוד היבום מה שא"א להעשות ענין זה באצילו' אלא כאשר יחטא האדם תסתלק סוד האצילות ממנו. והשתא קשה כיון שנשמה דאצילות משובחת ונבחרת כמבואר א"כ מי הכניס לה צלם ?להחכיאה כי א"א שישיג שם החצוני כלל וז"ש מאן גרים וגומר בתר דבריה היא שהוא סוד האצילות ואין חטא בא ע"י כנודע. ותירץ ודאי תערובת דרע וגומר והיינו שתתערב נשמת רשע בנשמה צדקת לזכותה ולטהרה וזה יגרום לעתים להחטיא הנשמה האחרת ועד"ז הרכבת ערב רב בישראל ועד"ז אם יתרכבו גרים עמהם כי אינם מסטרא דאצילות ואפשר שיחטיאו לישראל.
ודא גרם קטלא דישראל כנודע מענין הפריצים שהם גרמו כל הרעה לישראל. דישראל שהם בנים אינין מאילנא דחיי ת"ת בסוד ייחוד קב"ה ושכינתיה ויקרא ת"ת אילנא דחיי מסוד היותו בעל החיים נמשכים מעמקי חכמה ובינה והיינו בן העולם הבא דהיינו בן י"ה דהיינו ח"ב יחד וירית מלכותא ה' בענין שהוא כלול יהו"ד. ואיך ירית כלומר באיזו מדה ירית לה. צווי אבא מ"ע וצווי אימא שמירת לא תעשה בסוד מורא וכבוד הנז' לעיל.
בגין דאיהי מ' מצות המלך כלומר מדה אחרונ' נק' מדת המ' מפני שהיא מולכת על כלל הנמצאות רעים וטובים מצד הטובים מ"ע ומצד הרעים מל"ת עוד מצות לשון חברה וייחוד עם המ' וייחודה בסוד הבדל החצונים שמירת ל"ת וקשר הקדושים מצות עשה כדמסיק וצוויה דמלכא על עשה ועל ל"ת. וכמו שיש ב' בחינות בה עשה ול"ת כנזכר כן יש בו מפני שהיא נק' מצוה דאורייתא שהיא ת"ת והיא מצוה לו ותורה יש בה שס"ה לא תעשה ורמ"ח מ"ע שהוא נק' ת"ת בעל הפארות והענפים יש ענף מסתעף בחסד ברמ"ח מ"ע וענף מסתעף בגבורה בשס"ה ל"ת.
והכא לית תמן פרודא וגומר כלומר הכא בבחינה זו שהיא בחינת בן דהיינו באצילות לית תמן בספי' פירוד וקצוץ שאין משיג באצילות לקצץ אלא דוקא בבריאה כדמסיק. אם קב"ה תמן כלו' אם זכה האדם להיות בן דאצילות דהיינו בבחינת הת"ת דאיהו אמת ואינו נמצא בכל מקום רק במקום האמת דהיינו הצדיק הגמור בנים דאצילות שאין אחיזה כלל לשקר בהם. תורתו תמן מיד שכינה רודפת אחריו להדבק בצדיק הזה ומיד הייחוד נמצא כדכתיב תורת אמת היתה בפיהו והטעם משום דעולה לא נמצא בשפתיו וכיון דאמת שריא תמן תורת אמת שריא תמן וקשיא ליה דלעיל אמרת ת"ת תורה ואיהי מצוה והשתא אמרת דאיהו אמת ואיהי תורה לז"א דכולהו איתנהו בה.
איהי תורתו ומצותו והכוונה כי הת"ת נק' תורה לשון הוראה מפני שמורה הנעלם בתוך הבינה אמנם המ' נק' תורה שבע"פ דהיינו מצוה ונקרא תורה מפני שהיא מראה כל מה שבת"ת ומפני שלכאורה נראה שאין הת"ת נעלם שיצטרך תורה להורות בחינותיו לז"א כי ד' אותיות יהו"ד ה' ראשונ' היכל י' וה' אחרונ' היכל לו' וכמה דבינ' בהכרח תור' לאות י' דאיהי חכמ' כן אנו צריכים לו' דה' תורה לאות וא"ו והנה באלו שהם דאצילות אין פירוד כלל אמנם אם ימצא בכתבי הקדש שיש פירוד בין י"ה כגון ערי"ה ר"ע קוצץ בין י' לה' וכן ערו"ה והיינו בבחינת יהו"ד שהם י"ס המתפשטות אל הבריאה וז"ש דאית תורה דהיינו ת"ת דבריאה ומשם בן דילה אתקרי עבד וחכמה ובינה דבריאה אב ואם דעבד ומפני שעד הנה עליית צעקת סמא"ל לעון ולפגום בעבירה לפי' בהאי יכיל בן דהאי אורייתא למהוי בלא מצוה דהיינו בסוד גלות ת"ת נפרד ממ' וכן מהכא ימצא בן סורר ומורה כלומר מי שנשמתו מאלו הספי' בהיותו מורד יהיה בן סורר ומורה אבל מסטרא דאצילות אין חטא כנזכר לעיל שאין יצה"ר שולט בנשמה ההיא. מהרמ"ק זלה"ה:
פג ע"א
לית ביה עונש שאין נשמה דאצילות יורדת לקליפות דהיינו גיהנם ולא מיתה שהם הקליפות. וגם לא שכר שהרי הוא בן משמש שלא ע"מ לקבל פרס שהוא עצמו שכר הכל והדבק שם הנשמה במקורה הוא שכרה ואינו שכר אלא מציאותה שם ואדרבה משם נתן השכר למטה שמשם החיים נמשכים לכל הנמצאים וז"ש ובגין דא אורייתא דא אילנא דחיי שבה העה"ב דהיינו סוד מקום הנשמות תחת כסא הכביד נק' העה"ב וגם אחר התחיה דהוא הוא ולזה אין ראוי שיתייחס שם ענין שכר הניתן שכל עצמו הוא שכר ולא יצדק שכר אלא למטה כעבד המקבל פרס.
לא במעשה כלומר לא במצות המעשיות כגון סוכה ולולב שהם במ' ולא במצות התלויות בדבור כגון ק"ש וס"ת והלל ווידוי וכיוצא שהם מת"ת ומ' דהיינו קול ודבור ולא במחשבה כגון כוונת אח"ד והאמונה וכיוצא שהם תלוים בחכמה ובינה אין כוונתו לקבל פרס דלא שייך אלא לאהבת אביו לקיים כבודו ומוראו כנז"ל:
ברא בוכרא ת"ת בסוד הדעת מחכמה דמתמן קדש לי כל בכור. בלא הפסקה שאין שם קיצוץ ופירוד אלא נקשר באבא ואימיה ובת זוגיה ובלי תערובת שלא יתערב בה חצוני יצה"ר כלל. לא קדמך ברא אחרא וגומר כי אדם הא' בסוד חכמה אד"ם מ"ה וחוה בסוד בינה וראשון ובכור לנשמות הנמצאות בן בכור מש"ה ש"ת הב"ל בכל בחינה שהת"ת תמן במחשבה דבור ומעשה כנזכר.
אתי בלא הפסקה צדיקים גוף וברית חשבינן חד מתפשטין מאדם הא' דור אחר דור.אשתמודעא באחוה נתנוצץ אור אצילותם והכירו מקום אצילותם וקשר הנשמות אלו באלו וגם ר"ש עמהם עם היותו בגוף בעה"ז וזו מעלה גדולה אליו:
פתח ר"ש ואמר עכ"ד כלומר עם היות שהודיעם והכירם באחו' עמו עכ"ז חייבין בכבודו כלומר ויש תיספת מעלה לנשמתו על נשמתם מפני היות נשמתו הראשונ' הנמצאת למעלה והבכור כמו שורש לשאר הנמשכים והכרח לזה שכלל בתורה הגדול עם האב כי הוא כדמות שורש לנמשך אחריו ופי' כי מעלה זו למרע"ה על כל הנשמות בכל הבחינות בין מבחינת עבד בין מבחינת מלך בין מבחינת בן בית בין מבחי' אצילות וז"ש ואפילו מכל סטרא איהו מפרש עלך באורייתא היותך בכור וראש לכל הנשמות והעד או' בשג"ם דהיינו משה זה הבל שהיה בן בכור לאדם כאשר יתבאר. בכל אתר את בוכרא בין בהיותך ממש בכור בעת המולד הא' דהיינו הבל בין אחר הגלגול לא נסתלק ממך מעלת הבכור ואע"ג שקדם קין להבל וזה שאמר מסטרא דאילנא דטוב ורע דהיינו סוד קין והבל קין קינא דמסאבותא הבל קדושה ודאי הבל פיהם של תינוקות וז"ש אנת טוב בוכרא והעד על זה עץ הדעת טוב דא מטטרו"ן ורע דא סמא"ל מזוהמת הנחש היה והטוב לעולה גובר על הרע וז"ש אנת טוב בוכרא על הרע שהוא טוב בלא רע כלל וזה יגרום היותו עליון ובכור על כל הנמשכים אחריו שהם טוב ורע ומפני הרע שבהם נאמר הן בעבדיו לא יאמין מפני חברת הרע עמו המחטיאו אמנם מרע"ה שלא היה לו חלק ברע כלל כנזכר נאמר בו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא הרי שנק' עבד נאמן.
לבתר סליקת למהוי מלכא וגומר הענין שמרע"ה היה נפשו מעשיה ורוחו מיצירה מחלק שאין בו רע כלל הנז' ואח"כ זכה יתיר נתנו לו נשמה דבריאה מצד המ' שבבריא' ומשם נק' מלך בעת שהוציא את ישראל ממצרים כדמסיק ואחר כך זכה יותר ונתנו לו נשמה יותר עליונה דהיינו מצד הבינה דבריאה ונק' בן בית כאשר זכה לנבואה ואחר כך זכה יותר ונתנו לו נשמה דאצילות וראשונה זכה אל המ' דמתמן נפש דאצילות ואח"כ רוח ונשמה דהיינו היותו עולה עד הת"ת והבינה שבאצילות וזכה לאצילות הכל יחד מעת שבירת הלוחות ומסירת נפשו על ישראל ללמדם תורה ומצות וז"ש ומאן גרים דא זאת האחרונ' דהיינו אצילות כי השאר הם פשוטות לכל אדם אמנם אצילות צריך ראיה וז"ש בגין אשתדלותך באורייתא שהם ת"ת ומלכות לייחד אותם מכח הבינה ולאמלכא על אתריה שהוא כסא הכבוד שמשם נשמה ועל משרייתיה ההיכלות דיצירה שמשם רוח והיינו לעילא הבריאה ויצירה. ועל ישראל לתתא היינו העשיה שמשם נפש וכמו שהמשיך האצילות על בי"ע כן נמשך אצילות על נשמתו ורוחו ונפשו.
ובגינך ירתין כולהו וגומר מפני שהוא מושך ס' רבוא נשמות דאצילות על ס' רבוא דישראל שהם בנים להקב"ה ויורשים אצילותו. דלית תמן קיצוץ ופרוד כנזכר לעיל מפני שאין חצונים שולטים באצילות.
ובך יתקיים פקודא וגומר הענין כי מלכות מרע"ה על יש' הוא רוחני כדמפרש ואזיל כי כמו שהנשמה מלך על הגוף וענין מלכותה שתתפשט רוחניותה בכל האברים ולא תתרועע אבר מהגוף בלי כחה כן הענין בנשמות שנשמתן של כל ישראל גוף א' של פרקים הרבה ומרע"ה אור נשמתו מתנוצץ בהעלם בנשמותם דהתנוצצות אור הא"ס ע"י הכתר בכל הספי' כן נשמת מרע"ה מתנוצץ בהם וכל השכלתם בדברים הנעלמים והשגתם בסודות התורה יהיה ע"י אור נשמתו וז"ש וכולהו מתנהגין אבתרך באברין וגומר כדמסיק. למהוי כולהו בשפה ברורה בלא לב ולב אלא בלב א' באהבה וחבה. לברכא מחסד ולקדשיה מגבורה ולייחדי' מת"ת וסוד קשר זה ליש' הוא בסוד מה שמתנוצץ מנשמ' מרע"ה על ישראל כנזכר לעיל. והיינו בסוד הדעת שהיא בין חכמ' ובינ' וז"ש בדרגא דילך וגומר והיינו שיש' מעצמן משיגין בז' ספי' וע"י מרע"ה משיגין בג' ראשונות וגו':
איש אמו ואביו וגומר כבוד ויראה הם מצד החכמה והבינה והת"ת צריך לכבדו מצד החכמה וליראה ממנו מצד הבינה מצד הרוח שהוא מן הת"ת שנתן בנו מכח שתי מדות אלו וכן האב גשמי צריך אלו השתים ממש בגשמי להיות הגשמי דומה לרוחני וז"ש והואיל ואינון שותפין בעובדא וגומר וביאר ג' שותפים עליונים באדם בסוד הרוחניות ולהכי נקט מלתא באדם קדמאה עפרא מהמ' בי מקדשא דלעילא וא"כ אבא ואימא היינו ת"ת ומ' ומלכא עילאה היינו סוד החכמה עם הבינה ולהכי שדר רוחא דחיי מצד החכמה רוח אלי"ם חיים ואותו החלק העפריי מצד המ' אינו מתגבל אלא מצד הת"ת הנותן בו כח המים מן הימין חסד וכח האש מצד הגבורה וכח הרוח מצד הת"ת וע"י ג' אלו העפר שהוא מצד המ' מתגבל ועכ"ז אין במעשיהם רוח החיוני להתנהג ולהתנועע לכל המציאות אלא החכמה שבתוך הבינה נקודה בהיכלי' והיינו רוח חיים באותו הגוף וכאשר נתפשט נשתלשל ממציאות אל מציאות למטה וז"ש וכגוונא דא אשתכח כולא עילא ותתא דהיינו התפשטות מציאותו למטה שעם היות שהגשמי הזה אשר בנו מכח איש ואשה העפריים סוף סוף יסודם מאדם הא' ומציאותו מאז הוא מכח מציאות הספי' הנז' וגם עתה יהי' מציאותם בסוד הספי' ההם וצריך לייחדם ע"י המעשה הגשמי הזה באב ואם הגשמי הזה והיינו דמסיק וע"ד אצטריך בר נש וגו':
אדם קדמאה לא הוה וגומר ירצה שאין גוף האדם ממש מהיסודו' הגשמיים האלו לא הוה ליה מהאי עלמא כלום וגופו נתהו' מהרוחניות מיחוד חדש הנעשה ביסוד עם המ' הויה מחודש' לגופו ממש כעין שהיה היחוד להמצא היסודות מראשיתם מהספי' כך היה ייחוד להוית אדם ולכך נמצא בשבח ומעלה מכל הנמצאים שהוא מציאותו מציאות מתהוה מאצילות יורד ומשתלשל אל הבריא' וכשירד אל הבריאה מיופה מכל נמצאות הבריאה וכשירד אל היציר' מיופ' מכל הויות היציר' וז"ש אתעביד מההוא שמושא גופא חדא דנהירו דיליה יתיר מכל אינון מלאכין שליחן לעילא.
מ"ט בגין דמעובדא דשמשא הרוחני העליון ת"ת ומ' היתה הוייתו ולכך כשנתפשט היה מנסה ההויה הזאת שמש וירח הגשמיים. כיון דחטא וירד אל הקליפות שמשם נמשך ההפסד אתחשך מהאור העליון הנמצא עליו באצילות והפריד בינו ובין האור ההוא ואזעיר גרמי' ונסתלק ממנו הבחינה שאינה סובלת הפגם דהיינו מה שהיה לו מהכתר ועד המ' ולא נשאר בו אלא חלק המלכות בבחינ' תחתונ' שהיא משתמשת בחצונים ואינה מקפדת בחשך והיינו זעירו דגרמי' והיה המציאות הזה הויה ערומה וצריך לבוש לפי המציאות שהוא ירד אליו בקליפות אצטריך לגופא אחורא דהיינו משכא ובשרא כהנות עור מהתאוות הגשמיות האלו אשר בנו.
כההוא שמושא יר' גוף כמציאות בגוף ההוא לא נמצא עוד מפני שאין הקב"ה מחדש בעולם הויה חדשה זולתי ע"י צירוף שנצטרף חנוך ויצא גוף נקי לא יחוד מחודש ח"ו אלא נטיל ליה קב"ה מארעא וזכך אותו החלק העכירות שנתלבש בו אדם הא' ודרך זה ימצא בכל אותם המזדככים שהיו צדיקים בכל הדורות ונשמות חדשות לא היו מפני שאין זווג למעלה עד שנתקן קצת החטא דא"ה למעלה בספירות וחזרו הספי' להתייחד להוציא נשמות חדשות והגוף מלמטה והנשמה מלמעלה וז"ש לבתר אתתקן ההוא אתר הספירות הפגומות ואתעבידו רוחין ונשמתין מאת הקב"ה וגוף מהאדם ונמצאו השותפין ותחלת התקון הזה היה כשנמול אברהם ונפתח היסוד להוליד ונתקנו הספי' ולכן אין יחס בן לאב אלא עד אברהם לבד ולכך אנו אומ' אבותינו אברהם יצחק ויעקב שמאברהם ולמעל' אינם אבות שלא היו השותפים כנזכר אלא העונ' המקולקל' כנז'. מהרמ"ק זלה"ה:
גליון. ועיין בתיקונין דף צ"ב עכ"ל. וע' בספר אור הגנוז בס"ד:
פה ע"ב
לא תשנא וגומר לאוכחא לההוא דחטא וגומר הענין כי המצוה הזאת תלויה להדמות האדם אל דרכי המ' המנהגת העולם בדין לא לשנאת העולם ויושביו אלא לאהבתה שיתנהגו ביושר ויוכשרו למעלה והיינו את אשר יאהב ה' יוכיח ואחר אשר נדחה מלמעלה מה כתיב ואשלחהו בשרירות לבם וגומר ולהדמות אליו כתיב הוכח תוכיח וגומר ולמהוי ליה רחימו סגיא מטעם שהמ' ברוגז הגבור' רחם תזכור ותייחד הימין חסד עם השמאל. והנה המדה הזו אינה מוכיחה תחלה אלא בסהר דהיינו בדין נעלם בסוד הבינה שלא ירגישו החצונים בהם ואפילו המדות העליונות אם יקבל ויחזור בתשובה יאות ואי לא אוכח ליה בין רחימוי דהיינו מהדין הקדוש המתגלה בין אוהביו לא החצונים השונאים והיינו דין הנגלות ויסוריו בגלוי. אי לא יקבל ליה אוכיח ליה בגלוי לפני בני אדם כעין המ' בדין החצונים המפורסמים הנגלים וכאשר אינו שומע גם בפעם הג' ירד אל החצונים וילך בשרירות לבו הרע לעיני הכל.
לא יסליק קמיה ההוא חובא וגומר הענין שהדבור הגשמי עושה רושם ובעוד שהתחתונים מתעסקים במדות העליונות המדות העליונות אינם פועלות וזהו לענין הדין וז"א כל זמן שיש דין למטה אין דין למעלה ולזה אם בתוכחתו יחתום עליו החטא ויזכירהו נמצא שהספי' העליונות יחתימו עונו למעלה וקשה לנקותו כאו' אם תכבסי בנתר וגומר לכך בתוכחתו לא יסלק עליה ההוא חובא לא תשא עליו חטא לא תחתום עליו הפגם ההוא כדי שיקל עליו טהרתו וז"ש לא ירשים עלוי חובא כדי שיהיה נשמתו בלי רושם פגם החטא ההוא ואז לא יקל בעיני המנגדים. מהרמ"ק זלה"ה:
והרח"ו נר"ו כתב. לא תשנא וגומר הענין כי המוכיח חבירו זה יורה שהוא אוהבו ולא שונאו ע"ד הכתוב כי את אשר יאהב ה' יוכיח וז"ש בגין דלא יתענש איהו ר"ל החוטא וזה יורה שאינו שינאו. או יחזור למוכיח עצמו שראה דבר ערוה בחבירו ולא הוכיחו. וביאר ג' מציאות בתוכחת א' בסתרא מכלא ודא איהו הוכח מקור באיש המוכיח בינו לבין עצמו בלתי ידיעת איש. ב' באנפי חברוי ורחימוי ודא איהו תוכיח צווי הראה עצמך כמוכיח שלא יתבייש כ"כ והיינו בפני חבירו כנזכר. ג' באתגלייא לעיני כולא וע"ד כתיב את עמיתך שהוא מיותר דהיל"ל לא תשנא את אחיך וגומר הוכח תוכיח אותו אמנם הכוונה את עמיתך ר"ל עם עמיתך ובחברתו ואין צריך שתוכיחנו בפני עמיתו ואוהבו שלו רק בפני עמיתך אפילו שאינו עמיתו של חוטא.
וע"ד לא כתיב בקדמיתא תוכיח וגומר כבר פי' כי לשון הוכח הוא מקור מורה על תוכחת הנסתר עד מאד ועם הקדמה זו פירש פי' ב' והוא שלא יאמר לו למה עשית כך וכך אך יזכיר התוכחת על מקורה ובעצמה וכאלו אין כוונתך להוכיחו וכאלו אינך יודע בחטאו ואמור בפניו כמה קשה עון החוטא בעבירה פלונית ואז יבין החוטא ויאמר אם זה היה יודע ומכיר בחטאתי מה היה אומר ואז ישוב מחטאו בלתי שום הלבנת פנים. ואם תעשה כך לא תשא עליו חטא במה שלא תוכיחנו עוד כי די באלו הג' פעמים כי בזה הסרת החטא מעליך ואינך חייב להוכיחו יותר. ואו' דהא כיון דבר נש וגומר הוא טעם אל הקודם למה בעי לאוכוחי בסתרא ולא באתגליא וביאר כי קב"ה בעי ביקר' דברייתיה אע"ג דאינון חבאין עכ"ל:
סליק פרשת קדושים. ברוך י"י לעולם אמן ואמן: