החלק הד' סימני אותיותיו מ'נ'ס'ע'פ' חלקיו חמשה וענייניו חמשה והשם ש'מ'ו'א'ל': The fourth part, whose letters' signs are מנסעפ, its divisions are five, and its matters are five, and its name is Shemuel:
חלק מ' ענין א' סימן ש' כולל יצירת האדם: Part "מ" signifies aspect "א," symbol "ש," encompassing the creation of man.
ספר היצירה [פ"ג פ"ד] העיד ששלשה דברים נבראו עם כ"ב אותיות, האחד עולם והשני שנה והשלישי נפש, והעולם הוא אש ומים ורוח ונבראו באמ"ש, וז' כוכבי לכת נבראו בבג"ד כפר"ת, וי"ב מזלות נבראו בה'ו'ז'ח' ט'י'ל'נ' ס'ע'צ'ק', הרי זה כלל האדם ופרטיו סתם, והשנה נבראה מן העולם היא חום וקור ורויה, שנבראו מן אש ומים ורוח באמ"ש גם כן, ז' ימי בראשית שנבראו מן ז' כוכבי לכת בבג"ד כפר"ת גם כן, וי"ב חדשי השנה שנבראו מן י"ב מזלות בה'ו'ז'ח' ט'י'ל'נ' ס'ע'צ'ק' גם כן, והרי זה כלל השנה ופרטיה סתם, והנפש נבראת מן העולם בשנה הכללית ובחלקיה, והיא ראש ובטן וגוייה שנבראו מאש ומים ורוח באמ"ש כמו כן, וז' שערים [בנפש] בז' כוכבים בבג"ד כפר"ת ג"כ, וי"ב מנהיגים [בנפש ] בי"ב מזלות בה'ו'ז'ח' ט'י'ל'נ' ס'ע'צ'ק' ג"כ, והעולם וכל מה שנברא כן הוא עצמיים, והשנה וכל חלקיה הם מקריים, והנפש וחלקיה הם גופיים, ואמנם [שם פ"ג מ"ג] עוד נבראו מהאמות הנקראות אבות ושרשים ויסודות שלשה דברים, והם שמים וארץ ואויר, וגם שלשתם גופים, אלא שהשמים פשוטים וזכים כדמות האש, והארץ ועכורה כדמות המים, והאויר בינוני משותף כדמות הרוח, והנה [שם פ"ו מ"ב] תלי בעולם כמלך על כסאו, וגלגל בשנה כמלך במדינה, ולב בנפש כמלך במלחמה. והנה התלי כדמות בריח כשראשו במזל אחד זנבו בשביעי לו חלק בחלק מן ק"פ לק"פ מעלות משם מעלות שהגלגל נחלק בהם, ראשו זכות, זנבו חובה, לבו מכריע ביניהם, והנה הגלגל כדמות עגול בעל שתי קצוות, והאמצעי מכריע ביניהם, והנפש הוא כח אחד נוסף על מהות הגוף, ומניע את הגוף בעצם ומתנועע עמו במקרה, והכח ההוא משכנו בלב והוא צורת הלב ועל כן נקרא לב, והנפש ג"כ נקראת דם, והלב הוא עומד בכח הדם, והדם הוא הדבר הראשון אשר נתהוה באדם, ועל כן אדם עם דם קרובים בענין גם דמיון מכללם, גם אדמה גם דמות ודממה, וכל אחד מאלה נבדל בעבור ענין מזולתו וגם התיחד עמם בעבור רמזים: The Book of Formation [Chapter 3, Mishnah 4] testified that three things were created with twenty-two letters: the first is the world, the second is the year, and the third is the soul. The world comprises fire, water, and air, and they were created with אמ"ש. The seven planets were created with בג"ד כפר"ת, and the twelve constellations were created with הזחטילנסעק. This constitutes the general principle of mankind and its particulars generally. The year was created from the world and its elements, namely heat, cold, and moisture, which were also created from fire, water, and air, also with אמ"ש. The seven days of creation were created from the seven planets with בג"ד כפר"ת, as were the twelve months of the year with הזחטילנסעק. This constitutes the general principle of the year and its particulars generally. The soul was created from the world in its entirety and its parts, namely the head, the belly, and the limbs, which were created from fire, water, and air with אמ"ש as well. Likewise, there are seven gates [in the soul] corresponding to the seven planets with בג"ד כפר"ת, and there are twelve leaders [in the soul] corresponding to the twelve constellations with הזחטילנסעק as well. The world and all that was created are substantial, while the year and all its parts are accidental, and the soul and its parts are corporeal. Furthermore [Chapter 3, Mishnah 3], three things were also created from the elements known as fathers, roots, and foundations, namely heaven, earth, and air. All three are corporeal, but heaven is ethereal and pure, resembling fire; earth is dense, resembling water; and air is intermediate and shared, resembling air. Now, heaven is compared to a king on his throne, the cycle of the year to a king in his kingdom, and the heart in the soul to a king in war. The heaven is like an arrow, with its head in one constellation and its tail in the seventh. It shares in the portion of the steps, from ק"פ to ל"פ, the degrees in which the cycle is divided. Its head signifies merit, its tail signifies liability, and its heart decides between them. The cycle is like a circle with two extremities, and the middle one decides between them. The soul is an additional force upon the body's essence, propelling it and moving it incidentally. This force resides in the heart, forming its shape, hence called "heart." The soul is also called "blood," and the heart stands in relation to the blood. Blood was the first substance created in man, and hence, man with blood is related to others both in form and substance, like soil and likeness and silence. Each of these is distinguished for its own sake and also united with others for symbols.
והנה ראשית מציאות האדם הוא מקרה, והוא קרי שהוא שם שכבת זרע והוא זרע לבן, ובהיותו זרע נשתתף בשם עם כל זרע, והלובן הוא מקרה והוא סוד השלג הלבן, והרמז כמעשה לבנת הספיר, ובעליונים כמראה אבן ספיר דמות כסא, אלא שזה מיוחס בשם אבן וזה בשם לבנה, ומי שנתבלבל דבורו היה לו הלבנה לאבן, ויחס הלבנה יחס חלוש, שהוא חומר קל להתפעל ולהתהווה וקל להשתנות ולהפסד, והוא דבר מחובר בפעולה מלאכתית, והיא הנפעלת בידי אדם, והוא יחס החומר הראשון התחתון, ויחס האבן יחס חזק שהוא חומר קשה להפעל ולהתהוות, וקשה להשתנות ולהפסד, והוא דבר מחובר בפעולה טבעית, ופעולתו בלתי מורגשת ובלתי מדומה אבל מושכלת, והוא יחס החומר הראשון העליון, וכבר רמזם הנ"י במקום שהורה עליו סוד צורת ההשגה האנושית לאמרו, [בראשית יא, א] ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, שבא להורות שההשגה נמצאת באדם בכח הדברים שבו, וכשהכוונה שוה בכל כחותיו שהם נשפעים ממנו ההשגה אחת שוה, וההדבריות שלמות בלתי חלוק דעת, וזהו סוד שפה אחת ודברים אחדים, ועוד רמזו שאלה הכחות יש להם תנועה במקום האור, ומשם יש להם ירידה, וזהו אמרו [בראשית שם] ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה, ורמזוהו רז"ל [מדרש רבה לח, ז ] באמרם בנסעם מקדמונו של עולם, והוא אור השכל המיוחס אל המזרח שמשם האור יוצא לעולם, והנה שם המזרח קדם ואמרו [שם] וימצאו בקעה בארץ שנער, דרש בו ארץ שננערו שם מימי המבול מן וינער ה' את מצרים, ואני קבלתי בו שהוא רמז לשוב הכחות המושכלות אל הנערות במקום ששם הנערות, ועל כן אמר וישבו בה, שלא זזו ה' מדרך הילדות והשחרות, והוא זמן בלבול הכח הדברי, על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ונפסדה הכוונה הראשונה מההשגה:
ועל כן אמרו שיזמין מחשבת הקבוץ, והקבוץ סבתו הסדר השכלי ושמיעת הכחות זה לזה, והמשך זה אחר סדרו של זה, אך הפזור הוא בהתהפכות הכוונות והדיעות, ואחר שהורחקה מהם השגת האמת, ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר, איך יתכן לבנות מקומות הקבוץ שהם העיר שהיא מקום כלל כל הכחות, והמגדל שהוא מקום המושל עליהם, והוא מקום הכח הדברי אשר התיחס אל הראש, כמו שרמזו באמרם, ומגדל וראשו בשמים, והורה שאם נפל בלבול בין הכוונות לא יתכן לעולם להשלים החפץ, ומפני שהמשיג אין ראוי שיחשוב בהשגתו לעשות לו שם, ולא לבקש ההשגה כדי לקבל ממנה גמול, שזו היא עבודה שלא לשמה, גוזר השכל לבלתי השיג כלל, והעניש הכחות על זה לבלתי שמע זה לזה, ובלתי התקבץ יחד, ועל זה נאמר [שם ] הנה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו, ומיד הענישם באמרו [שם ] ויפץ ה' אותם על פני כל הארץ וזה כלו:
אע"פ שרמזנו בסתרו אין המקראות יוצאים מידי פשוטן, שהנה אחר שאין הדבר מכריח אותנו להאמין שזה משל, ואינו כפשוטן בשום פנים, נאמין תחילה הפשט כאשר הוא כשאין מונע שם לי מכחישו, ואחר שזה נדרוש עליו מה שסובל על דרך הנסתר, שכל מה שנדרש על דרך הנסתר מורה על חכמה יותר עמוקה ויותר מועלת לאיש המיוחד מהוראת הנגלה, שהנגלה נכתב להועיל לכלל העם, שאין להם שקול דעת להבדיל בין האמת והשקר, וזה אינו מועיל לבעל הדעת המבקש ההצלחה המיוחדת בכח הדברי, שאם מתו אלף בני אדם אחר שנולדו, והיה כל אחד אלף שנים, וקרה לכל אחד אלף מקרים בזמנו, מהם על דרך גמול ומהם על דרך עונש ומהם בלתי גמול, אבל מקרים גמורים, ומהם בלתי עונש גם כן, ואלה עלו ואלה ירדו, מה תועלת בכל זה הספור ההמוני, לזה המיוחד היודע כבר דרכי הנהגת המציאות ולפיכך מבקש לדברים ההם דרך תועלת לו בם, ועונה אל מה שהוא בו:
גם יודע שהמחבר כוון להשלים שתי הקצוות בדבריו במקום שאפשר לעשות כן בזה הנרמז, שהנה יש לנו עדות מורגש מהפיזור של האומות ומשנוי הלשונות יש לנו עדות מושכל שהענין היה כמשפטו, והתועלת הכללי בזה הוא לדעת דרכי העונש והגמול הבאים מה' בהשגחה על הכלל, לפי מעשיהם ולפי דבריהם ולפי מחשבתם שלשתם נכללים פה, ואמנם התועלת הפרטי למיוחד בזה, הוא להשיג הנסתר הרמוז אליו בהשגות, אשר שם גמולו וענשו ושאר הגמול והעונש אצלו פחותים כנגד אלו, שאילו נפשיים ואילו גופניים, ולא כללנו זה הענין בתוך דברינו אלה, אלא לעורר דיעות המשכילים אל אמיתת הדברים, שזה החיבור לא חובר כי אם לבעלי שכל, שקבלו הקדמות כלליות בקבלה התוריית המיוחסת אל ה' יתברך בפועל, ומפני שדברינו היו בענין יצירת האדם והכח הדברי שבו, המוכן לקבל המושכלות, ולצאת לפעל עם שפע השכל המשפיע עליו בעודו בעל חומר, והוצרכנו להודיע סוד חומר היצירה, על כן כללנו בתוך עניינו סוד דור הפלגה בכלל על דרך הערה ובדמות רמז קטן:
ונשוב לומר שהיצירה האנושית גזרה להיות האדם סוף כל נוצר, ושיוכללו בו כל הכחות מקובצים, מהם טבעיים ומהם רצוניים ומהם מקריים ומהם שכליים, וגם נחלקו להיות כל אלו קצתם רוחניים וקצתם גופניים, וגם היו לו אלו מהם בכח ומהם בפעל, ומה שהם אצלו בכח נחלקו לחלקים שנים ראשונים והם כח קרוב וכח רחוק:
ואמנם מציאות האיברים יורו על מציאות פועל קרוב או רחוק, גוף או כח כגוף, או בלתי גוף ובלתי כח בגוף, כי זו חלוקה הכרחית, וכן כל דבר נמצא מורגש או מושכל הוא מעיד על מציאות ממציאו ופועלו ומורה על מהותו:
אחר העיון הראוי ואחר שזכרנו שכל המציאות נכלל בצורת האיש הזה הפרטי השלם בדעתינו כל עניינו, ידוע שממנו נדע כל המציאות, ועל כן נחקור על עניינו לבד בכללו ובפרטיו, ויספיק כאילו חקרנו הכל אחר אשר הוא כולל הכל, ונאמר כי מצד היות זה הנברא האחרון, והוא הכל על דרך תכלית כל ההרכבות, דומה לקונו יתברך, שהוא הנמצא הראשון, והוא הכל על דרך תכלית התמעט ההרכבות, והגיעם עד כי שהוא בתכלית הפשיטות והיחוד, עד שאי אפשר להיות פשיטות ואחדות אשר אין בעצמו שום הרכבה בעולם לא עצמית ולא מקרית, ולא על דרך התיחסו על דבר זולתו, ולא על דרך התיחס דבר אחר אל עצמותו, וכל הנמצאים נמצאו מאמיתת המצאו, וכולם אפשרי המציאות בבחינת עצמם ומחוייבי המציאות בבחינת סיבתם, והוא מחוייב המציאות בבחינת עצמו לבדו, ומפני זה היה ראוי שהוא יתברך ישגיח באדם בשני הצדדים בהכרחי, ויהיה הוא המכריע בין צדדיו השנים, והינו האחד מצד הדבר הפשוט אשר באדם, והוא הכח הדברי הנקרא נפש, והצד השני מצד הדבר המורכב אשר באדם, והוא החומרי הנקרא גוף, והמכריע ביניהם הוא השכל המשפיע עליהם, והוא נבדל מהם, ומפני שהדבור משותף בשניהם בגוף ומשותף בשניהם בנפש, וכן המחשבה נחלקת לשתים בשניהם אחת רוחנית שכלית, ואחת גופנית דמיונית, וכן המעשה נחלק לשנים טוב ורע:
והנה הדבור הנמצא בפה נחלק לששה חלקים שהם שש קצות, והם אמת ושקר טוב ורע ברכה וקללה, וכבר אמרו הקדמונים שגם אלה יחלקו עוד לחלקים, ושמו אמצעי בין האמת והשקר והוא שקראוהו המעורב, ועוד חלקו המעורב לחלקים, שידוע כי אין אמת יותר כאמת ואין שקר יותר משקר, אבל יש דברים שאינם אמת גם אינם שקר, ויש קרובים אל האמת ורחוקים מן השקר ויש קרובים אל השקר ורחוקים מהאמת, מפני שהאמת והשקר שתי קצוות, אשר אין אחריהם קצה ממינם והם שתי קצוות. ואע"פ שהאמת דבר נמצא, והשקר בלתי נמצא, על כן המעורב היה אמצעי לקצוות, ונחלק גם הוא כרוחק ובקירוב אל אחת, וקראו הקצה האחד כולו אמת והקצה השני כולו שקר, והאמצעי חציו אמת וחציו שקר, וחלקיו רובו אמת, ורובו שקר, ואמנם החלוקה שאינו לא אמת ולא שקר אינו מדין החלוקה הזאת וידוע שהדבור הוא המודיע על דבר נמצא, ואם הוא נמצא כמציאות, כמו שנזכר בדבר יוחס לדיבור שם אמת מצד הנמצא שהורה עליו, וגם יתכן שהדבור יבוא להורות על דבר שהוא נמצא, ואין לדבר ההוא שום מציאות כפי הדבור, ואז יוחס לדבור ההוא השקר, מפני שלא הורה עליו הנמצא כמו שנזכר בדבור, ומה שיהיה הדבור נחלק להורות בו על שני נמצאים, ויהיה האחד נמצא והשני נעדר, יוחס הדבור בם לחציים, ויהיה חציו אמת מצד הנמצא, וחציו שקר מצד הנעדר, וכן ברובו ובמעוט יהיה הכל לפי הנמצא והנעדר, וכן הטוב והרע והברכה והקללה יובנו מהנז' בדבור, בדמות האמת והשקר וחלקיהם, וכן המחשבה מעצמה אבל המעשה כולל טוב ורע, אבל אין אמת ושקר נופלים עליו בעצם כי אם במקרה, כאמרך פלוני כתב ספר פלוני שאמר בזה אמת או שקר במקרה, כלומר שחוזר הענין אל הפעל ואל הפועל, אם היה הפועל הרמוז ממעשיו על ידי הפועל, אם הנפעל אם לאו, אבל אם האמר פלוני עשה מעשה פלוני, אינו נופל על זה הענין אמת עשה ואפילו אם עשהו, אבל האמר טוב עשה או רע עשה, וחוזר אל המעשה שהוא טוב או רע, גם אל הפועל שעשה טוב או רע, ואמנם על הנמצא אם נמצא נופל עליו אמת שנמצא, ונופל עליו אמת שהוא בצורה כך או להפך, ואם כן אין אמת נופל, כי אם על עצם הנמצא ועל תאריו הנמצאים. גם אין שקר נופל כי אם בהפכם, ואמנם על המציאות הכללי בא עליו ענין מורה על היותו טוב מפני הפעולה, ובא עליו הוראה המציאות ההכרחי שהוא האמת, וגם התיחסה הפעולה אל כוונת מכוון, באמרו [בראשית א] וירא אלהים כי טוב ועל כן כאשר הגיע הדבר אל הוראת דבר, שהוא נמצא בלתי כוונת מכוון, לא זכר כי טוב, וזה סוד גדול מובן מן היום השני, ואל יטעך אמרו יהי רקיע בתוך המים וכו', ואמרו ויהי כן, שהרי זה יורה על כוונת מכוון שהעדר אמרו כי טוב לא קרה אלא מפני דבר שנמצא מתוך שני מיני המים, והוא דבר מתחייב ממציאותו הרקיע אחר שהתגלה מציאות, ונהיה נגלה בין מים העליונים ובין מים התחתונים, והדבר ההוא הרמוז ביום חמישי שהוא יום משותף ליום שני, שבשני פעלג מים, ובחמישי תולדות המים, וכבר נולד ונברא הכח מיום שני, והרמז תנינם כתיב ומה צ"ל נברא, מי שהשלים לא טוב להיותו טוב ועם הטוב השתתף הרע, והרמז עץ הדעת טוב ורע, ורמז שני כיון שנבראה אשה נברא שטן עמה, ויבא גם השטן בתוכם בלתי מכוון בביאתו, ובא על חוה אחר היותו עמה לא עליה, והטיל בה כח בלתי נקי ובלתי טהור, והוא מקרה הוא מקרה לילה קרי שמוליים זוהמא, הוא טפה סרוחה היא כי הוגלדה טפה האמצעית, וזה הסוג יגלה לך כח חרטום ואשף וכשדי, כי טפה סרוחה סופה חרטה, וייצר אותו בחרט, והרמז הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב ואור כשדים ידוע:
ולפי מה שרמזתי אם תרצה להשיג השגות אמיתיות, הסתכל בנבראים ובאותיות שכבר נבראו הנבראים, ובנקודם ובטעמם ובתנועתם ובשמותיהם ובמספריהם ובחלקיהם ובחלקי חלקיהם ובהרכבתם הראשונה ובמוכפלת פעמים רבות ואז הבין יראת ה' ודעת אלהים, ואי אפשר להאריך בסוד יצירת האדם כי אין קץ לחכמה אבל הרמזים מספיקים, והוא שראשו בדמות הגלגלים ומה שלמעלה מהם, ומבטנו ולמטה הוא כדמות עולם התחתון, אשר ממנו נברא ובו נוצר בסתרי גלוי עריות ובסוד שפיכות דמים ובעובדת ע"ז, ועל כן בזכר המושל והרוכב שהוא פועל זה הפעל בנפעל באיסור ברית מילה, שכולל שלשתם ע"ז ושפיכות דמים וגלוי עריות, וזו היא הברית שכרת ה' איתנו שאנחנו זרע אברהם אוהבו וזרע יעקב עבדו, לכרות ממנו אלה ג' עבירות החמורות שבתורה, שבא לנו בעת בריתנו ממציאות העולם התחתון, אשר אין לשם חפץ בו, כמו שאין לאדם חפץ במה שמוציא ממה שאכל, אלא שהטבע מכריחו ובאה הברית לזכרון, שאם יבוא אדם לעבור אחת מאלו העבירות, שיזכור מברית מילה שאתו, שכבר יש עליו עדים שבעה עליונים ראשונים והם ז' ימי היצירה ואחריה כל הנבראים בם. ועל כן היה יום זמן הברית אחר גלגול ז' ימים והוא השמיני, שהוא היום בו נברא ובו נולד, והוא יום ברייתו ואת בריתו, ולו היה לפני זה לא היה ביום בריתו, ולו היה ביום בריתו אע"פ שלא היה יכול לסבול, לא היו הנבראים עדים עליו, והיה ראוי שלא יהיה נדון ביום מן הימים, והיה נצול במקום ממקומות המציאות, והיו לו עתים לחטוא בהם והיה נצול בם מעונש, ולו היה אחר ח' ימים, גם כן היה צריך להיות עוד ביום ט"ו לילידה, והמציאות גלגולו מז' לז' בסוד ז' ספירות המתגלגלות במדות, והשם שבם דן עולמו והיו הז' והז' נחלקים אלה לענין ואלה לבטלה:
וטעמי הרב [הרמב"ם] במילה ידועים מסוף החלק השלישי של המורה ודעם משם, כי הם על צורה אחרת, וגם היא מעולה ונכבדת, ואמנם על זה אמר [דברים לא, כח] ה' ואעידה בם את השמים ואת הארץ וכל הנמשך לזה. והנה אלה הג' עבירות באו להורות על ג' ספירות הידועות בקבלה, שהם המחשבה והחכמה והבינה, והם הם החכמה והבינה והדעת, ושלשתם מורות על מה שראוי להאמין בשם יתברך, כי החכמה גוזרת לבלתי עבוד ע"ז, והבינה גוזרת לבלתי שפוך דמים ממי שנברא בצלם אלהים והדעת גוזרת לבלתי גלות ערוה להחליף כח בכח נכרי וזר שהוא בלתי מינו, שהטבע האנושי גוזר שהאדם ואשתו בדמות המין כולו וכל איש במינו, ואם מחליף דומה למין שממיר מינו, וזהו זר אצל הטבע כל שכן אצל הדעת שהוא אחר הטבע, וזוגו הוא בדמות עצמו ובשרו, וזולתו זר אצלו, והשם כרת ברית לבלתי התקרב אל הזר ולברוח כן הערל, ועל כן רמז בפסח הבא להבדיל בין הדמים [ויקרא כב, יג], וכל זר לא יאכל בו, וכן [שמות יב, מח ] וכל ערל לא יאכל בו ובקרבן [במדבר יח, ז] והזר הקרב יומת, והערל כזר אצל השם, והסוד כל לב אטום מלקבל הוא זר אצלו, ועל כן צוה מבואר [דברים י, טז] ומלתם את ערלת לבבכם, ובא בענין התשובה שהיא סבה הגאולה וסוד הקבוץ [דברים ל, ו], ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוהיך בכל נפשך למען חייך, ואמרו למען חייך, יורה על היות המילה הנגלית סבת מילת הלב, ומילת הלב סיבת חיי העולם הבא, ללב ולנפש האוהבים את השם:
חלק כ' ענין ב' סימן מ' כולל כ"ב אותיות:
כתוב בספר יצירה [פ"ב מ"א] כ"ב אותיות יסוד, ג' אמות אמ"ש וז' כפולות בג"ד כפר"ת, וי"ב פשוטות "הו"ז חט"י לנ"ס עצ"ק, ושם כתוב שאלה כ"ב אותיות הן הן שבהן נברא הכל, כאמרו [שם מ"ב] כ"ב אותיות חקקן חצבן שקלן והמירן וצר בהן נפש כל ייצור וכל העתיד לצור, ועד אמרו שם כ"ב אותיות חקוקות בקול, חצובות ברוח, קבעות בפה בחמשה מקומות, וזכר מקום מבטאן, וזכר מוצא כל אחת מהם לפי מצואיתו, ואמר שהן קבועות בגלגל ברל"א שערים וכל מה שמשך לזה, ומשם תבין השאר, הנה המחבר ספר יצירה יהיה מה שתרצה ז"ל, להודיע ליראי השם ולחושבי שמו, שכ"ב אותיות הם יסוד הדבור והוא גלגל עשירי, ר"ל גלגל האותיות והוא הגלגל המעולה שבכל גלגלי המציאות, והוא גלגל ראשון במעלה, וקדם לכל גלגל במציאות, והוא גלגל התורה והמצוה, וכל העליונים והתחתונים מנהיגים על פיו, ועליו נאמר [תהלים לג, ו ] בדבר השם נעשו וברוח פיו כל צבאם. וכבר קראו בעל הספר ספירה אחת ראשונה, ואמר אחת רוח אלהים חיים, ואמר קול ורוח ודבור זו היא רוח הקדש, וגם קראו ספירה שנית, באמרו שתים רוח מרוח שתף שם רוח לשני ענינים, מפני שהדור הראשון הפנימי הוא רוח הקדש, והדבור השני החיצון הוא הכח הדבורי. וסוד [בראשית ב, ז] ויהיה האדם לנפש חיה, תרגום והיות באדם לרוח ממלא, ומזה תבין סוד [יחזקאל א] חיות אש ממללות ופעמים חשות ופעמים ממללות, ח"ש מ"ל ח"ש ממהר התנועה מ"ל פוסק מהתנועע, וכן ח"ש שותק סימן ח"ש בו"ן ומחשבה, מ"ל מדבר סימן מלות חבר סופיהן תמצא בונות, רמז שתי אבנים בונות שני בתים וכן כולן, ושם נאמר [שם ] אשר ברוח השני הנברא מהראשון, חקק וחצב כ"ב אותיות. והנה הורה בדבריו כולם שהספירות העשר הם העקר הראשון, והקרוב אליהם במציאות הם כ"ב אותיות, ושני העניינים שקראן ל"ב נתיבות פלאות חכמה, ואמר שבהם חקק י"ה יהו"ה צבאות שמו, ואני אעוררך על זה הסוד, ודע כי שם י"ה הוא השם המעולה והנכבד שבכל השמות, גם המלא הוא עצמו, אלא שזה בין ב' אותיות וזה בין ד' אותיות. וכמו שנכתב הראשון חצי השם, כך ראוי שתפריד חציו האחרון מהכל ויהיה הראשון י"ה וזה חציו, ויהיה האמצעי יהו"ה וזה כולו, ויהיה האחרון ו"ה וזה חציו האחרון הנשאר מהחצי הראשון, ואז הכל שני שמות שלימין, אלא שנתגלה מחבורם ומפירודם סוד העניין המורה על השורש הנקרא בזה השם, וכתבהו בצורה זו שני החצאים נפרדים ואמצעי מלא מחובר כזה י"ה יהו"ה ו"ה, עתה חלקם לח' אותיות בחלוק שוה ד' ד' יהי"ה והו"ה, חבר עוד חצי האחרון אל חצי הראשון ושים האחרון ראשון והראשון אחרון, ותמצא שהיה כתחילה כן י"ה ו"ה, והרמוז הנהפך מראש לסוף ומסוף לראש ו"ה י"ה, חברם ותמצא והי"ה, חבר השנים הראשונים עם זה השלישי ועשה מהם ג' תיבות בני ד' ד' אותיות ותמצא סודם יהי"ה והו"ה ויהי"ה, עוד קח ב' אותיות אחרונות ושימם בראש התיבה הראשונה, ותמצא הסוד מפורש כן ו"ו אותיות, ו"ו מפה ו"ו מפה, ודי לך בזה הרמז המופלא בזה המקום, כי לפנים יושלם זה הסוד יותר רחב בע"ש:
ואמנם היתה זאת ההערה פה, להודיעך כי ראשית מעלות השמות שאינן נמחקין היה זה השם הנכבד, וסוף המעלות הוא שם צבאות, ובעל הספר חבר הראש עם הסוף, ואולם מה שביניהם הם ג' מעלות לבד, והם אדני אלהים שדי, והנה אל גם אלוה הם מענין אלהים, והנה חבור אל עם ו"ה נתקדש והוא כפל אהי"ה, וחבור א"ל עם י"ה בהקדש בצורת הפוך בענין אלוהי, גם א"ל וי"ה נתקדש גם כן, וסודו נעלם בשם אליהו, וברמז ובאלהי יעקב, והוא כפל יהו"ה, ויש לחצאים נפלאות וכן לחלקים וכן לכללים ולחבורים ולפירודים, כי מדרכם יודע סוד שם המפורש על אמתתו, וכבר עלה השם לה' אותיות בשתי המעלות והם אלהים צבאות, והיו עשר ועל כן י' עשרה, וכל שם מיוחס לשם לא ימלט מהיות בו אות מאותיות אהו"י, שהם ארבע אותיות הכח ונקראו אותיות ההעלמה, ומהם חובר שם הקדש העצמי:
ועוד כתובים אותיות הנזכרות ה' למעלה וה' למטה והפרש ביניהם הפרש מעט כאלה אלהים, ואם תמצא כח שכלי בקדקדך בקלות רב תבין סודותיה צבאות מפרשים, ומסוד זכרים ונקבות תתעורר אל ענינים נרמזים בם וממה שרמז לך, וגם ממה שתשמע אחר זה, תדע שהכל תלוי בי' ספירות בלימה ובכ"ב אותיות הקדש:
חלק ס' ענין ג' סימן ו' כולל חילוקם:
הנה ענין חלוק האותיות הרמוז בספר יצירה [פ"ג מ"א] היה משולש מן ג' ראשונה, והם אמ"ש, ומן [שם פ"ד מ"א] ז' שנים והם בג"ד כפר"ת, ומן [שם פ"ה מ"א] י"ב שלישיים והם הו"ז חט"י לנ"ס עצ"ק, וזה החילוק לפי היצירה, ונלקחה אות ראשונה מהם לפי סדר אלפ"א בית"א ישרה והושמה ליסוד ראשון, והוא בראשית כל מספר שאין לפניו מספר, כי לפני אחד מה אתה סופר, והג' מעלות שהם במציאות יסודות וכוכבים ומזלות שמהם נברא הכל, היו בדמיון האותיות נחלקים כך, מפני שאלה הג' מספרים יתגלגלו בגלגול עונה זה לזה, כי כשתרבע ג' המספרים האלה על ג', תמצא סוד התחלקם, כיצד ג' פעמים ג' הרי ט', וג' פעמים ז' הרי כ"א, חבר ט' עם כ"א הרי ל', ועוד ג' פעמים הרי ל"ו, חבר ל' עם ל"ו הרי לו"ל, חלק ו' לג' ג' הרי גלג"ל, וסודו הי"ה הו"ה ויהי"ה, כסוד י' אותיות שהם י' ספירות, והם ו' פעמים א"י וסימניך וא"י זה מקום בינה, וכן תעשה לז' ויעלו קנ"ד, חבר קנ"ד עם ס"ו ויעלו ר"כ, והם כ' פעמים י"א, ועוד תעשה כן לי"ב ויעלו רס"ד, חברם עם ר"כ ותמצא דעת"י, וסודו במכתב"ך, סו"ד עצמ"ך, וזהו המספר המתגלל עם כ"ב אותיות, שהם מרובעים בעצם על עצמם שהוא שרשם כ"ב פעמים כ"ב, ויצאו מן אהו"י פעמים אהו"י, והם תפ"ד וסימן ושמתי פד"ת בין עמי ובין עמך, כי הוא חסר ו' כתיב, והם ג"כ בסודו, בסד"ר הזמ"ן בגלג"ל, או אמור סד"ר הזמ"ן בגלגלי"ם, והנה נולדה שנה מסדורם שהיא חלק מחלקי הזמן:
והנה הסוד בד"ם ובנפ"ש, והנו גלג"ל בדמך מכבד אלהיך, והנם י"א פעמים ד"ס והסוד א"ם ד"י, ועניינו שאחר שנמצאה אם הנמצא די במציאותה לחבר אליה הדבר הכללי והוא אות ש', שהוא כלל הספירה האחת הראשונה הנקראת רו"ח אלהי"ם, וסודה יצפף ויוצא יהו"ה בתמורת א"ת ב"ש, והוא רמז לג' מעלות אחרים ועשרות ומאות, שהנה ג' מרובע ט', ועוד ג' מרובע עם ל', הוא ש' על דרך שתוף י', ועל דרך עצמו הוא צ' הרי צ"ט, ועוד מרובע עם ש' על שרשו הוא צ', הרי טצ"ץ, והנו יצא מן גל"ש שסודו שג"ל, ורמז שלג תחת כסא הכבוד שממנו מתהוה העפר הנקרא ארץ, שנאמר [איוב לז, ו ] כי לשלג יאמר הוא ארץ, וסוד טצ"ץ שכב"ת זר"ע שכב"ת זר"ע והנו כת"ר שבמז"ל, וכל ש' יצ"ר ועל זה מכת"ב ש"ר הל"ב, גם כת"ב שמ"ר הל"ב, והסוד שהוא אש המתגלה ביר"ח ירח מתגלה באש:
הנה נתגלו לך מן האותיות סודות פנימיות, וזה רמז הכל חומר התחלה בצורה צורה התחלה בחומר ודע זה, ומזה תדע כי המטטרון שר הפנים אשר הוא שר צבאות בתנועת הגלגל ברא את השמים, והוא אשר חתם חומר בצורה כאשר חתם צורה בחומר ועל אלה תבנה בנין גדול מהדומים להם, עד שיתגלו לך מהם סתרי התורה וסודות המציאות, ומה שיבאר לך זה הוא חלוק האותיות:
חלק ע' ענין ד' סימן א' כולל כלל מספרם:
דע שהמספר הכולל מועיל מאד בכל מה שתרצה להשיגו, והמשל בו שאם אתה רוצה למצוא בו סוד מהות השכינה, אתה צריך לכלול מספרו תחילה בכלל המוכרח, באמרך שמספר השכינ"ה בכלל הוא ש"ץ, ואחר שעלה בידך הכלל שמרהו תמיד, ואם הוא דבור מובן או בלתי מובן אל תשכחהו, אבל חקקהו וכתבהו על לוח לבך, כי הוא יגיד לך תעלומות חכמה עכ"פ, והטעם שכל הדברים הנמצאים בלשון שהם מספרו בשווי, יוליכו דעתך עדיו והם הם יהיו עידיו, כגון שתאמר שעלה בידך ענין זכר ונקבה ורצית למנות כלל מספר שניהם ועלו ג"כ ש"ץ, ותזכור מיד על אי זה דבר היה לי מנין ש"ץ:
על כך וכך ראה את ענים זה לזה תמיד ומיד תדע מהו המבוקש, ובלבד שתשמור דעתך מה דמיון, שלא תמיד הכוונה האלוהית בעניינים נעלמים, כיצד הנה רצית למנות אנדרוגינוס ויצא מספרו ש"ץ, ואמרת בלבך מה מספר יש לי על ש"ץ הנה היה לי זכר ונקבה, ואנדרוגינוס בלשון יון זכר ונקבה, הנה אם כן הכוונה שוה, ואע"פ שהיא בשתי לשונות כן, עוד מנית זר"ע לב"ן ועשית ממנו גוף רע או נוטר טפה, והוא חוש אדם, ומצאתו בכללו שטן, והוא שנ"ט לפי ההכרח, ובקשת למנות בלשון אחד מהלשונות שמו, ומצאת שנקרא בלשון יון דיאבולוש, ומנית כלל מספרו ומצאתו שטן והוא הוא בעצמו, והמוחת בזה ריוח גדולה, שהם לא היית מכיר מהות השטן הכתוב באיוב [א, ז] או בשאר מקומות, יתגלה לך סודו ונסתרו מכח השמות, וזה כי פי' דיאבולוש באמת לפי הלשון אם לו"ש הוא בחולם יהיה עניינו שטן אחד, ואם הוא בשורק יהיה עניינו רבים והם השידים, והנה היחיד במספרו שוה אל הרבים בין בלשונינו בין בלשונם:
ועוד נתגלה לך מזה אם ידעת לשונם שזה השם נופל על בעל שתי עצמות, כי השתים בלשונם דיא"ו והעצמות בול"ש, ועוד לו סוד שני גדול והוא שקוראין שם בולו"ש בשם סדודים, ואם כן הם שני סדודים, וזה הסוד גלוהו הם בלשונם השני, בקראם שם השדים סטיביאה, ושם היסודות בעצמם הנחלקים לשני חלקים אש ורוח חלק אחד עולים, ומים ועפר חלק אחר יורדים, קראום בשם אחר עם השדים והוא סטיביאה, ולפי זה הדרך תמצא בלשונות נפלאות, ובעקר לשונינו יותר מכולם, ואמנם המספר הכולל כל האותיות בלתי מנצפ"ך שהם כפולות, עולה מן א' ועד תי"ו אלף וארבע מאות ותשעם וחמישה, שהם אלף וחמש מאות פחות חמשה, ומספרם בסימנם אתצ"ה, וכללם תצ"ו וסודם מלכו"ת ואם תוסיף מנצפ"ך קצרים שהם פ"ר, יעלו כולם פרצו"ת, וסודם שלמו"ת ואם תוסיפם ארוכים שהם בסימנם בראש ותחברם עם תצ"ו, תמצא סודם ש"ר צבאו"ת, שהוא רא"ש במלכו"ת:
והנה עלה מנצפ"ך במספרו הארוך שלשת אלפים וחמש מאות, ועלו כ"ב אותיות אלף וארבע ותשעים וחמישה, חברם ויעלו ד' אלפים ותשע מאות ותשעים וחמשה שהם חמשת אלפים פחות חמשה, וכל אלף חוזר לאחד הרי חמשה פחות חמשה, ונמצא שנתגלגלו כולם והיו רוחניות, כי לא נשאר למספרם גוף שישכון המספר עליו, אבל יצאו כולן לחוץ בגלגול הכרחי, ודע כי לפי מציאות שתי אלפא ביתות אחת בת ס"ב ואחת בת כ"ז היה נרמז שנת מ"ט שנה, תשע וארבעים בסוד היובל, ויהיה מציאותם ז' פעמים ז', ויהיה המספר הכולל את שתיהן בכלל ו' אלפים ות"צ, והנה תצ"ו כראשונים, וסודם שפ"ע אלה"י, ואם הוא פעל האי"ש, והוא רמז למה שנאמר כדברז"ל [ברכות יג, ע"ב] עול מלכות שמים כי עול שמי"ם שוים עם מלכו"ת, והוא כולל ב' אלפא ביתות, והנו עול מלכות השכינה, והנה הכל אמת, והוא מלאך השכלים, כי האותיות הם ספרי המלאכים, כמו שהם מלאכי הספרים, והנה הם מלאכי השמים:
חלק פ' ענין ה' סימן ל' כולל חלוק שוה:
החלוק הזה של אותיות לפי מציאותם נחלק על דרך דקדוק שלה וכו' לשני חצאים שוים, והם י"א אותיות שמשים, ושרשים, וי"א אותיות שרשים שאינם שמשים, והשרשים נלקחים בסוד ידוע לפי האלפא ביתא, והם ג"ד זח"ט סע"פ צק"ר, והשרשים נלקחים גם כן לפי הסדר והם אבהו"י כלמ"נ ש"ת וסימן השרשים ח"ט ספ"ר גז"ע צד"ק וסימן המשרתים שכמלאנת"ו בינ"ה וסימנם בכלל מספרם של השרשים חלד"א וסודם המפורש נפ"ש כ"ל העול"ם שלאש וסימן כלל השמשים תהס"ר וסודם ברי"ת המאו"ר חמ"ד התור"ה צל"ם ודמו"ת בצל"ם אלהי"ם והנה היה החלוק כך שנקלחו א"ב לשמשים ג"ד לשרשים ה"ו לשמשים ז"ח לשרשים ט' לשרש י' לשמש והנה תיו חמשה מהן מן האחרים שרשים וה' מהם שמשים והיו הח' מהם מתהפכים בתשיעית שהנה א"ח הם ט' וכן ב"ז בבאות וכן ג"ו וכן ד"ה וסודם ישר א"ח ב"ז ג"ו ד"ה וחובר כך החבור האמיתי כאש שמש עם שרש שמש עם שרש והפכם. עוד שרש עם שמש שרש עם שמש וראשיהם אבג"ד וסופיהם הפוכים הוז"ח, וזהו יושר עליון בח' אותיות ומפני שהיו ט' עוד מכלל האחרים, והם תכליתם משני צדדים והיה ט' שרש ו" ו שמש באמת ודע שהשמשים הם כצורות והשרשים הם כחומר, ועל כן היו אותיות השם מהשמים ועלה מספר הכל האחד, והאחד אחד וסודם זוג אחד אחד, ואם תכיר זה הסוד תכיר שכבר בא אליהו והשיב לב האב על בן, ולב בן על אב על כן הוליד דומה, והתיחד הלב האחד בסוד האחדים שהם י' ספירות:
והנה נשארו עוד בעשרות שמנה וסודם ח' ובמאות ד', חברם כאחד שלשה המעלות ותמצאם יחד, וסימניך ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו, כי האותיות מורות על כל המרכבות ועתה תקח עוד ד' מן העשרות הראשונים והם כלמ"נ, והנה היו שמשים, ותקח עוד ד' מן העשרות הנשארים והם סעפ"ץ, והנה היו שרשים וחלוק מספר האחדים הוא ברל"א והם כוללים כ"ל א"ד העולה מן האדמ"ה, והסוד אדים שכוללים א"י פעמים מ"ד כמו שרמזתי למעלה בענין ג' מזה החלק, ומזה תבין כי היה כללום הכל והם הכ"ל ואמנם הח' עשרות חלוקם שק"ם וסודם מנשי"ם, ואמנם הם שמנ"ה אשר הם השמים, חברם ותמצא סוד כלם כל"י הנפש, הם שמנה כלים הם שמנה ימים, ועל כן ברית מילה בח' ימים, והבין זה הסוד מן השכלים, גם כן שם אדני, ובדעתך סודו על בוריו תמצא בעצמך כח שתוכל בו להכחיש המכשפים, והכיר שלשת מיני נמצאים אשר להם דמות אדם, והם אד"ם מלא"ך שט"ן אשר הם המכשפים בעצמם:
והנה נשארו ד' אותיות מן החלוק ונלקחו ב' מהם לשרשים והם ק"ר וכללם ש', ושנים מהם היו ש"ת והיו לשמשים, חברם ויעלו שש"ת, חברם ותמצא ששת ימים שמנה ה' יתברך כשברא העולם עם האותיות, והנה תבין מדברינו כי הימים הם הכלים והם ששת המנשימים, וכשתשתכל בזה הכלל המופלא היפלא בנסתריו, ותריח הרבה בהשגתך עם הסודות האמיתיים, וכשתכיר שרש השמשים גם שמש השרשים, תחיה ותהיה שר המשרתים, ותכיר מי הוא משרת השרים אשר סודם חומר וצורה, ומהם תשיג סוד שני מלכים המשרתים את המלך אדני צבאות, אשר רמזו ישעיה הנביא ע"ה באמרו [ישעיה ו, ב] שרפים עומדים ממעלו לו וכו':
ומה נזכר תתעורר אל מציאות אותיות המבטא שנחלקו לחמישה חלקים. [ספר יצירה פ"ב, מ"ג] בחמשה מקומות הפה, והם אחה"ע בגרון, בומ"ף בשפתים, גיע"כ בחיך, דטלנ"ת בלשון המכה על מקום שרש השנים שבמערכה העליונה, זסצר"ש בלשון המכה בלשון ההוא, אלא שההבדל אשר ביניהם הוא קטן מאד, והוא מצד היות האחרונים נזכרים בקצת שריקה, והראשונים בלתי שריקה, והשריקה יוצאה מבין שתי מערכות השניים בהטית הלשון על המערכה העליונה הנקרא בשם החיך, והיא סוף החיך, וגם גיכ"ק הזכרתם עם הכו' שרש הלשון הפנימי על ראש החיך הפנימי:
והנה אחר שהאותיות נמצאות בכלל בחמשה מקומות הנזכרים, נחלקו כל הכלים ונפרדו בצורת הזכרה לכ"ב חלק, והיו בגרון ד' חלקים וזה לפני זה, כי א' הוא בראש הגרון שהוא, סוף הצואר למעלה, וה' הוא פנימי יותר שירד מעט בגרון, וח' ירד יותר, וט' ירד יותר, ואם כן הרי ע' ראשית מציאות הדבור, ועל כן נרמז שהלשונות כולן ע' וכן מספר האומות ע' ומספר הכתב ע'. ומספר השמות ע' ומספר הזקנים ע', הנה שם האות זה עי"ן ופי' עי"ן מקור מים חיים וגם הוא מלשון הגיון והשגחה, וסוד מספרו ע', וכל שבעים הם שבעה והוא רמז לז' ספירות, וסוד עין הבינ"ה שמשם מתחלת כל תנועה והוא סל"ם והוא סינ"י, והוא כולל י' פעמים אח"ד שהם ה' שמות הקדש וסודות רבים, והאותיות הנמצאות בשפתיים נחלקים גם כן אל ד' חלקים, והנה ב' יש לה הברות דגש ורפה, ובדגש לא ניכר הבדלו כי אם ברפה, והרפה אשר הב' הוא אשר הבדלו מחבריו במבטא, שהנה מ' דומה לב' ולכ' הרבה, ולו' מעט, כי אם הו' הוא נזכר בשום השפה התחתונה תחת מערכת השנים העליונים, ובשנים אדם סוגר את הפה ומוציא הברה ו', והנה מ'ב' בסגור הנחירים יהיו נכרים במבטאם, מה שאין כן בשאר האותיות והכל לסודות נפלאות יתבארו ברוב עיו"ן, שיחקרם בשכל שלם, וכן צריך שתעיין בכולם:
ואמנם סדורם הוא טבעי ואינו כנזכרים שהם בסדור הסכמי, שאם הלשון הסכמיי הדבור הוא טבעי, וזה סדרם הטבעי א' מן הגרון, ב' מן השפה הרי לשניהם ב' קצות הדבור, ג' מן החיך, ד' מן הלשון, הרי אבג"ד אמורים מד' מקומות, ועוד חוזר חלילה הדבור לה' אמר מן הגרון, ו' מן השפה, ז' מהלשון ממקומו השני, ח' מהגרון, ט' מהלשון ממקומו הראשון, י' מהחיך. והנה היו בגרון שלשה, והם אה"ח, ושתים בשפה והם ב"ו, ושתים בחיך והם ג"י, ושתים בלשון והם ד"ט, ואחד בלשון ממקומו השיני והיא ז', ואם כן הנה בלשון ג' שהם דז"ט כנגד הג' שבגרון שהם אה"ח, ועוד הנשארים כ' בחיך, ל' בלשון, מ' בשפה, נ' בלשון, עוד ס' בלשון במקום השני, ע' בגרון, כ' בשפה, צ' בלשון במקום השני, הנה היו ב' בלשון והם ל"נ, וב' ב"ו בשיני והם ס"צ הרי ד', וב' בשפה והן מ"פ הרי ו', ואחת בחיך והיא כ', ואחת בגרון והיא עי"ן, הרי ח"י עם ה"י' הראשונים, ועוד הנשארים הם ד' והם קרש"ת והיה ק' בחיך ר' בלשון השני, וש' ג"כ ה"ן בלשון הראשון, הרי הכל יחד והם כ"ב:
ודע אע"פ שאמרתי לך שאלה טבעיים במוצא לפי סדורם, לא אמרתי זה בעבור אלו האותיות ולא זולתם משאר אותיות שבשאר כתבי האומות. אבל ידוע שכל הלשונות אלה הם מקומות מבטאם והמוצא שלהם טבעיי, וכל אות שבמבטא א' מניעה אותה בטבע, ודע כל מה שאתה מוצאו בזה האיש מזו האומה, ואתה מוצאו בכל איש מכל אומה, ואינו משתנה בעצמות, כי הכל אחד הוא הנקרא טבע, ומה שמשתנה בם הוא הנקרא מקרה, וזה כי הדבור באדם טבע הוא, ושיהיה מדבר בצירוף האותיות ג"כ טבע הוא, והדבור כולל ג' דברים והם שם ומלה ופעולה, ואמנם שיקרא זה האיש זה הדבר בשם זה הידוע אצלו ואצל אומתו, וזה הפעל בצורה זו הידועה, וזה הדבור בציור מיוחד וכל זה משונה כדבור הקריאה באותיות אצל אומה אחרת:
הנה תדע שזה מוסכם בכל אומה ואומה ואינו טבע, אבל מוצא הקול מהגרון והרוח מהשפתיים והדבור מה' מקומות הנזכרים, והיה אם כן כלל הדבור משותף בשתוף זה, כלומר בקול ורוח ואותיות ונקוד, והכרת הקול משותפת עם רוח בהכרח, הנה כל זה הוא טבעי בכל אדם שלא ישתנה באחד ממינו, כי אם במקרה כאלם וזולתו מהדומים לו, ועל זה התבאר במופת שהלשונות הם הסכימיות, ובהיותינו זה הטבע בא בעל לשונינו להורות לנו כוונת הדבור, וכן עשה כל מסכים לשון או כתב, ודע שכל מסכים לשון כבר קדם לשון ללשונו השני, והעד שאם לא קדם לו לשון לא היה יכול להסכים עם זולתו לקרוא דבר בשנוי מאשר נקרא כבר, כי איך יבין זה השני לשונו השני אם לא יבין לשונו הראשון ויסכים עמו לחדש לשון וכן לכתב, אלא שיש קצת הפרש בין הסכמותיהן ואין זה מקום ביאורם:
אבל ממה שזכרתי תוכל להבין מה שלא זכרתי, כי כוונתי היתה להודיעך בזה החלק קצת רמזים על ענין יצירת אדם, וכבר רמזתי לך בה מה שאיפשר לבאר בקצור לפי כוונת זה החבור בזה החלק הרביעי, גם נרמז קצת מעניינו בקצת החלקים האחרים שכשתעורר על זה תבין כל הכוונה בע"ה: