החלק ה' סימן אותיותיו צק"ר חלקיו ג', וענייניו ג'. והתיבה א'ב'ו':
חלק צ' ענין א' סימן א' כולל סוד השמות:
כבר התפרסם לכל בעלי הלשונות, שהלשונות דיבוריים נזכרים בפה להורות בם על עצמי הדברים הנמצאים ועל מקריהם, ואין דבר בכל המציאות אלא מה שהוא עצם או מקרה, והעצם יחלק לחלקים והם עצם נפרד ועצם מורכב, וכן המקרה נחלק לחלקים והם מקרה נפרד ומקרה דבק, והשני שיורה על העצם יחלק לחלקים שם אחד ושם מורכב, וכן המורה על המקרה, ועל כן ראו חכמי הלשונות שכל השמות בין עצמיים בין מקריים נחלקים לג' כללים עליונים חלוקה מוכחת והם נבדלים ונרדפים ומשותפים וזה פירושם בקצור, הנבדלים הם השמות שנבדל כל נמצא מזולתו בעצמו ובשמו, כגון אש מרוח ורוח ממים ומים מעפר ועפר מאש וכן בהפכם זה מזה, שאין כל אחד הוא חבירו בפועל, ואע"פ שהוא וחבירו עצם אחד בכח ר"ל שעצמם מחומר אחד והם נבדלו בעצמם מצד צורתם בפעל, ועל כן נבדלו בשמם:
ואמנם בשוב האש רוח, הנה ישתנה שמו ויקרא רוח לא מפני שנוי חומרו, כי חומר האש הוא בעצמו חומר הרוח, אבל מפני שנוי צורתו, והנה ידמה זה הדבר מצד השנוי להוית מציאות השם והעצם יחד דבר נמשך אל אש האש, כבר הוסכם שמו בכללו, ולא ישתנה כי אם בהשתנות חלק ממנו, והחלק הוא אשר השתנה מצורה לצורה ומשם לשם, ועם כל זה לא נשתנה כל עצמו ולא שמו הכללי, ואם כן מקרה הוא שקרה לעצם הפרטי ולשמו עמו, וכן לשאר הדברים כולם. נרדפים הם שהשמות רבים והענין הכולל את כולן הוא אחד, כגון דרך ונתיב ואורח, והמדקדקים קראום שוים בפתרון ונחלקים במבטא. משותפים הם הפך הנרדפים והם שהשם עליהם אחד והעניינים רבים משתנים, ומפני שהיו הנרדף והמשותף הפנים היה הנבדל ואמצעי מבדיל בין שניהם, והמדקדקים קראו המשותפים שוים במבטא ונחלקים בפתרון וזה בכלל:
ואמנם המשותפים נחלקו לו' חלקים יש מהם משותפים שנקראו גמורי השתוף כגון רוח מזרחי ורוח הקדש, שנשתתפו בשם רוח לבד ונבדלו כעניין הבדל גמור, מפני שניהם שני עצמים שאין בין עצמותם שתוף, שיורה שבעדו נשתתפו להיקרא שניהם בזה השם המיוחד. ויש מהם מוסכמים והוא שיהיה שוב ענין מעמיד שני העצמים שהשם על שניהם אחד או עצמים רבים, והשם ההוא המיוחד לנקראים בו מורה בהסכמה על כל אחד מהם מאד שהם משותפים בענין ההוא, ואשר מקיים לזה העצם הנקרא בשם זה הוא בעצמו המקיים לזולתו מכל הנקראים בשם ההוא המשותף להם בהסכמת הלשון, בשם החי שהוא שם נאמר בהסכמה על אדם ועל חמור ועל שור ועל כל אחד ואחד מבעלי חיים, מפני שעניין החיות הוא ענין נמצא ככל אחד מהם, והוא המקיים עצם כל איש ואיש מהם, כי החי הוא גוף מין מרגיש, וזה הגדר הוא משותף לכל חי, ויתכן לומר זה ג"כ על כל מה שהוא סוג או מין או איש, שהם הבדל עליהם שוה בהסכמה ששם הסוג, כגון גוף הוא מעמיד כל בעל גוף, וכן המין שהוא האדם, וכן המדבר שהוא הבדל והוא מעמיד עצם האדם שגדרו חי מדבר, וידוע שכל גדר מורכב בסוג משתף ומהבדל מבדיל בין ממין מאשר השתתף תחת הסוג, שכל סוג כולל תחתיו שני מינין לפחות, ועל כן השם המוסכם כולל סוג או מין או הבדל המורים על עצמות מהות דבר, ולא יורה על סגולה ולא על מקרה, מפני שאין הסגולה ולא המקרה מן הדברים המקיימים או העצם, וזה שכבר יתכן שימצא הנמצא בסור מעליו המקרה או הסגולה לפי המושכל, ויש שמות הם מסופקים והוא השם הנאמר על שני עצמים, נמצאים משותפים בענין בלתי מקיים מהות כל אחד מהם או על עצמים יותר מהם, כשם אריה שהוא נאמר על החי ועל המת ועל המצויר בכתל, וכבר יאמר על הנראה במראה או במים, אבל אותו אין לו מציאות כי אם בדמיון ואנחנו דברנו בנמצאים, אלא שהשתוף בין אלה הנמצאים בשם אחד אינו מצד הדבר המקיים עצם כל אחד מהם, אבל מצד מקרה שקרה להם, והוא צורת התואר כלומר תבנית הגוף, וידוע שאין התבנית מקיים עצם האריה האמיתי, כי אם צורתו הטבעית הפנימית שהיא הנפש החיה הזנה והמרגשת, ולא נשתתף בזה האריה החי עם המת, ולא עם המצויר כי אם בשם אריה לבד:
והנה דומה השם המסופק מב' צדדיו לשני השמות הנזכרים דומה למשותף הראשון הגמור האמיתי מצד היותו זה העצם זולת זה האחד באמתות, ודומה למוסכם מצד היותו נקרא בשם אחד עם זולתו, מפני ענין מין העניינים ששיתף ביניהם, שבעבורו נקראו בשם אחד יחד, ומפני התדמותו לאלו הב' שמות נקרא מסופק:
ויש שמות נאמרים בכלל ובפרט, והם כשיקרא מין מהמינים בשם סוגו, בשם כוכב האמור על כל כוכב וכוכב מכוכבי השמים בדרך כלל, והוא גם כן אמור בשם משותף מיוחד פרטי לכוכב אחד מיוחד, והוא כוכב חמה הנקרא כוכב השכל, אשר גלגלו הוא השני אשר על גלגל הירח, והוא כדמות סופר לחמה, ועל כן נקרא כוכב חמה ועל החציר גם כן והדומים לו נאמר שיש לו שם כללי ופרטי:
כללי מפני שכל העשבים לפי מיניהם שמם חציר, ויש מהם אחד מיוחד ששמו ג"כ חציר, והוא שתרגום כרתי ויש שמות שנקראים מושאלים, והם המודים תחילה על עצם דבר, והונח והתפרסם השם ההוא על העצם ההוא, ואחר כך הושאל מהעצם ההוא שהתיישב עליו, בהמידות אל עצם אחר, אלא שלא התישב על העצם. האחר כמו שהתיישב על הראשון, כשם האריה המיושב על אחד ממיני בעלי חיים, ומבני שהוא גבור יקרא הגבור שבבני אדם לפעמים בשם אריה, וכאלה אצל החרזנים והפייטנים אין להם קץ, ר"ל שמשאילים השמות בדמיונות מזה לזה, ויש שמות שנקראים מועתקים כלומר שיורו על ענין אצל העם והוא מפורסם אצלם ואחר כך הועתקו אצל החכמים אל דברים אין הכוונה בהם שווה עם כוונת העם, כשם תפילה שהוא שם בקשה אצל העם, והועתק אל ענין אחד מיוחד בצורה מיוחדת אצל החכמים והנביאים, וכן שם זכר ונקבה ובנים ובנות וכיוצא בהם רבים:
והנה אלה הו' חלקים מכלל השמות המשותפים, וגם כן יש עוד שמות רבים מהם נגזרים ומהם כנויים ומהם תארים ורבים אחרים, אמנם השם הגוזר כגון לבן מלובן, וחכם מחכמה, וצדיק מצדק, ואלה הם מתוארים במה שנגזר תוארם משם התאר, ואמנם התארים הם הם הלובן והחכמה והצדק והדומים להם, והכינוים שהם חלופים, יתכן שיהיו כתבות שלמות כמו אני והוא ואנחנו ואתם והם, ויתכן שיהיו באותיות מחוברות אל שמות ואל פעולות, כגון חכמתי ומעשי חכמתך ומעשיך חכמתינו ומעשינו וכן חכמתם ומעשיהם, גם בני ראשי בנך ראשך וכיוצא בהם, ויש שקרא אלה הכנויים בשם עשרת הקונים מפני השתתפים לעשרה, ואם תשים הבדל בין זכר ונקבה ויחיד ורבים כמו שתשמע יעלו לי"ב כינויים בהכרח שכן ראוי להשלים כל העניינים הנמצאים בדבור עד לי"ב חלקים כמו שנאמר בחלק ג' מזה החלק שאנו בו עתה, ויש שמות מורכבות הרכבת ספור וענייני השמות משתנים בשנוים רבים, וכבר חלקום המדקדקים לחלקים רבים מאד, ועדין לא הגיעו אל תכליתם ולא יגיעו לעולם שאין להם קץ, ואנחנו רמזנו פה ענין השמות כדי לגלות בו לפנים מה שתשמע בעזרת ה' יתברך:
חלק ק' ענין ב' סימן ב' כולל ענין הפעולות:
מפני שהשם יורה על מציאות עצמיי או מקריי והפעולה אינה לא עצם ולא מקרה אלא ענין מיוחס אל ענין נאמר בה מה שתשמע והוא זה. דע שהפעולה יש ממנה נמצאת בכח ויש ממנה נמצאת בפעל. ויש ממנה טבעית ויש ממנה מלאכתית ויש ממנה מקריית, ואמנם מה שבכח יחלק לשני חלקים קרוב ורחוק, הקרוב הוא שקרוב אל הפעל מאד, והרחוק הוא שרחוק מהפעל, ולפיכך יכנסו ענייני קירוב וריחוק עוד בין הקרוב ובין הרחוק כאמרו חומר האדם הרחוק הם היסודות, והקרוב הוא שכבת זרע הנקרא קרי, והאמצעיים הם מה שביניהם:
ואמנם הפעל הוא כאמרך האדם כותב בשעת הכתיבה שאז הוא פועל בפעל, והגלגל מתגלגל בפעל תמיד, ואמרי שאין הפעולה לא עצם ולא מקרה כי אם יחס מתייחס אל הפועל שפועל אותה ואל הנפעל הנושא אותה, והנה אינה עצם שאינה גוף וגם אינה כח בגוף, שאם הוא כח אינו פועל, ואם תאמר היא כח פעול ועומד אם כן היה עצם, רק יתכן לקראתה על פי היחס תאר שבו יתואר הפעל הנמצא בעצם נושאו או המקרה, ואמנם הפעולה הטבעית היא העמציית בין תמצא תמיד בכח המוכן לצאת לפעל, בין תימצא בפעל כגון כבד הגופים המורכבים ברוב הרכבתם ממים ועפר וקלות המורכבים ברוב הרכבתם מאש ומרוח וחמימות האש ולחות המים, ועליית זה למעלה וירידת זה למטה וכיוצא בם, ואלה העניינים גם כן הנמצאים בפעלות הטבעיות יקראו מקריות כמו שיקראו עצמיות כי אינם עצמים אבל קראנום עצמים. מפני היותם מתמידים עם העצמים הנושאים אותם ולא ימצאו בלעדם בפעל כלובן בשלג והשחרות בזפת, וקראנו המקרה הקורה לעצם עת מהעתים, ועוד נעדר ממנו כחום למים וכלחות לדונג וכיוצא בם מקרים עתיים, ואלה הדומים להם הם הפעלות הנמצאות בטבע ונקראו טבעיים ונמצאו מחויב הטבעיים כאלה המקריים הנזכרים, הקורים לטבעיים בהתהפכות לעתים ונקראו מקריים:
ואולם המעשים המלאכתיים הם הנעשים על יד אדם לבד, וכל באי עולם לא יבראו חומר אחד לא קטן ולא גדול לא רב ולא מעט וגם לא יטרידוהו מהמציאות המוטבע, אבל המלאכה היא דומה בקצת ענין לטבע, שהיא נתינת צורה בחומר בעל מזג, והנה על זה יוחסו הפועלים אל פעוליהם והפעולים אל פועליהם, ויחס הפעולה הוא המשותף לשניהם להתיחס אליה וליחסה אליהם, ומפני שאין פעל בלתי זמן ובלתי מקום, יוחסו גם כן הפועל והפעול והפעל אל זמן ואל מקום, ומפני שאין פעל בלתי ארבע סיבות, והם החומר והצורה והפועל והתכלית, יוחס כל פעל אל ארבעתן, שהוא סיבת מציאותו, וכל אלה העניינים מבוארים בספרי החכמה:
ואולם אנחנו נזכיר פה יחס הפועל אל הזמן לבד עם הפועל והפעול, והשאר יבוקש במקומו וימצא ויובן משם בעיון המשכיל, ונאמר על זה שהפועל הנה יהיה יחיד או רבים, והיחיד נחלק לשני חלקים זכר או נקבה, והרבים גם כן נחלקו לב' חלקים זכרים או נקבות, והמדברים המורים על הפעל יחלקו לג' חלקים, והנמצא המדבר עם הנמצא השומע על השלישי בלתי נמצא לפניהם, והמדבר על עצמו, והמדבר על חבירו פנים אל פנים על עצמו שלחבירו, ויכללו אלו ג' החלקים ג' נמצאים כלליים, והם אנחנו אתם הם, וג' נמצאים פרטיים והם אני אתה הוא, ונקרא אלו כנויים חלקם עוד לזכרים ונקבות ויעלו לי"ב חלקים:
ואם חסר מהם דבר דע שהוא מחסרון הלשון, והנה בלשונינו כשנרצה לייחס פעל שכבר עבר באחת מן הבניינים אל פועליהם יחסרו מהלשון ג' שמות מהי"ב ונכפלו הג', וגם נתייחדו למי שראוי ליחדה אליהם, ונשארו אם כן ט', ואלה הם פעל ראובן אתמול פעל פלוני פעלה אשתו, פעל פלוני פעלו ראובן ושמעון, פעלו רחל ולאה, פעלנו אנחנו אברהם ויצחק, פעלנו אנחנו שרה ורבקה, פעלתי אני יעקב, פעלתי אני בלהה, פעלת אתה יעקב, פעלת את זלפה, פעלתם אתם עמרם ומשה, פעלתן אתן יוכבד וצפורה, אתמול פעל פלני:
הנה הנזכרים ביחס הפעולות הם י"ב, אמנם היחידים הם ו' והרבים הם ו', והנה נכפלו ב' מן הרבים והם פעלו פעלו, גם פעלנו פעלנו, ולא נתיחדו בהם הזכרים מהנקבות כמו שנתיחדו בשאר הרבים, ואם כן היו הנכללים ד' ונעלמו ב' מן הו', ועוד נכפל אחד מן היחידים והוא פ לתי פעלתי פעלתי שלא נתיחד בם זכר מהנקבה, כמו שנתיחד בשאר היחידים, ואם כן היו הנפרטים ה' ועלה הכל ט' ונעלמו ג':
ויש לשונות שחסרו יותר ויש שחסרו מעט ויש שחסרו בשוה, בלשונינו כלומר ט' אבל להוסיף על י"ב לא יתכן, לפי הדבור הטבעי שאין הנמצאים לא יותר ולא פחות, ואלה הם הקונים בעצמם. הוא היא הם הן אנחנו אנכי אתה את, אתם אתן והנה לפי זה הלשון עלו הכנוים י', כי פעלו מעלו שהיו שוים לשנים, התיחד כל אחד ונבדל בין מ' לנ' בענין הם והן, ולואי והיה אפשר להשלים כולם היה דבר מעולה, ויראה ממה שמצאנו אנחנו גם נחנו וגם אני גם אנכי, ולא מצאנו זה הכפל בזולתם, שהכוונה בלשון היתה להבדיל בין הנקראים בהם, ולא נאריך בזה מן נהיה לבוז, ואין טענה מפני שמצאנו אתנה במקום אתן, ולא ממה שבא אתם לנקבות במקומות, כי זה גם כן מכלל בלבול הלשון, או לסוד מן הסודות האחרים:
והנה זה אשר זכרנוהו הוא לפעל שעבר ואמרנו שסובל י"ב לפי חלקי הנמצאים מצד הדבור, ואמנם מפני שהזמן עוד נחלק לעומד ולעתיד, בא הפעל מורה על שניהם, ונחלק העתיד לשני חלקים ולח' דבורים, ד' מהם צווי ומורה פעל עתיד להפעל, וד' מהם עתיד על פועלים והצווי, מפני שהמקבלים אינם כי אם ארבעה והם יחיד נחלק לזכר או לנקבה ורבים נחלקים לזכרים או לנקבות, כאמרך בצוותך להם מצוות ראובן שמור זה הבית עתה או מחר, אבל על עבר לא יתכן לאמר שמור, שכל צווי עתיד ואינו עבר, רק יתכן להאמר לקיים ההוה עתה, אך התחלתו מעת המצוה ואילך או תעמוד או לאו, ואין שום מצוה כי אם פנים אל פנים, והבן זה שהוא סוד גדול מהגדולים שבכל התורה, כי מה שאני כותב פה אינו ריקם מהסוד, שאיני בא להעתיק בחבור זה ספרי המדקדקים, אבל באו העניינים בו לענין הערב אל דבר מוכרח, או מועיל לכוונת החבור, ומזה עוד שתאמר עוד לנקבה שמרי זה הבית בזמן פלני, וכן לרבים שמרו ולרבות שמרנה. והנה עשרת הקונים שהם הכנויים יוסיפו על שרשי השמות או הפעלות, עשרה אותיות בסופן להבדיל בין הקונים בשמות, כאמרך שמי שמו שמה, שמך שמן שמנו שמם שמו שמכם שמכן:
ובפעלים כאמרך פעל פעלה, כמו שרמזתי בם ובכנוים, אלא שהפעלים יחסרו אחד כמו שזכרתי, אבל הכנויים עשרה כמו השמות, ואחר שהתחלתם מן הוא היא תבין סודם, וכן תבין סוד התחלת שלשת הכנויים שלשמות כי סופן לעדות, וכן סוף הצווי בג' מהן ג"כ שמרי שמרו שמרנה, והתעורר מדברי אל השם ותשים מעלת השם המיוחד יתברך, ועוד הפועל מורה על עומד וכן הפעול נעמד, ולא יקרא פועל אלא הפועל בפועל בעת הפעל, ואם פעולתו תמידית בלתי העדר, גם הוא תמידי בלתי העדר, וזה מושכל ראשון, ואם יעדר הפועל והנה הפעול עומד ככתיבת הספר אחר שנכתב, ואע"פ שהפועל חי או מת לא יקרא פועל, אבל הפעול יקרא פעול כל עוד שהפעל נמצא בו, ואם נעדר פעלו במחיקת אות מהלוח לא יקרא פעול אז, אבל יאמר עליו שכבר היה פעול, אבל אינו עתה פעול בפועל כי אם בכח קרוב או רחוק:
והנה היו הדבורים הנאמרים בפעל ד', והם כאמרך ראובן כותב, לאה כותבת, אברהם ויצחק כותבים, שרה ורבקה כותבות, ותי"ו כותבת באה במקום ה' של מכתבה, והכל שוה בלשון, וכן עוד ענין הפעיל כאמרך הספר כתוב. האגרת כתובה, הספרים כתובים, האגרות כתובות. וגם אלה הם ד' דבורים, ולא יתכן להוסיף עליהם ולא לגרוע מהן כלום, שאם ימצא אחד בלשון ואע"פ שלא ימצאו השאר בין מכלל כל הבנין בין באחת מו' מעלותיו, תוכל לבנותו בכל מקום שתרצה, והנה יש ב' ענינים שהן שרש לכל דבר שיאמר עליו ענין פעל, והם שמות ראשונים לפעל, כאמרך בניין או בניינין שעליהן תבנה כל פעולותיו, עבר ועתיד ועומד והפעל לא יתגלגל על השם העצם שאינו מקבל רבוי ולא סמיכה, אבל יתגלגל על שם התאר ועל המקרה שהם מקבלים רבוי או סמיכה, והכלל שכל שם יחובר לו בסופו אות, אבל לשם העצם לבד לא יחובר לו אות בסופו לעולם, אך יחובר לו מלפניו, וזה ג"כ סוד גדול ודעהו, וכבר ימצא עם העצם נגזר:
והנה שם הפעל נחלק לב' חלקים. אחד מהם הוא שם יחיד ורבים, והשני שם יחידה ורבות, כאמרך קדש קדשים או קדושה קדושות ברגשום השם, כי הרפויים מורים על תאר המתואר באלה ומוצא בם, ומקור הפעל הוא כולל ג' חלקי הזמן, והם היה והוה ויהיה, והוא לבדו כמו זכור או שמור, ויש לו דרכים רבים בכל הבניינים, ואין אדם יכול לפרש עניינו בטוב, כי מפני היותו מקור היה עניינו נעלם, וכבר יתחברו לפניו ד' אותיות בכל"ם, ולא יתחבר אליו אות אחרת לשמשו, אבל כבר יתחבר אליו ו' השמוש כמו [אסתר ט, יח ] ועשה אותו יום משתה ושמחה, וכן יתחבר אליו הא התמיהה, כגון האמר למלך בליעל, ולא יתחבר אליו אות אחרת, וכן יתחברו אחריו כל י' הכנויין, והיותו ד' מדרגות עם בכל"ם, ובהיותו מקור כולל יורה על היות חומר אחד לד' יסודות, והוא משותף בכל"ם והוא מקור להן, וזה עינינו שמור ש' קמוץ הוא מקור, ושי"ן שוא הוא צווי, ומן המקור הראשו, ומן הצווי תמצא שרש כל התיבה, ולא תמצא שום אות משמש עם הצווי, כי אם אות ו' והוא הנוסף, כגון צא ועשה וראה ועשה, וכשתוסיף בכל"ם תאמר בשמור כשמור לשמור משמור, והנה שב להיות ש' מנוקד בשוה בענות ההוספה של ד' אותיות, אמנם בהיות שם ו' השמוש לא ישתנה מקמצותו וכל הא מיתמה לא ישנה המקור אליו בבוא אחריו אות שהגרון מהנמשכים אתו, והנה העתיד כולל ד' ענינים על ד' נמצאים, והסימן שיורה עליהם הוא אותיות אית"ן, וזה ענינים ראובן מדבר על עצמו ואומר אשמח, ובדברו על חבירו הנסתר אומר עליו לוי ישמח ובדברו לפניו אומר לו תשמח, ובהיותו כולל אחרים עם עצמו אומר נשמח, ואע"פ שימצא עוד אשמחה היא שוה לראשון, וכן ישמחו הוא לרבים, וכן נשמחה וכן תשמחו וכן תשמחי ובן תשמחנה, כל אילו נכללו באית"ן, והנה גם זה היה הדבור ראוי להיותו נדבר על פי הצורה שזכרנו, בין יחיד לרבים ובין זכרים ונקבות עד תמם בזו הדרך, אלא שחסרו מהם מה שתראה, והמשל בזה אני ראובן אלך, אני תמר אלך, אנחנו שמעון ולוי נלך, אנחנו רחל ולאה נלך, יהודה ילך, יוסף ושלמה ילכו, שרה ורבקה תלכנה, יהודה ויוסף תלכו, שמואל תלכו, שרה תלך, שרה תלכי, יוכבד וצפורה תלכנה:
הנה אלה י"ב דרכים. ו' ליחידים ו' לרבים והחסרון שבלשון בם, הם ביחידים ב'. וברבים ב', ואם כן נשארו ח' שלא נכפלו ד' ביחידים ובד' ברבים, וכפי זו הדרך אתה צריך לחקור בשאר הבניינים הכבדים, כמו שראית מזה הבנין הקל אשר העירותיך אליו, כי לא כתבתי זה הענין בזה החיבור, אלא להעירך אל סוד הלשון לפי ההכרח, אשר אי אפשר להשיג מה שיבוא לפנים כי אב בהקדמות כאלה, שהן מוכרחות להקדימן כדי להגיע אחריהן אל הכוונה בחבור והיא ידיעה השם באמת, והשכל מוכיח שאם לא תקדם ידיעת סתרי הדבור להשגה, לא יתכן להיות ההשגה מושכלת המקובלת מהשם שלמה. ואמנם עם ידיעת ההקדמות הנרמזות ההשגה קלה להכירה, אם לא ימנע מזה מונע חיצוני או פנימי או רצון אלהי:
חלק ר' ענין ג'. סימן ו'. כולל דרכי המלות:
כל לשון כוללת ג' דברים אלה, שמות ופעולות ומלות. וכבר ביארנו השנים מהם בקצור כפי ענין כוונת החבור, ונשארו לבאר המלות, שהם דבר השלישי מהם, ונאמר בהם, שהמלות הם הדבורים הנקראים קשר לעניינים המכוונים, והם מקרים ואע"פ שהם הכרחיים בדבור, וזה כי באמרך שם כגון יעקב לא תובן ממנו כוונה לעולם, ואע"פ ששם העצם הוא שרש שהוא מורה על מהות הנמצא ועל עצמותו, ואפילו אם תרכוב כמה שמות העצם יחד לא תובן מהם כוונת ענין, עד שתשתף אל השם פעל, וגם הדברים הרבים צריכים לקשרם במלות או נפרדות או באותיות נקשרות בשמות או בפעלים, כאמרך ראובן שתף אליו פעל אחד כגון יצא. ואמור ראובן יצא והנה מן השם לבדו לא הובן דבר מכוון. ולא מן שתופו אל פעל עד שהוסיף להם דברים אחד או רבים, כגון מן העיר היום, ואז תושלם כוונת הדיבור בהזכירך הכל יחד, כאמרך ראובן יצא מן העיר היום. ואם השם המורה על דבר נמצא לא השלים הדבור לבדו כשלון המלה שהיא מן או מ', כי מן העיר כמו מהעיר, שאינה מורה על שום נמצא. ומכאן תתעורר לדעת שדרכי המלות הן רבות מאד והן מכוונות מאד זו מזו. וגם תתעורר מכל מה שאמרתי להבין מתוכו מה שאומר מכאן ואילך בע"ה. בחלקים הבאים:
הנה כבר ביארתי לך מה שראוי לבארו בג' חלקי הדבור אשר כל לשון בנויה עליהן לפי עניינו, ושמתי לה החמשה פרקים הנחלקים לה' חלקים ראשונים, בדמות הקדמות כוללות בקצרה למי שיבוא בה' פרקי' הבאים אחריהם הנחלקים עוד לה' חלקים אחרים. והנה כללו אלה החמשה הגדולים שמבוא ב' חלקים קטנים להם, וגם הה' חלקים אלה הגדולים הבאים יכללו עוד י"א חלקים קטנים פרטיים להם. וסימן כלם כח"י. חבר אליהם י' חלקים גדולים ויבוא הכלל חיי"ך, וסימנין כי הוא חייך ואורך ימיך, והשמר לך פן תשכח את הדברים האלה, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, כי הם דברי אור השכל הראשון, ועל כן יאיר בלבך כוכ"ב מחדש ותכיר שם חשבון מחשבון שם ותחיה בו חיי עד: