מתני' ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. אמר רב חסדא לא אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת. ותניא כוותי' דרב חסדא שחט שני חצאי סימנים בעוף פסולה ואצ"ל בבהמה ר' יהודה אומר בעוף עד שישחוט את הושט ואת הוורידין. בעי ר' ירמי' וורידין לר' יהודה שהה בהן דרס בהן מהו א"ל [ההוא סבא דכי אמר] ר' אלעזר [ואמרי לה א"ל ההוא סבא לר' אלעזר] הכי אמר רבי יוחנן וורידין לר' יהודה מנקבן בקוץ והן כשרין ובשעת שחיטה דוקא ומאי עד שישחוט עד שינקוב בשעת שחיטה. פי' הרב רבי' אלחנן זצ"ל דאם לא נקב וורידין לר' יהודה כשירה בדעבד דאי ס"ד טריפה א"כ בהמה נמי אלא מדלא אמר כ"א בעוף ש"מ חומרא בעלמא אחמור בעוף הואיל וצולהו כולו. וכן יש מדקדקי' דאמר לקמן רב פפא אמר רישא בחולין מהכא [דקתני] ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין ופליגי רבנן עלי' ואי בקדשים אמאי פליגי רבנן עלי' הוא בעצמו לדם הוא צריך ואי פסיל לי' בדיעבד אמאי לא מצו רבנן למפלג עלי' למימר דאין הזבח פסול בכך אלא ודאי לכתחלה קאמר. וקל לדחות זה הדקדוק. ותו דתניא בתוספתא ר' יהודה פוסל עד שישחוט את הוורידין משמע אפי' בדעבד פוסל. וקיי"ל כר' יהודה דאמר פ"ק דברכות אמר ר' יהושע בן לוי לבניו הזהרו בוורידין כר' יהודה דתנן ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין פי' דהיינו גידי הצוואר שמקלחין את הדם. וא"ת א"כ האיך [אין] אנו נזהרים בוורידין שפעמים אנו שוחטין רוב אחד בעוף ואנו אוכלים אותו אע"ג דלא יצא דם. והא ליכא למימר דאין הלכה כר' יהודה דהוה לי' מחלוקת ואח"כ סתם. דתנן השוחט [בהמה] חי' ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלין בידים מסואבות אלמא אע"ג דלא יצא מהם דם מותרין באכילה וי"ל כגון שחתכו אבר אבר. מיהו תימא א"כ מאי למימר' דכשרין. ופי' ר"ת זצ"ל דהלכה כר' יהודה וה"פ אף ר"י לא אמר אלא בעוף שצולהו כולו עם הראש כי אין להם לצאת אבל אנו שאנו חותכין הראש חתיכה אבר אבר [לא אמר ר"י]. וא"ת וכי צולהו עם הראש מאי הוי והא אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב פ' הזרוע חוטין שבלחי אסורין וכל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנות ולא היא אי בטווי' מידב דייבי א"כ ה"נ כי טווי להאי עוף מידב דייב דמא מיני'. תריץ דה"פ כי דייב מדייב על ידי החתיכה. ואיני מבין א"כ בהאי נמי כשצולהו עם הראש יחתוך החוטין ויוצא מהן דם בשעת צליה. וי"ל דחוטי צוואר אם לא ינקבם בשעת שחיטה הדם נצרר בהם ואינו יוצא לעולם: