הדר עם הנכרי בחצר ה"ז אוסר עליו. לטלטל מביתו לחצר עד שישכור ממנו רשות שיש לו. ראב"י אומר לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים. דרים בשני בתים ואוסרין זה על זה ובאין לערב ביניהם העכו"ם אוסר עליהם אבל על היחיד אינו אוסר. ואוקימנא בגמ' דכ"ע דירת עכו"ם לא שמה דירה והכא בגזירה שמא ילמד ישראל ממעשיו של עכו"ם קמיפלגי ר"א בן יעקב סבר כיון דעכו"ם חשיד אש"ד תרי דשכיחי דדיירי. עם העכו"ם בחצר גזרו בהו רבנן והפסידו חכמים לישראל הדרים עמו שיקשה בעיניהם ליתן שכר בכל שבת ויצאו משם ולא ילמדו ממעשיהם חד דלא שכיח דדייר ל"ג ביה רבנן ור"מ סבר זימנין דמקרי ודייר. הלכך אמור רבנן אין עירוב מועיל במקום עכו"ם ואין ביטול רשות מועיל במקום עכו"ם עד שישכור ועכו"ם לא מוגר. משום דחייש לכשפים דסבר ואמר מ"ש היום מימות החול שלא ביקש לשוכרו בידוע מכשף הוא הלכך לא מוגר. ונראה בעיני דמדר"מ נשמע לראב"י דאוקימנא דר"מ דאמר שהעכו"ם אוסר אפי' על היחיד היינו בדאיתי' לעכו"ם לקאב"י נמי היכ' דאיכ' שני ישקאלי' דאס' עליה' העכו"ם היינו דוקא בדאיתיה והיכא דאיכא שני ישראלים כשם שהעכו"ם אוסרים עליהם כך הם אוסרים בתי העכו"ם על כל ישראל מלהוציא מביתו לחצר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כראב"י ור"ה אמר מנהג כראב"י ור"י אמר נהגו העם כראב"י במס' תענית בפ' בשלש' פרקים מפר' מ"ד הלכה דדרשי' ליה בפירק' מ"ד מנהג מדרש לא דרשינן אבל אורויי מורינן לבא לשאול מ"ד נהגו אורויי נמי לא מורינן ליה ואי עביד לא מהדרינן ליה. ופיר' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דבכל דוכתא קיי"ל כר' יוחנן לגבי שמואל [אבל] בהאי הילכתא בשמואל דאמ' הלכה ואפי' בפרקין דרשינן לה דקיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירובין כדפסיק ריב"ל לעיל בפרק מי שהוציאוהו וקיי"ל כותיה לגבי ר' יוחנן ואפי' כביעתא בכותחא חשבינן לה דא"ל אביי לרב יוסף הא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כראב"י וקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי מהו לאורויי במקום רביה א"ל אפי' כביעתא בכותחא בעיי מיניה מרב חסדא בשני דרב הונא ולא אורי לי. הא למדת דפשיטא להו לאביי ורב יוסף דהכי הילכת' ורבא נמי הכי סבר גבי עובדא דהמן בר ריסתק אי לא משום דבטלת תורת עירוב מאותו מבוי הילכך אומר רבי' יצחק בר שמואל דאותם ישראלים הדרים יחידים בכרכים המוקפים חומה שיש להם מחיצות גמורות ודלתותיהן ננעלות בלילה דשרי להו לטלטל בכל העיר בשבת כיון דליכא שני ישראלים שיהיו אוסרין זה על זה. מיהו שני ישראלים הדרים בשני בתים ועירבו זה עם זה לא חשיבי ביחיד במקום עכו"ם שא"כ מה הועילו חכמים שאמרו ובעכו"ם עד שישכיר הלא. יש להם תקנה ע"י עירוב ולא יצטרך ליתן מעות לעכו"ם ואכתי יבוא ללמוד ממעשיו אלא אף על פי שעירבו זה עם זה העכו"ם אוסר עליהם עד שישכרו ממנו מיהו שני בעלי בתים ישראלים הדרים בבית אחת כיחיד דמי ואין העכו"ם אוסר עליהם כך פירש רבי' יצחק בר' שמואל בשמעת' דהמן בר רסתק. ומשמע מלשון רש"י שצריך לשכור מעכו"ם בכל שבת ושבת שפי' כדי שיקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ושבת ויצא משם משמע שהטריחו עליו לשכור בכל שבת ושבת כדי להפרידו מאותו חצר ולא מצי למיגר פעם אחת לשני שבתות וכ"ש ליותר. וה"נ מסתברא דמידי הוא טעמא אלא כדי שיצא מן החצר ולא ילמד ממעשיו ואי פעם אחת שוכר ודיו אמאי יצא הלא שוכר אפי' בפחות מש"פ ואין כאן (לא) טורח גדול ויצא ולא ילמד ממעשיו והואיל וכן ישראל הדר עם העכו"ם בעל ביתו בבית אחר אף על פי שנותן לו שכר דירה צריך לשכור ממנו כדי לטלטל כדי להטריח על ישראל כדי שיצא משם ולא ילמד ממעשיו וכ"כ רבי' שמואל בר נטרונאי מבו"ן זצ"ל דצריכו למיגר מבעל הפונדק ולא מצו למיסמך אשכירו' דיהבו ליה משום לינה ואם יש מבעלי בתים אפי' עשרה ודרים כולם עמו בבית צריכין למיגר דשות מכולהו דאמר בירושלמי א"ר יסא עשרה עכו"ם שהיו דרים בבית אחת כל אח' ואחד צריך להשכיר רשותו פירוש מפני שרשות כול' שוה בו. וכן הלכ' דשוכרין מן העכו"ם אפי' בפחו' מש"פ כדמסקינן מי איכ' למ"ד דמעכו"ם בפחות מש"פ לא והאמר ר' יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דר' יוחנן הוו יודעין ששוכרין מן העכו"ם בפחות מש"פ דאמר ר' חייא בר אבא אר"י בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון: היכא שהעכו"ם דר במבוי ואינו רוצה להשכיר רשותו לא שרינן ע"י בטול רשות שיבטלו כולם רשותם לגבי יחיד כדאמר ההוא מבואה דהוה דייר (והמן) [להמן] בר ריסתק ורבי' חננאל גריס המן אמרו ליה בני המבוי אוגר לן רשותך לא אוגר להו אתו לקמיה דאביי א"ל זילו בטילו רשותייכו לגבי חד דהוה ליה יחיד במקום עכו"ם ויחיד במקום עכו"ם לא אסר א"ל מאי טעמא משום דלא שכיח דדייר הכא שכיחי דדיירי אמר להו כל בטולי רשותייהו לגבי חד מילתא דלא שכיחא היא וכל מילתא דלא שכיחי ל"ג בה רבנן אזל רב הונא בריה דרב יהושע אמרה להא שמעת' קמיה דרבא א"ל א"כ בטלת תור' עירוב מאותו מבוי ושנינן דמערבי ביניהם ואע"ג דלא מהני. ופרכי' יאמרו עירוב מועיל במקום עכו"ם ושנינן דמכרזינן. הוו יורעין שעירובינו אינו מועיל ואין אנו מוציאין מחצרותינו למבוי ומה שאנו מטלטלין בתוכו בשביל שרשות של יחיד הוא. ופרכי' אכרזתא לדרדקי. וכי הכרזה זה מועלת לדורות הבאים שיראו אותם מטלטלין כאן ולא שמעו בהכרזה. אלא אמר רבא ניזיל חד מנייהו וליקרב גביה העכו"ם וישתדל עמו עד שיהא אוהבו וישאיל לו העכו"ם מקום בחצירו לאתנוחי ביה מידי דכיון דהשתא דייר ישראל בחצר העכו"ם הוה ליה האי ישראל כשכירו ולקיטו של עכו"ם. ואמר רב יהודה אמר שמואל אפי' שכירו ואפי' לקיטו. של עכו"ם אם ישראל הוא נותן את עירובו עם בני מבוי ודיו שכירו היינו לכל עבודת השנה לקיטו לימות הקציר והאסיף. וכן הלכה כרבא ורבא דפריך אדאביי א"כ בטלת תורת עירו' מאותו מבוי ה"ה דהוה מצי למיפר' א"ב הא קא אתו ללמוד ממעשיו ורבי' שמואל פירש א"כ בטלת תורת עירוב דרגילי ישראל לערב יחד באותו מבוי ואתו נמי לטלטל בלא ביטול ובלא עירוב ומשמע אבל בביטול ועירוב שפיק דמי ואין זה (בראה) [נראה] דאפילו בביטול ועירוב לא מהני במקום עכו"ם עד שישכור כדפרישית לעיל ושמא היא היא דפריך אהא דמשני דמערב. יאמרו עירוב (מי) מועיל במקום עכו"ם. א"ל אביי לרב יוסף היו חמשה שכירו של עכו"ם וחמשה לקיטו של עכו"ם דרים בחדרים ובעליות שאילו היתה רשות שלהן היו כולן צריכין ליתן בעירוב כדתנן במתני' ומודין בזמן שמקצתם שרוין בחדרים או בעליות שהם צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה והשתא דרשותא דעכו"ם מהו לתת כולן בעירוב ואם שכח אחר ולא נתן אוסר על בני מבוי מי אמרינן כי היכי דמשוינן ליה לשכירו ולקיטו בבעלים להקל ולהתיר לעירוב במבוי זה הוו נמי בעלים להחמיר או דילמ' לקול' שוינהי רבנן כבעלי' אבל לחומר' לא דכל בעירובין להקל והנהו דיר' לאו דידהו היא. א"ל רב יוסף אם אמרו שכירו ולקיטו שהם בבעלים להקל יאמרו שכירו ולקיטו שהם כבעלים להחמיר בתמיה אלא ודאי אם שכח אחד מהן ולא נתן לא אסר כלל ואין צריכין כולם עירוב דהאי דירה לאו דידהו ורבי' שמואל פיר' לעיל דכיון דמנח ישראל חפציה ברשותיה דעכו"ם הוה ליה עכו"ם שכירו ולקיטו ודיו מיכן ואילך אינו אוסר העכו"ם דהויא רשות של ישראל ואין מיושב בך. רבי שמעון בן לקיש ותלמידי דר' [חנינא] אקלעו לההוא פונדק. דהוו דיירי בההוא (מצד) [חצר] תרי ישראל וחד עכו"ם ששכר דירתו מחבירו עכו"ם ואותה שבת לא היה שם עכו"ם השוכר אלא עכו"ם המשכיר והיו יריאין שמא יבוא העכו"ם בשכת ויאסור עליהן וגם לא היה שם לא שכירו ולקיטו ולא אחד מבני ביתו ולא אשתו. אמרו מהו למיגר מן המשכיר כל היכא דלא מצי מסלק משכיר לשוכר מן הבי' לא תבעי לך דלא אגרינן מני' דמשכי' כי תבעי לך היכא דמצי מסלק ליה מאי כיון דמצי מסלק ליה אגרינן מיניה או דילמא השתא מיהא הא לא סלקיה אמר להו רשב"ל נשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להם. אתו שיילו לר' אפס אמר להם יפה עשיתם ששכרתם. ממה שפיר' רבי' שלמה זצ"ל שאותה שבת לא היה שם עכו"ם והיו יריאים שמא יבוא עכ"ם ויאסור עליהם ש"מ דסבר עכו"ם כי איתיה אסר כי ליתיה לא אסר אפילו היכא דאיכא שני ישראלים דאסרי אהדדי כדפרי' לעיל דמדר"מ נשמע לראב"י דהלכתא כותיה וכן הלכה ולא עוד אלא אפי' ישראל נמי כי ליתיה לא אסר. ולא קיימא לן כי ההיא סוגיא דלעיל ריש פרקין דאסקי' דישראל כי ליתיה גזרו ביה רבנן ואסר אלא קיי"ל כי ההוא דפ' כיצד משתתפי' דתנן המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל ה"ז אוסר דברי ר' מאיר דקסבר דדירה בלא בעלים שמה דירה ר' יהודה אומר אינו אוסר דקסבר דירה בלא בעלים לא שמה דירה ר' יוסי אומר נכרי אוסר ישראל אינו [אוסר] שאין דרך ישראל לבוא בשבת סבר נמי דידה בלא בעלים לא שמה דירה ר' שמעון אומר אפי' הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו [אוסר] שכבר הסיע דירתו מלבו ואמר רב הלכה כר"ש ודוקא בתו דעביד אינש דדייר אצל חתנו אבל בנו לא. אין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל כלתו שמא תתקוטט ויצא מ"מ שמעינן מהתם דאפי' באותה העיר אם ידוע שישבות בבית אחר דליכא למיחש שישוב באותה שבת לביתו לא אסר עליה וההיא סוגיא דלעיל שנינן כי היכי דלא תקשי לן דר"מ אדר"מ ולדידיה אין ה"נ אבל אנן קיי"ל כרב דפסיק כר"ש ובלאו הכי קשיא לי דר"מ אדר"מ דלעיל אסקינן אליביה דסבר דדירה בלא בעלים לא שמה דירה ובפ' כיצד משתתפין תנן דסבר שמה דירה וכ"פ ה"ר משה בר מיימון אחד מבני המבוי שהלך לשבות במבוי אחר אינו אוסר עליהן: רבי חמא בר יוסי ור' חייא בר אבא ור' אסי אקלעו לההוא פונדק ואתא עכו"ם בשבת אמרי מהו למיגר מניה שוכר במערב דמי [מה] מערב מבעוד יום אף שוכר מבעוד יום או דילמא שוכר כמבטל רשות דמי מה ביטול רשות בשבת אף שוכר נמי אפי' בשבת אמר להו ר' חמא בר יוסי נשכור רב אסי אמר לא נשכור א"ל ר"ח בר אבא נסמוך על דברי הזקן ונשכור אתו ושיילוה לר' יוחנן אמר להם יפה עשיתם ששכרתם. יש פירושי רש"י שכתוב בהם כך דאתא עכו"ם בשבת'. דמאתמול שפיר מצו לערובי דיורי ישראל דהוו ביה משום דעכו"ם לא אסר עלייהו היכא דליתיה אמרי מהו למיגר מיניה והדר נבטל רשותא לגבי חד דההיא לשתרו להוציא עכ"ל. ופי' רבינו יצחק בר' שמואל זצ"ל דהדין עמו שפירש דבעי בטול אחר שכירות כדמוכח בההיא דתהי בה ר' אלעזר דבעי תרתי שכירות וביטול ואע"פ שעירבו לא משתרי בשכירות לחודיה דמיד כשבא העכו"ם בטל ליה עירוב וכי הדר שכרו אין העירוב חוזר לקדמותו ואע"ג דתניא בהזורק במסכת שבת ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונקשרו בין שוגגין בין מזידין בין אנוסין בין מוטעין חזרו להיתרן הראשון שאני הכא שמתחיל' כשנעש' העירוב אין סופו להתקיים שעתיד העכו"ם (לכוון) [לבוא] אבל התם אין הספינות עומדות ליפסק ואע"ג דהיכא [דשכח] אחד מבני העיר ולא עירב אין עירובו בטל אלא מבטל היחיד רשותו לאותם שעירבו ומותדים להכניס ולהוציא שאני התם דחזו כולהו מאתמול לעירוב לפיכך אין בטל עירוב שלהם כלל וגם אין שייך לומר כאן שבת הואיל והותרה הותרה ולא יתבטל עירוב שלהם כשיבוא העכו"ם בשבת ואין נראה כלל לפרש דהכא עסקינן כגון שלא עירבו כיון דפדישי' לעיל דקיימא לן כי ליתיה לא אסר ויכולים לערב ועירובם מועיל מנא לן שלא עירבו. הלכך נראה לרבינו יצחק בר' שמואל כפירוש רש"י עיקר דאפי' עירבו בטל לגמרי מכיון שבא העכו"ם וא"ת למה להו הכא תרתי שכירות וביטול בביטול לחודיה סגי דכיון דבטלי רשותייהו לגבי חד הוה ליה יחיד במקום עכו"ם כדאמ' לעיל גבי [עובדא] דהמן בר ריסתק דקיי"ל כר"א בן יעקב דיחיד במקום עכו"ם שרי ואע"ג דרבא פליג לעיל דאמר א"כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי הני מילי התם שהעכו"ם לא רצה להשכיר להם רשותו אבל הכא שהיה מתרצה לשכור ובשבת אחרת יוכלו לערב להתיר לכולם אין שייך כאן לומר ביטלת תורת עירוב ויש לומר דכיון שאם לא היה מתרצה עכו"ם להשכיר לא היה מועיל ביטול דא"כ בטלת תודת עירוב מאותו מבוי אין לחלק בין מתרצה לאין מתרצה ואין נראה לפרש דהני אמוראי ר' חמא בר' יוסי ור' חייא בר אבא ורב אסי כר"מ סברי דאסר יחיד במקום עכו"ם ור' יוחנן בסמוך נמי לטעמיה דאמר נהגו העם כראב"י אבל לא מודינן דלא מסתבר לאוקומי הנהו אמוראי דלא כהלכתא. תהי בה ר' אלעזר. בהא מילת' דהני אמוראי ששכרו מן העכו"ם ואחר בך בטלו והיה מחשב ומעיין בה כדי לדעת טעמו של דבר. א"ר זירא מאי תהוייה דר' אלעזר אמר [רב ששת גברא רבה כר"ז לא ידע מאי תהייא דר' אלעזר] משום דקשיא ליה דשמואל רביה דאמר שמואל כל מקום שאוסרין ומערבין מבטלין. כל מקום שאוסרין זה על זה בלא עירוב ואם יהו רוצין לערב יכולין לערב. מבטלין. אם שכחו ולא עירבו מבטלין רשותן לאחד מהן ותהוי כולה חצר דידיה ותהא מותרת לטלטל בכולה ובלבד שלא יוציאו מן הבתי' לחצר אלא מביתו של אותו יחיד בלבד. דהיינו כגון שתי חצירות זו לפנים מזו. דהיכא דלא עירבה פנימית לעצמה אסרה אחיצונה אפילו רבנן דפליגי עליה דד"ע מודו דרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה כגון בחיצונה משום דריסת הרגל שיש לה עליה. מערבין ואין אוסרין כגון שתי חצירות פתוחות למבוי או לרה"ר ופתח ביניהם שמערבין אם רוצים ואם לא עירבו זו עם זו זו מותרת לעצמה וזו מותר' לעצמה ואם הוצרכו לטלטל זו לזו אין מבטלין רשות של זו לזו דלא תקון רבנן ביטול רשות אלא היכא דאסרי עלייהו. אוסרין ואין מערבין מאי לאו לאתויי עכו"ם. הדר עם שני ישראלים בחצר שאוסרי' אותן שני ישראלים זה על זה ואין יכולין לערב בשביל העכו"ם וקא אמרינן אין מבטלין. ואי דאתא עכו"ם מאתמול. אמאי קרו להו אוסרין ואין מערבין הא מצו למיגר ולערובי. אלא לאו דאתא עכו"ם בשבת וקאמר אוסרין ואין מערבין. אלמא ביטול רשות לאו תיקון אלא היכא דחזי לערובי מאתמול. מפני שעתיד העכו"ם לבוא כדפרי' לעיל אלמא דשמואל פליג' אדר' יוחנן והיינו תהוייה דר' אלעזר ופסק רבי' חננאל בר' יוחנן משום דכל ר' יוחנן ושמואל הלכה כר' יוחנן כדאמרי' לעיל בפ' מי שהוציאוהו גבי הני דיכרי דאתו למברכתא ותו דאריב"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב וכ"כ ה"ר משה מיימון ששוכרין מן העכו"ם ואפילו בשבת ולא דמי למקח וממכר ליאסר בשבת דלא הוי אלא במתנה בעלמא שאין עושין אלא להתיר טלטול. ורבי' יצחק בר שמואל וכן רבי' שמואל בר נטרונאי מבו"ן פוסקין הלכה כשמואל דאין שוכרין מן העכו"ם בשבת דהואיל וליכא עירוב אף בטול לא מהני וראייתם משמעתין דבעא מיניה רב חסדא מרב ששת שני ישראלים ועכו"ם הדרים בחצר ולא שכרו ולא עירבו ומת עכו"ם בשבת מהו לבטל זה לזה אליבא דמ"ד לעיל דהיכ' דאתא עכו"ם בשבת שוכרין הימנו ואח"כ מבטלין לא תבעי לך השת' תרתי עבדת שכירות וביטול חדא מיבעיא אלא כי תיבעי לך אליבא דמ"ד אין שוכרין תרתי הוא דלא עבדינן אבל חדא כגון ביטול עבדינן או דילמא לא שנא א"ל אני אומר מבטלין ולא דמיא לההוא דלעיל דהכא אי בעי מיגר וערובי מאתמול מצי ערבי ורב המנונא אמר אין מבטלין כיון דאי בעי לעירובי מאתמול לא מצו מערבי בלא שכירות אין ביטול אלא במקום עירוב. הא למדת דרב ששת ורב המנונא תרוייהו שקלי וטרו אליבא דשמואל דסבר דאין שוכרין ור' אלעזר נמי תהי אדר"י דאמר יפה עשיתם ששכרתם. ותו דתניא לקמן בפרקין [זה הכלל] כל שנאסר למקצת שבת נאסר לשבת כולה כגון שני בתים משני צידי רה"ר והקיפום עכו"ם מחיצה בשבת זה הכלל לאתויי מאי לאתויי מת עכו"ם בשבת דכיון דאי בעי לערובי מאתמול לא מצי מערבי השתא נמי לא מבטלי דהיינו כשמואל דאי לר' יוחנן הא אפי' תרתי עבדי שכירות וביטול. ואין נראה לומר דלאתויי [מת] עכו"ם בשבת איידי בלא ביטול דלא משתרו כשמת עכו"ם אע"פ [שבא] מערב שבת אבל ביטול מהני שהרי הקיפו עכו"ם איירי אפי' ע"י ביטול כדמוכחא שמעתתא. ודומיא דהכי קאמר לאתויי מת עכו"ם דאין מבטלין והא ליכא למימר שר' יוחנן יפרש זה הכלל לאתויי מילתא אחריתי דכיון דסתמא דתלמודא הכי נקט ש"מ דהכי הילכתא. ותו דלקמן דאביי ורבא נמי כשמואל סברי דאמר רבא מ"ט דבית הלל דאמרי נותנין רשות משתחשך נעשה כאומר כלך אצל יפות גבי תורם את של חבירו שלא מדעתו תנן שאם בא בעל הבית וא"ל כלך אצל יפות אם יש לו יפות מהם ה"ז תרומה דגלי אדעתיה דניחא ליה וכמאן דשויה שליח דמי ה"נ הואיל ובטל ליה רשותיה השתא גלי אדעתיה דמעיקרא בשותפות ניחא ליה אלא ששכח ולא עירב א"ל אביי מת עכו"ם בשב' דאמרן לעיל דאפי' למ"ד אין שוכרין בשבת מבטלין והאי מאי כלך אצל יפות איכא הא לא הוה רשותא דידיה אכתי כשחשיבה וליכא דפליג ואמר אין מבטלין אלא רב המנונא ואביי כרב ששת ס"ל עכ"ל תהו בה נהרדעי ומי א"ר יוחנן הכי יפה עשיתם ששכרתם בשבת והאר"י שוכר כמערב דמי מאי לאו מה מערב מבעוד יום אף שוכר נמי מבעוד יום לא כי קאמר שוכר כמערב דמי ה"ק מה מערב אפי' בפחות משוה פרוטה אף שוכר נמי אפי' בפחות משוה פרוטה ומה מערב חמשה ששרוין בחצר אחד אחד מערב ע"י כולן כגון שתי חצירות ופתח אחד ביניהם. ובאים לערב זו עם זו אחד מוליך עירובה של זו לתוך זו והוי שליח לחביריו כדתניא בהאי פרקא חמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין אותו למקום אחר אחד מוליך ע"י כולן. אף שוכר נמי חמשה ששרויין עם העכו"ם בחצר אחת. אחד מהן שוכר מן העכו"ם בשביל כולן. ומה מערב אפי' שכירו ולקיטו של עכו"ם אם ישראל הוא נותן עירובו ודיו אף שוכר נמי אפי' שכירו ולקיטו דעכו"ם אם עכו"ם הוא משכיר רשות אדונו לדיורי החצר. ואשתו כ"ש (ששוכרת) [שמשכרת] חצר בעלה כדמוכח לקמן פרק חלון גבי ההוא טורזינא וה"נ אמרי' בירוש' דפרקין א"ר יסא מעשה באשתו של פרסי אחד שהשכירה חצר שלה שלא מדעת בעלה ואתא עובד' קומי ר' שמואל ושרא וסברין למימר אפי' שכירו ואפי' לקיטו. וכתב רבי' שמואל בר נטרונאי דוקא שאין האדון (אינו) רוצה להשכיר אז שרינן ע"י שישכור משכירו ולקיטו או מאשתו אבל אם חפץ האדון להשכיר אינו שוכר אלא מן האדון ולא משכירו ולקיטו והכי משמע לכאורה דומיא דעובדא דהמן בר ריסתק שלא רצה להשכיר רשותו דאייתינן עלה להא דאמר רב יהודה אמר שמואל אפי' שכירו ולקיטו ואסי' ואמר לקמן בפ' חלון ההוא טורזינא דהיינו עכו"ם שממונה על כלי זיין העשוין לשמירת העיר להלחם על הצרים ודר במבוי אצל שער העיר. דהוה בשיבבותיה דר' זירא אמרו ליה אוגיר לן רשותך לא אוגיר [להו] אתו לקמיה דרבי זירא אמרו ליה מהו למיגר מדביתהו אמר להו הכי אמר רשב"ל משמיה דגברא רבה ומנו ר' חנינא אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו ושוכר כמערב הלכך שוכרין מאשתו דהתם נמי לא רצה טורזינא להשכיר לפיכך שרינן לשכור מאשתו. טורזינא כלומר נטר זיינא שא כליך תרגומו זיינך וה"מ דשרינן לשכור מאשתו או משכירו ולקיטו היינו דוקא היכא דאסר עלייהו כגון טורזינא שהיה אוסר עליהם המבוי וכגון ההוא מבואה שהיה אוסר עליהם המן בר ריסתק א"נ עכו"ם שדר עם שני ישראלים בחצר כל כי האי גוונא שאוסר עליהם דוקא שרינן לשכור מאשתו או משכירו ולקיטו אבל [היכא] שאינו אוסר עליהם כגון שני חצירות הפתוחות למבוי או לרה"ר ופתח ביניהם שמערבים אם רוצים ואם לא עירבו זו מותרת לעצמה וזו מותרת לעצמה ואם באים לערב זו עם זו ואין העכו"ם רוצה להשכיר רשותו לא שרינן ע"י שישכור משכירו ולקיטו כדאמרי' בפ' חלון ההוא טורזינא דהוה בשבבותיה דרב יהודה בר אושעיא אמרו ליה אוגיר לן רשותך לא אוגיר להו אתו לקמיה דרב יהודה בר אושעיא אמרו ליה מהו למיגר מדביתהו לא הוה בידיה אתו לקמיה דרב יהודא אמר להו הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו. מיתיבי נשים שעירבו ונשתתפו שלא מדע' בעליהן אין עירובן עירוב ואין שתופן שיתוף לא קשיא הא דאסר. על בני מבוי לא בעינא דעתיה ומתני' דבעא דעתיה בדלא אסר. וה"נ מסתברא. דמודה שמואל היכא דלא אסר דבעינן דעתיה. דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל דאמר שמואל אחד מבני מבוי [שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף בני מבוי] נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שתופו בעל כרחו רגיל אין ושאינו רגיל לא. הא למדת דהיכא שאינו אוסר אין אשתו מערבת שלא מדעתו מיהו אין זה ראיה לשתי חצירות דעל כרחין הרי אסר על חצר הדר בה וכששכרו משכירו ולקיטו הותרה אותה חצר ושפיר מיערבא עם חצר שנייה אלא הא דאמ' היכא דלא אסר דאין אשתו מערבת לו שלא מדעתו היינו כדפי' רש"י כגון חצר שבין שתי מבואות ורגילה עם זה ואינה רגיל' עם זה דאמר שמואל לעיל בפ' מי שהוציאוהו דזו שרגילה בו אסור וזו שאינה רגילה בו מותר ואם באת לערב עם המבוי שאינה רגילה בו הואיל ולא אסרה עליה אינה מערבת אלא מדעת בעלה: אמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר ואין ביטול רשות בחורבה. בית מיכן ובית מיכן וחורבה ביניהם ושני בתים פתוחים להו אסור להשתמש בה אא"כ עירבו אין מבטלין רשותן זה לזה להתיר את האחד ולהוציא ולהכניס מביתו לחורבה דלא שרו רבנן ביטול רשות אלא בחצר שלפני הבית דאקילו ביה רבנן דהוי עיקר תשמישתייהו התם. ור' יוחנן אמר יש ביטול רשות מחצר לחצר. ל"ש שתי חצירות זו לפנים מזו ל"ש שתי חצירות ופתח אחד ביניהם שאם הוצרכו לטלטל מזו לזו [נותנים] רשותם זו לזו והנותנים את רשותם אסור להם להוציא מביתם לחצרם ומחצירם לחצר של המבטלים אבל לא לביתם של המבטלין ויש ביטול רשות בחורבה. וקיי"ל כר' יוחנן חדא דכל שמואל ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן ותו דהלכה כדברי המיקל בעירוב ואביי ורבא דפליגי אליב' דשמואל לאו משום דסברי כותיה אלא לתרוצי שמעתתין. הדא דלישנא הכי משמע דאמר אביי הא דאמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר ולא קאמר הא דאמרי' או הא דקיי"ל. ותו דאמרי' לקמן ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אמר רבא ליפנו לי מאני מבי גברי לבי נשי. שבחצירו של רבא היו חמין ותינוק נשפכו חמיו בחצר אחרת ופתח ביניהם ולא עירבו שתי חצירו' יחד ולרבא היו בביתו חדרים פנוים פנימים שאין פתוחים לחצר והם לצניעות והנשים יושבות שם ודבי גברי הוה פתוח לחצר ותנן במתני' המבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר דהא לאו דידיה הוא הלכך פינה כליו מבי גברי כדי שלא יבוא להוציא משם לחצר והלך וישב בחדרים הפנימים וביטל רשות חצירו לבני חצר האחרת ויביאו החמין מחצירו של רבא לחצירם אצל תינוק. א"ל רבינא לרבא והאמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר. כה"ג שהם שתי חצירות פתוחות למבוי או לרה"ר ופתח ביניהם דאי שתי חצירות זו לפנים מזו הא אוקימנא דמודה שמואל דמתוך שאוסרי' מבטלין. א"ל אנא כר' יוחנן ס"ל. דאמר שתי חצירות דפתוחות למבוי או לרה"ר ופתח א' ביניהם שמבטלים רשותם זה לזה א"ל אי [לאו כשמואל ס"ל למר ניתיב מר אדוכתי'. דמדקאמרת פנו מאניי גלית אדעתיך דמאחר שתבטל רשותך אין לך היתר היום בחצר זו והיינו כשמואל דאמר לקמן אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דאי לאו כשמואל סבירא לך ליתיב מר ארוכתיה ותבטל להם רשותך שעה אחת עד שיוציאו החמין מחצירך לחצירם ויחזרו דם ויבטלו לך אותה הרשות ויחזרו לך את חצירך. דאמר רב מבטלין וחוזרין ומבטלין. שנים הדרים בחצר אחת ולא ערבו מבטל זה רשותו לזה עד שיעשה צרכיו ויחזור זה ויבטל לזה. א"ל רבא אנא בההיא כשמואל ס"ל דאמר אין מבטלין וחוזרין ומבטלין. משום דלא ליהוי מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא. הא למדת דרבא עבד עובדא כר' יוחנן בשתי חצירות זו אצל זו ופתוחות למבוי או לרה"ר ולא עירבו שמבטלים רשותם זו לזו הילכך כר' יוחנן [קיי"ל]. ומשמע נמי הלכה כשמואל בהא שאין מבטלין וחוזרין ומבטלין דהא נמי עבד עובדא כשמואל שלא רצה שיהיו חוזרים ומבטלים לו וקאמר נמי אנא בהא כשמואל ס"ל. מיהו יש להסב הדבר ולפסוק כרב דאמר חוזרין ומבטלין משום דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ותו דהלכה בדברי המיקל בעירוב וכן כתב ה"ר משה מיימון כשם שבעה"ב הזה מבטל רשותו לבעה"ב זה בחצר אחרת כך מבטל מחצר לחצר ומבטלין וחוזרין ומבטלין כיצד שנים ששרויין בחצר ולא עירבו א' מהן מבטל רשותו לשני נמצא השני מטלטל ברשותו שביטל לו חבירו עד שיעשה צרכיו וחוזר השני ומבטל רשותו לראשון ומטלטל הראשון ברשותו שבטל לו וכן כ"פ ויש ביטול לרשות בחורבה בדרך שהוא בחצר עכ"ל. בעא מיניה רב חסדא מרב ששת שני בתים בשני צידי רה"ר והקיפום עכו"ם מחיצה בשבת. שסתמו רשות הרבים מיכן ומיכן ונשאר לפני שני פתחים כעין חצר שהבתים פתוחות לה. מהו. שיבטל זה רשותו לזה ויהא מות' להוציא מביתו לכאן דהא קיי"ל בפרקי קמאי כל מחיצה שנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה וכ"ש הכא דעכו"ם עבדוה. אליבא דמ"ד אין בטול רשות מחצר לחצר. ואוקימנא טעמא דמשום דאין אוסרין ואין מבטלין אע"ג דאי בעו לערובי הוו מערבי אלמא תרתי בעינן אוסרין ומערבין. לא תבעי לך השתא התם דאי בעי ערובי מאתמול מצי מערב אמרת אין כיטול רשות הכא דאי בעי לערובי מאתמול לא מצי מערב לא כל שכן. אלא כי תבעי לך אליבא דמ"ד יש ביטול רשות מחצר לחצר התם כיון דאי בעי ערובי מאתמול מצי מערב בטולי נמי מצי מבטל אבל הכא כיון דאי בעי ערובי לא מצי מערב בטולי נמי לא מצי לבטל או דילמא ל"ש א"ל רב (חסדא) [ששת] אין מבטלין וכן הלכה וכ"פ ה"ר משה בר' מיימון:
מעשה בחופה אחת שהיו בתים סמוכים זה לזה ולא היו חצירות ביניהם ושכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית לבית ושאלו לרבינו שלמה זצ"ל והורה להם שיבטלו כולם רשותם לגבי אחר. ואינו נראה לרבי' יצחק בר שמואל שאם תמצי לומר שהביטול מועיל מבית לבית ע"כ מותרים כלם לטלטל מבית זה לבית זה גם אותם שביטלו שאע"פ שהמבטל רשות חצירו הוא אסור להוציא מביתו לחצר התם היינו טעמא שיש לו חלק בחצר אלא מה שאינו יכול להוציא מביתו לתוכו היינו מפני שביטל רשותו ונתנו לחבירו ואם היה יכול לטלטל מביתו לחצירו היה נראה כחוזר ומחזיק בחלק חצירו והיה חבירו נאסר כתחילה הלכך אסור לו למבטל להוציא מביתו לחצירו אבל הכא כשביטלו כל השכונה רשותם לאחר מישתרו כולהו לטלטל מביתו לבית חבירו שאע"פ שמטלטל ומכניס לחצר חבירו אין זה במחזיק ברשותו שהרי אין לו חלק ברשות חבירו וכיון דהכי הוא שכולם מותרים א"כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי שלא יחושו עוד לעשות עירוב כיון דמשתרו כלהו ע"י בטול וכן רבי' תם זצ"ל היה אוסר. ומדקדק מההיא דלקמן ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה שהיו רוצין למולו והחמו לו מים מבערב ונשפכו היום אמר [רבה] לית' מגו ביתאי מביתיה (דרבא) [דרבה] והתינוק היה בבית אחר באותו חצר א"ל הא לא ערבינן נסמוך אשיתוף והא לא שתפינן וכו' ואמאי לא ביטל רשות ביתו לההוא ביתא דהוה ביה קטן דמסתמא כר' יוחנן מ"ל דאמר יש (לו) ביטול מבית לבית. אלא ש"מ דאפי' ר' יוחנן מודה דאין ביטול מבית לבית ורבינו יצחק אומר דהא לאו ראיה היא דע"כ הוו התם חצר ומבוי כדקא' והא לא ערבינן והא לא שתפינן והיו יכולים להביא חמין ע"י ביטול דרך חצירות ומבוי לבית שהיה בו קטן אלא ע"כ צ"ל שלא היה שם בעלים. ואין זה תשובה כי החמין היו מונחין בבית (רבא) [רבה] ואם מבטל רשות חצירו היה אסור להוציא מביתו לחצר ואין תקנה אא"כ ביטל רשות ביתו נמי (ורבא) [ורבה] הרי היה בבית ולמה לא ביטל רשות ביתו אלא ש"מ שאין ביטול מבית לבית. ועוד דקדק ר"ת מדאיפלגו שמואל ור"י לענין ביטול רשות מחצר לחצר ולענין ביטול רשות לחורבה משמע אבל מבית לבית אסור לב"ע מדלא איפלגו ביה וה"ט כדפרי' לעיל דע"כ אם הביטול מועיל מבית לבית כולם מותרים ואפי' אותם שביטלו רשות ביתם וא"כ ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי כדפרי' לעיל גבי עובדא דהמן בר ריסתק. מיהו אין משם ראיה לאסור התירא דרבינו שלמה דשפיר מצינן לומר שהמבטלים רשות ביתם אסורים לטלטל בתוך ביתו של אותו שבטלו לו רשותם מפני שכשחוזרים ומכניסים מביתו לתוך ביתם הרי הם מחזיקים ברשותם ונאסר שוב אותו בית שביטלו לו רשותם וא"ת שהותרו להכניס מביתם לביתו אבל לא מביתו לביתם א"כ לא בטלת תורת עירוב שע"י העירוב יהיה להם הכל מותר. ונראה לרבי' יצחק בר' שמואל שאם יש חדרים בבית שיבול לבטל כל הבית בלא החדר שיהא עכשיו אסור להוציא מן החדר לבית ומן הבית לחדר כמו מבית לחצר ואין שייך כאן ביטלת תורת עירוב שהרי ישתכר בעירוב יותר מבביטול ואליבא דר"י דאמר יש ביטול מחצר לחצר דקיימא לן כותיה: אמר רב יהודה אמר שמואל עכו"ם שיש לו אפי' פתח קטן של ד' טפחים על ד"ט לבקעה ויש לו פתח אחד פתוח למבוי או לחצר אפי' כל כך גדול שמכניס ומוציא בו גמלים וקרונות כל היום כולו דרך מבוי או דרך חצר אינו אוסר על בני מבוי ולא על בני חצר מ"ט בההיא פתחא דמיחדא ליה ניחא ליה טפי. איבעיא להו פתוח לקרפף מהו ת"ש דא"ר חנן בר אמי משמיה דאולפנא אפי' פתוח לקרפף ניחא ליה טפי דאיכא אוירא טפי ממבוי ואינו אוסר על בני מבוי. אולפנא פי' ששמע מרבו ורבו מרבו ורבי' שמואל פיר' שם חכם. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו עכו"ם. אם היה לו פתח לקרפף בית סאתים [ופתח למבוי עדיין אוסר על בני מבוי דאוירא דקרפף לא נפיש אבל אם יותר] מבית סאתים נפיש אוירא ובההוא ניחא ליה טפי ואינו אוסר על בני מבוי. ישראל שיש לו פתח לקרפף ופתח למבוי שכח ולא עירב במבוי אם קרפף בית סאתים שראוי להשתמש בו אינו אוסר על בני מבוי ואע"ג דלגבי עכו"ם חשיב זוטר לגבי ישראל נפיש דהא בשבת ליכא הוצאות משואות יתרים וסגי בהכי ונפיש אויריה (דמצוי) [ממבוי] אבל יותר מבית סאתים דכרמלית היא וכגון שלא הוקף לדירה כיון דאסיר ליה לאשתמושי לא ניחא ליה ביה ואוסר על בני מבוי. וכן הלכה כרבה ורב יוסף דבעי מיניה רבא בר (חלקאי חקוקא) [חקלאי] מרב הונא פתוח לקרפף מהו ופירש רש"י אעכו"ם קאי ואמילתיה דרב יהודה. א"ל רב הונא הרי אמרו בית סאתים אוסר יותר מבית סאתים אינו אוסר דהיינו כרבה ורב יוסף וכ"כ ה"ר משה מיימון כדבריו בין לענין עכו"ם בין לעניין ישראל: אמר עולא א"ר יוחנן קרפף יותר מבית [סאתים] שלא הוקף לדירה אפי' כור אפי' כוריים הזורק מתוכו לרה"ר חייב חטאת ואע"ג דלענין איסור טלטול שויה רבנן כרמלית מדאוריית' רשות היחיד גמור היא דמחיצ' הוא אלא שמחוסרת דיורין ומשו"ה אסרי רבנן לטילטולה מתיב רב הונא בר חיננא סלע שבים גבוה עשרה ורחב ד' שהוא רה"י אין מטלטלין לא מתוכו לים. שהוא כרמלית אפי' בד' אמות. ולא מן הים לתוכו משום דכל גבוה עשרה ורוחב ד' הוי רה"י פחות מיכן שאינו גבוה עשרה כרמלית [היא] כמו הים ומטלטלין מזה לזה תוך ד"א. ועד כמה. יהא רוחב הסלע. עד בית סאתים. אבל טפי לא. אהייא אילימא אסיפא עד בית סאתים הוא דמטלטלין יותר מבית סאתים לא אמאי מכרמלית לכרמלית קא מטלטל אלא לאו ארישא והכי קתני סלע שבים גבוה עשר' ורוחב ד' אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו עד כמה עד בית סאתים הא יותר מבית סאתים בטל תורת רה"י מניה והוי כרמלית ומטלטלין ואע"ג דגבוה עשרה ותיובתא דר' יוחנן אמר רבא מאן גברא דלא ידע תרוצי מתני' ותיובתא לר' יוחנן מותיב. (ר' יוחנן) לעולם ארישא וה"ק הא בתוכו מטלטלין. דהא רה"י הוא ועד כמה עד בית סאתים אבל טפי לא דשויוה רבנן ככרמלית לענין טלטול משום דמחוסר דירה ומיחלף ברה"ר ומיהו לענין מתוכו לים רה"י הוא. ורב אשי אמר לעולם ארישא. ואע"ג דלענין מדאורייתא רה"י היא לטלטל מר"ה לתוכו אפ"ה לא תקשי לר' יוחנן. ומ"ט שרו רבנן לטלטולי מיניה לכרמלית משום דאיסור טלטול מרה"י לכרמלית מדרבנן הוא והם אמרו זה האיסור והם אמרו עוד איסור (אוסר) [אחר] וראו שאין שניהן עומדין ובטלו זה מפני זה כדמפרש. הם אמרו קרפף יותר מבית סאתים שלא חולף לדירה אין מטלטלין בו אלא בארבעה ודם אמרו אין מטלטלין מרה"י לכרמלי' משום דלא ליתי לטלטולי מרה"י לרה"ר [ובהאי רה"י שהיא יותר מבית סאתים לא גזור מאי טעמא] בית סאתים דשרי לטלטולי מרה"י בכולה לא שרו רבנן לטלטולי מן הים לתוכו ומתוכו לים דלא אתי לידי חורבה אבל טפי מבית סאתים לא שרי רבנן לטלטולי מתוכו לים (ואין) [ומן] הים לתוכו דאי לאו דכי אתי למימר רשות היחיד גמורה היא אפי' דרבנן ומטלטלי בכולה ומיעקרא אידך תקנתא דרבנן ובטלי הא מקמי הא. ומ"ש. דאלמוה הך תקנתא טפי מהך השתא נמי קמטלטל מרה"י לכרמלית. תוכו שכיח. ואי שרית לטלטולי בגויה חזו ליה עלמא ומיחלף ברה"ר. מתוכו לים לא שכיח. ולא גזור רבנן במילתא דלא שכיחא ואע"ג דבשאר רשות היחיד לכרמלית גזרו אינהו שכיחי אבל הני תרתי כחדא יותר מבית סאתים ומתוכן לכרמלית לא שכיח. מיכן התיר ר"ת בגינה א' יתירה מבית סאתים שלא [הוקפד] לדירה לטלטל מתוכה לחוץ הואיל ולא היתה רה"ר גמורה עוברת לפניה כגון סרטיא ופלטיא והתיר להטמין המפתח בתוך הגינה אע"פ שעומד בחוץ ונותן בתוך הגינה או ליטול מתוכה לחוץ ואין לחלק בין סלע (דהכא) [דהתם] משום דלא שכיח שהרי כל עיקר גזירה זו כדי שלא יבוא לטלטל בכולו [והאי טעמא שייך נמי הכא] ועוד יש לדקדק מההיא דפ"ק דשבת דת"ר ארבע רשויו' לשבת רה"י ורה"ר כרמלית ומקום פטור ואיזו היא רה"י חריץ שהוא (גבוה) עמוק] י"ט ורחב ד' וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה זהו רה"י גמורה ואיזו היא רה"ר סרטיא ופלטי' גדולה ומבואות המפולשין זו היא רה"ר גמורה אין מוציאין מרה"י זו לרה"ר זו ואין מכניסין מרה"ר זו לרה"י זו ואם הוציא והכני' בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ונסקל אבל ים ובקעה והאיסטוונית והכרמלית אינן לא כרה"י ולא כרה"ר ואין נושאין ונותנין בתוכן ואם נשא ונתן פטור ואין מוציאין מתוכן לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכן ואין מכניסין מתוכן לרשות היחיד ולא מרשות היחיד לתוכן ואם הוציא והכניס פטור חצירות של רבים ומבואות שאין מפולשין ערבו מותרין לא עירבו אסורין. ואם היה אסור לטלטל משאר כרמלית לקרפף יותר מבית סאתים משכחת להו חמשה: אמר ליה (רב חנן בר רבא) [רבה בר רב חנן] לאביי מבואה דאית ביה תרי גברי [רברבי] כרבנן. כגון את ורבה דדייריתו ביה. לא ליהוי ליה לא עירוב ולא שיתוף א"ל מאי ניעבד מר לאו דירכיה. אין כבודו לחזר על בני מבוי ולגבות את השיתוף אנא טרידנא בגירסאי. אינהו. שאר בני מבוי. לא משגחי ואי אקני להו ריפתא בסלא כיון דאי בעו לה מנאי ולא אפשר למיתבה ניהלייהו בטל שיתוף. כלומר כיון שאם אחד מהן היה צריך לאכול מן השיתוף והיה שואלו ממני אין יכולת בידי לוותר את שלי בכל שבת לכך נמצא שאין בלבי לתת להם בו חלק גמור ובטל השיתוף. והיינו כשמואל דאמר בפרק מי שהוציאוהו המקפיד על עירובו אינו עירוב מיכן פסק רבי' שמשון בר' אברהם זצ"ל שצריך ליזהר כשאדם עושה עירוב בבית בעל ביתו מדעתו שלא לערב בדבר שבעה"ב מקפיד עליו כגון אותם דברים שתיקן לכבוד שבת אם יש ככר נאה של סולת או פשטידא וכיוצא בה דכיון דאי בעו לה מניה ולא יהיב בטיל עירוב: