כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית ואומר ה"ז לכל בני עירי לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה וכל מי שקיבל עליו. לסמוך מבע"י. על עירוב זה ולילך מותר. משחשיכה אסור שאין מערבין משתחשך ולעיל בפ' חלון נמי גבי שתופי מבואות נקט נמי חבית לפי שכל פירותיהן היו רגילים להניח בחביות כדתניא לעיל בפ' חלון מביאין החבית של יין ושל שמן ושל תמרים ושל גרוגרות ושל שאר כל מיני פירות. ש"מ אין ברירה דאי יש ברירה תיגלי מילתא דמבע"י הוה ניחא ליה ולא מסתבר דאין ברירה בעירובי תחומי' דרבנן כההיא דפ' בכל מערבין דא"ל רבא לר"נ מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה. אמר רב אשי הודיעיהו מבעוד יום ולא הודיעוהו קתני. הודיעוהו מבעו"י ושתק מותר אע"פ שלא נתרצה מבעוד יום ונתרצה משחשיכ' אמרי' הוברר הדבר שקודם זמן קניית עירוב דעתו לכך. לא הודיעוהו עד שחשיכה מאי ברירה איכ' הא לא הוה ידע דאיכא עירוב דנימא דעתיה עליה הואי. א"ר יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה. שלא התירו חכמים לצאת חוץ לתחום ע"י עירוב אלא לדבר מצוה. לכאורה משמע בפרק בכל מערבין דליתא לדרב יוסף דתנן התם מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר ואוקימנא דאזיל בשידה תיבה ומגדל ובלא הוכשרה ומייתי לה בפשוטי כלי עץ ופרכי' אי הכי מ"ט דרבנן דאסרי קסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה מכלל דר' יהודה סבר מותר קסבר מצות לא ליהנות ניתנו אלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות נתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה אמר לך רבא אי ס"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה דכ"ע מצות לא ליהנות נתנו והכא בהא קמיפלגי דמ"ס אין מערבין אלא לדבר מצוה ורבנן סברי מערבין אף לדבר הרשות והלכך הנאה היא. ואלא הא דאמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה כתנאי אמרה לשמעתיה אמר לך רב יוסף דכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ודכ"ע מצות לא ליהנות נתנו והכא בהא קמיפלגי מ"ס כיון דקנה ליה עירוב לא ניחא ליה דנינטר ומ"ס ניחא ליה דנינטר דאי מצטריך ליה אכיל ליה. משמע אבל לרבא הויא מסקנא דבהא פליגי דר' יהודה סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ורבנן סברי מערבין אף לדבר הרשות וקיי"ל כרבא וקיי"ל כרבנן לגבי ר' יהודה. ואע"ג דלעיל פרק חלון אמר רב יהודה אמר שמואל כ"מ שאמר ר"י בעירובין הלכה כמותו הא אוקימנא רה"מ בקניית עירוב אבל הכא דפליגי אי מערבין לדבר הרשות או לא לא שייכא לכללא דשמואל הלכך ההיא דפרק בכל מערבין דתנן מתנה אדם על עירובו אם באו עכו"ם למזרח עירובי למערב ואם באו מן המערב עירובי למזרח באו מיכן ומיכן למקום שארצה אלך לא באו לא מיכן ולא מיכן הריני כבני עירי בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב בא מיכן ומיכן למקום שארצה אלך לא בא לא מיכן ולא מיכן הריני כבני עירי ואמרי' בגמ' כי אתא ר' יצחק אייתי מתני' בידיה דתני איפכא בורח מן החכם ומתנח אם בא חכם למזרח עירובי למערב למערב עירובי למזרח [ולנבי עכו"ם תני איפכא למזרח עירובי למזרח] למערב עירובי למערב קשי' עכו"ם אעכו"ם קשיא חכם אחכם. עכו"ם אעכו"ם ל"ק הא בפרהגבני דמת'. גבאי המכס ובורח מפניהם. והא במרי מתא וצריך הוא לפייס או לצעוק. הא למדת דמערבין (לרשות הרבים) [לדבר הרשות] שהולך לפייס העכו"ם מעליו או לצעוק עליו מיהו ההיא יש לדחות שהולך בעבור צרכי רבים דמצוה היא. ואי אית' דרב יוסף נראה בעיני שאפי' בדיעבד אם עירב לדבר הרשות אינו עירוב כדפירש"י שלא חתירו חכמים לצאת חוץ לתחום אלא לדבר מצוה מיהו אם עירב לדבר מצוה שמא מותר אף לדבר הרשות לצאת מיהו לשון רש"י שפי' שלא התירו לצאת אלא לדבר מצוה משמע לאסור אפי' עירבו לצורך מצוה וה"ר משה מיימון כתב אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כגון שהיה רוצה [לילך] לבית האבל או לבית המשתה של נישואין או להקביל פני רבו או חבירו וכיוצא באלו או מפני היראה כגון שהי' רוצה לברוח מן העכו"ם או מן הליסטים וכיוצא בזה ואם עירב שלא לאחד מכל אלו אלא לדברי הרשות ה"ז עירוב עכ"ל. משמע דאין מערבין לכתחילה קאמר ׃ אמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו. שאם עירבה אמו לעצמה עירובי תחומין ולא זכתה לו בעירוב מוליכתו עמה דכגופה דמי דמסתמא דעתה עליה דלא סגי ליה בלא אמיה. מיתיבי קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו ושאין צריך לאמו אינו יוצא בעירוב אמו וכ"ת בן שש צריך לאמו קרי ליה והתנן גבי סוכה כי האי גוונא קטן שא"צ לאמו חייב בסוכה. לחנכו מדרבנן. והוינן בה איזהו קטן שא"צ לאמו אמרי דבי ר' ינאי כל שנפנה ואין אמו מקנחתו רשב"ל אמר כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא דלא צווח עד דאתיא אמיה הוי אינו צריך לאמו ובר כמה שני הוי כבר ארבעי כבר חמשי קרי לה א"צ לאמו דכל חד וחד לפום חורפיה אלמא מכי הוה בר חמש בעי לזכוייה וטפי מבר ארבע לא קרי ליה צריך לאמו דליפוק בעירובה. א"ר יהושע בריה דרב אידי. ודאי כדקאמר' בן חמש אינו יוצא עד שיערבו עליו ורב אסי נמי כשעירבה עליו אמו קאמר וכגון שעירב עליו אביו לדרום ואמו לצפון. דאפי' בר שית נמי בצוותא דאימיה ניחא ליה ובתר אמיה שדינן ליה מיתבי קטן יוצא בעירוב [אמו] עד בן ו' והא ליכא [למימר] בשעירב עליו זה לכאן וזה לכאן דהא עד קתני דמשמע בן שנה ובן שנתים וכן שלש עד בן שש יוצא בעירוב אמו וכי היכי דבן שנה ובן שתים יוצא בלא זיכוי עירוב קאמר בן ארבע ובן חמש נמי בלא עירבה עליו אמו קאמר וכי נמי אמר ולא עד בכלל הויא תיובתיה דר' יהושע בריה דרב אידי דתריץ דבן חמש צריך לזכות לו. תיובתא לימא תיהוי תיובתא דרב אסי. דעד ולא עד בכלל משמע ואיהו אפי' בן שש אמר לך רב אסי עד ועד בכלל לימא תהוי תיובתא דר' ינאי ורשב"ל. דמפרשי גבי סוכה בר ארבע וחמש א"צ לאמו והכא תני בן שש יוצא בעירוב אמו ותניא לעיל דקטן שא"צ לאמו אינו יוצא בעירוב אמו אלמא אפי' בר שש צריך לאמו. לא קשיא הא דאיתיה לאבוה. והתינוק יוצא ונכנס עמו ולא קרי ליה צריך לאמו מבן ארבע ולמעלה וברייתא דעד שש צריך לאמו היא בדליתיה לאבוה במתא ור"י בריה דרב אידי לא מצי לשנויי [הכי] דהא כי אותיבניה לרב אסי לעיל [אי איתא] דאית ליה לר"י האי סברא הכי הוה משני ליה לרב אסי בדליתיה לאבוה במתא ונימא בדלא עירב שרי דנשמעינן רבותא. הלכך רב אסי ור' ינאי ורשב"ל ל"פ אהדדי אלא היכא דליתי' לאבוה במתא לכ"ע בן שש צריך לאמו הוא ויוצא בעירוב אמו והיכא דאיתיה לאבוה במתא מבן ד' ולמעלה א"צ לאמו הוא ואינו יוצא בעירוב אמו וצריך לזכוייה בעירוב מזון שתי סעודות. וכ"פ רבי' יצחק בר שמואל דלא פליגא דר' ינאי ורשב"ל אדרב אסי והלכתא כרב אסי כההיא דפרק אע"פ דדרש ר' עולא רבה אפיתחא דבי נשיא' אע"פ שאמרו אין ארם זן בניו ובנותיו כשהם קטנים אבל זן קטני קטנים עד כמה עד בן שש דאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו אלמא דהכי הלכתא וכ"כ ה"ר משה מיימון קטן בן שש שנים או פחות יוצא בעירוב אמו ואין צריך להניחו עליו מזון שתי סעודות לעצמו עכ"ל. ולא חילק בין איתיה לאבוה במתא בין ליתיה וסבר דכל בן שש צריך לאמו הוא אע"ג דאיתיה לאבוה במתא ופליג דרב אסי אדר' ינאי ורשב"ל והלכה כרב אסי. תניא לא יערב אדם עירובי תחומין לא בשביל בנו ובתו הגדולי' ולא בשביל עבדו ושפחתו העברים ולא בשביל אשתו אלא מדעתן אבל מערב הוא עירובי תחומין בשביל בנו ובתו הקטנים ובשביל עבדו ושפחתו הכנענים בין לדעתן בין שלא לדעתן מפני שידן כידו וכולן שעירבו ועירב רבן עליהן יוצאי' בשל רבן חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות ופרכי' אשה מ"ש מע"ע ובנו ובתו הגדולים. אמר רבה אשה [וכל דדמי לה] הא גופה קשיא אמרת חוץ מן האשה וכל דדמי לה דהיינו ע"ע ובנו ובתו הגדולים מפני שיכולים למחות טעמא דמחו הא סתמ'. דאישתקו ולרוח אהרת נמי לא עירבו. נפק' בדבעלן ואלא הא דקתני אלא מדעתם מאי לאו דאמרי אין לא מאי מדעתן דאשתיקו ולאפוקי היכא דאמרי לא והא כולם שעירבו ועירב [רבן] עליהן יוצאין בשל רבן חוץ מאשה ועבד עברי ובנו ובתו הגדולי' דסתמא היא וקתני דלא נפקי אמר רבא כיון שעירבו אין לך מיחוי גדול מזה. הלכך מערב אדם עירובי תחומין בשביל בנו ובתו הקטנים ובשביל עבדו ושפחתו הכנענים אפי' שלא מדעתן לפיכך אם עירב רבן עליהם למזרח ועירבו דן על עצמ' לדרום יוצאין בשל רבן. אבל אינו מערב לא ע"י בנו ובתו דגדולים ולא ע"י אשתו אלא מדעתן וכתב ה"ר משה מיימון ואע"פ שהם אוכלי' על שלחנו ואם עירב עליהם רבן ושמעו ושתקו ולא מיחו יוצאין בעירוב רבן ואם עירב עליה' והם עירבו על עצמן אין לך מיחוי גדול מזה ויוצאין בעירוכ עצמן. ופי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דר' יוחנן דאמר פ"ק דב"מ לא גדול גדול ממש לא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול אפי' לדברי ר"ת דפי' דאיירי נמי לענין עירובין כדפרי' לעיל אפ"ה מודה הכא דגדול גדול ממש וקטן קטן ממש וטעמא דקטנים דמחנכו במצות דאין מערבין אלא לדבר מצוה. מיהו אין מיכן ראיה שהלכה כרב יוסף דאין מערבין אלא לדבר מצוה אפי' לפירוש זה דדילמא האי תנא ר' יהודה דפרק בכל מערבי' היא ואנן דילמא כרבנן קיי"ל ואליבא דרבא כרפרי' לעיל: