ת"ר זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין אין לי אלא ביום בלילה מנין [ת"ל] זכור את יום השבת לקדשו. אדרבה עיקר קדושא בליליא הוא דכי קדיש יומא בעינן לקדושי ותו בלילה מנין ת"ל זכור את יום השבת לקדשו [תנא] מהדר אלילי' ונסיב לי' קרא איממא. הכי קאמר זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה ביום מנין ת"ל זכור את יום השבת לקדשו. דפ"ק דנזיר מוכח דדרשה גמורה היא שצריך לקדש על היין דתניא רש"א אינו חייב עד שיזיר מכולן ורבנן אמרי אפי' לא נזר אלא מחד מנהון הוי נזיר מ"ט דר"ש א"ק מכל אשר יעשה מגפן היין וגו' ורבנן מ"ט א"ק מיין ושכר יזיר וגו' ור"ש נמי הא כתיב מיין ושכר יזיר ההוא מב"ל לאסור יין מצוה כיין רשות מאי היא קדושא והבדלה הרי מושבע [ועומד] עליו מהר סיני אלא כי [הא] דא"ר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתייא נזירות וחיילא אשבועה. פי' והרי מושבע ועומד הוא מהר סיני לשתותו איך חלה שבועת נזירות על שבועת זכור שהרי אין נשבעין לבטל המצוה כדא' פ' ואלו מותרים בנדרים. אלא כי הא דא"ר שבועה שאשת' וחזר ואמר הריני נזיר אתי' נזירות וחיילא על השבועה והיינו דקאמר לאסור יין מצוה דנשבע לשתות. כיין הרשות וא"ת מ"ש נשבע מפי עצמו לנשבע מהר סיני נראה בעיני נשבע מפי עצמו היינו טעמא שחלה עליו שבועה מפני שיכול לשאול על שבועה ראשונה והיינו דתנן פ"ג דשבועות שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת בטוי והשני' שבועת שוא כו' לא אכלה עבר על שבועת בטוי ואמרי' בגמר' השתא משום שבועת בטוי מחייב משום שבועת שוא לא מיחייב הרי יצתה שבועה לשקר א"ר ירמי' תני אף על שבועת בטוי פי' ובין בך ובין כך עובר ולוקה הרי למדנו דחלה שבועה על שבועת עצמו והיינו טעמא דאי בעי אתשיל אשבועה ראשונה והיתה חלה עליו השני' גם עתה אע"פ שלא נשאל על הראשונה חלה השני' עליו אבל גבי קידוש שצריך לקדש ולטעום ואין יכולת בידו לשאול ולפטור מחובה זו כיון שכבר הוא נשבע אין השבועה חלה עליו כלל הלכך אפי' נזיר מקדש על היין וטועם ממנו דהא דאמרי' אין שבועה חלה על השבועה היינו שנשבע על דבר א' פעמים כדאמרי' פ' ואלו מותרים אלא ה"ד דלא חיילא שבועה על שבועה כגון דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים אבל הכא שנשבע תחילה שישתה וחזר ונשבע שלא ישתה כבר הוא מתחרט על הראשונה וחלה עליו השניה דאין כאן חסר אלא אמירת חכם מותר לך אבל היכא שכבר נשבע שיאכל וחזר ונשבע שיאכל הרי מחזיק שבועתו ראשונה ומאחר שכבר מושבע מפ"ע ועומד תו אין שבועה [שני'] חלה עליו ואם אכל אינו לוקה כ"א אחת. וקשה דתנן יום טוב שחל להיות [בערב] שבת לא יבשל תחלה מיום טוב לשבת ואמרי' בגמ' מנה"מ דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשביחו מ"ט אמר רבה כדי שיברור מנה יפה לשבת מנה יפה ליום טוב אלמא דהאי קרא בעי לדרשה אחריתי ותו מאי מוכח מזכור שיזכרהו על היין ותו לוי דשדר לי' לר' שיכרא בר תליסר מגני טעמי' והוה בסים [טובא] אמר כגון זה ראוי לקדש [עליו] ולברך עליו כל שירות ותשבחות שבתורה (ורבה בר"ה) [ור"ה] אשכחי' לרב דמקדש אשיכרא א"ל התחיל אבא למקני איסתרא משיכרא ופירש"י התחלת לעשות שכר ולהשתכר בו מעות לכך הוא יפה בעיניך ומקדש אתה עליו ע"כ רש"י. משמע אע"פ שהי' יכול למצוא היין שאל״כ למה הוא אומר לו מפני שמשתכר בו ותו דר' הוה מקדש אשיכרא אע״ג דהוה ליה חמרא דהא אהוריירי' דרבי הוה עתיר משבור מלכא וא"א לומר דלא הו"ל חמרא. ותו דרב זמנין דהוה חביבא לי' ריפתא הוה מקדש אריפתא. ותו דרב עמרם גאון זצ"ל עשה בסדר שלו פקנה״ז פת במקום יין ואי קדוש על היין דאורייתא אפי' היכא דלית לי' חמרא לא מסתבר לקדושי אריפתא. ותו דת״ר אין מקדשין על השכר משום ראב"ש אמרו מקדשין. מעתה מאי פריך רפ"ק דנזיר והרי מושבע ועומד הוא מהר סיני דילמא ר' שמעון כר' אלעזר ברי' סבירא לי' דאמר מקדשין על השכר הלכך נראה דכולהי תנאי ואמוראי סברי דמקדשין על השכר ודבש מן הדין. והא דת״ר זכרהו על היין אינה כ"א אסמכתא בעלמא ועיקר קרא דזכור אתי' לדרשה דפ״ב דשבועות דזכור ושמור בד"א נאמרו דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. וכל היכא דשכר ודבש חמר מדינה הם מקדשים עליהם ולא על הפת כאמימר דאקלע ולא הוה לי' חמרא ואייתי לי' שיכרא ולא אבדיל ובת טוות למחר טרחינ' ואייתי' לי' חמרא ואבדיל. לשנה תו איקלע ולא הוה לי' חמרא ואייתי' ליה שכרא אמר אי הכי חמר מדינה הוא אבדיל וטעים מידי ש"מ דכל היכא שיש לפניו [שכר] ופת מבדילין על השכר ואין מבדילין על הפת וכן לענין קידוש שמקדש על השכר ואין מקדש על הפת ואע"פ שיכול למצוא את היין ע"י הדחק א"צ לדחוק ולחפש אחריו אלא מקדש ומבדיל על השכר או על הדבש והא דאמר רבא אידור כרבים ולא אשתי שיכרא וא"ר זירא תהוי שקיותיה שיכרא מאן דמקדש אשיכרא היינו בשכר שלהם שהי' שכר תמרים אבל שכר שלנו שהוא שכר חטים ושעורים הוא טוב לשתות וראוי לקדש ולהבדיל עליו. מיהו היכא שיש לו יין מזומן הוא קודם לקידוש ולהבדלה לבל המשקין. וזה לשון ה"ג. זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו מכאן סמכו חכמים על קידוש היום מן התורה אין לי אלא שבתות חג המצות מנין ת"ל למען תזכור את יום צאתך וגו' חג שבועות מנין ת"ל וזכרת כי עבד היית [במצרים חג הסוכות מנין ת"ל וזכרת כי עבד היית] בארץ מצרים וגו' ומנ״ל דבחג הסוכות קאי מדעלוייה דקרא הענק תעניק וגו' [ומגרנך ומיקבך] וכתי' חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וגו' [מגרנך ומיקבך] ואע"ג דמדכר בקידוש צריך לאדכורי בצלותא ובבהמ"ז. מ"ט זכור וזכרת תרין קראי כתיבי ואותן מועדות ילפי משבת מה שבת בתפילה ועל הכוס אף ביו"ט בתפילה ועל הכוס ע״כ ה"ג. ההיא דרפ"ק דנזיר אומר ר״ת זצ"ל דה"ק הרי מושבע ועומד מהר סיני הוא בתמי' פי' וכי מושבע ועומד הוא מהר סיני לקדש ולהבדיל על היין שהוצרך קרא לאסור פשיטא שכשהזיר עצמו מן היין שאסור ביין של קידוש והבדלה שאין חובה עליו לקדש על היין ולהאי פירושא נזיר אינו מקדש על היין וכן עיקר: