(תנה) קורין את ההלל בר"ח ומברכין לפניו
קורין את ההלל בר"ח ומברכין לפניו
הלל שאנו קורין בר"ח אינו חובה אלא מנהג כההיא דפ' אין בערכין דא"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק שמונה עשר ימים היחיד גומר את ההלל ואלו הן שמונת ימי החג ושמונת ימי חנוכה יו"ט הראשון של פסח ושני ימים טובים של עצרת ושקלינן וטרינן עד דפרכינן ר"ח דאיקרי מועד לימא ושנינן לא איקדש בעשיית מלאכה. הא למדת דאין חובה לומר הלל בר"ח. וההיא דפ' בתרא דתענית דתנן באחד בטבת לא היה בו מעמד שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים ופריך בגמ' וליתני נמי בא' בניסן לא היה בו מעמד שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים ושנינן אמר רבא זאת אומרת הלל דר"ח לאו דאורייתא אלא מדרבנן וא"כ הו"ל כמו חנוכה וכל דבר שהוא חובה דרבנן. הא לאו מילתא היא דלא תימא לאו דאורייתא אלא דרבנן. אלא כמו שפירש"י לאו דאורייתא אלא מנהגא וגרע מהלל דחנוכה כדאמר התם רב איקלע לבבל ושמעינהו דקא קרו הלל בר"ח סבר לאפסקינהו שמעינהו דקא מדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם אלמא דהלל שאנו קורין בר"ח אינו אלא מנהג ותו מסיק התם תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר ופירש"י א"צ להתחיל בר"ח הלכך אתבריר לן דהלל דר"ח אינו אלא מנהג. והיינו שכתב בתשובות בשם רש"י שאין לברך אהלל דר"ח דאמנהגא לא מברכינן כההוא דפ' לולב וערבה איבו וחזקיה בני ברתיה דרב הוו יתבי קמיה דרב אייתו ערבה שקל חביט חביט ולא בריך קסבר ערבה מנהג נביאים הוא הא למדת דאמנהגא לא מברכינן. אבל רב עמרם גאון כתב בסדרו בר"ח העובר לפני התיבה מברך אקב"ו לקרוא את ההלל וקורין את ההלל בדילוג וכן נראה לר"ת כדבריו מההיא דפ' היה קורא בברכות דאמר רבא הלכתא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק [פוסק] באמצע הפרק אינו פוסק וימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל אפי' באמצע הפרק פוסק פירש"י ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל שהוא חובה לכל אדם והם כ"א יום בשנה כדאמר בערכין א"כ הא דקאמר ימים שאין היחיד גומר בהם את הלל אפי' באמצע הפרק פוסק היינו כגון ר"ח שאינו חובה כדפרישית והאי פוסק דוקא מפני הכבוד כדמסיק התם איני [והא] רב בר שבא איקלע לקמיה דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהם את הלל ולא פסק ליה ומשני שאני בר שבא דלא חשיב ליה לרבינא אלמא דאינו פוסק אלא מפני הכבוד. ש"מ שמברכין עליו עובר לקריאתו דאי אין מברכין אמאי אינו פוסק לא מצינו בכל התלמוד שאסור להפסיק אלא במקום ברכה כגון מקרא מגילה [ותו מדקאמר שמעינהו דקא מדלגי דלוגי אמר ש"מ] (אמר שמואל) מנהג אבותיהם [בידיהם] ואי אין מברכין בזה היה לו להרגיש שהוא מנהג מדלא ברכו עליו כי זה הוא דוחק לומר שבא לאחר שהתחילו לקרות ולא ידע אם ברכו אם לאו דא"כ הול"ל רב איקלע לבי כנישתא. ועוד הביא מיו"ט שני שהוא מנהג כדאמר פ"ק דביצה דשלחו מתם הזהרו בו מנהג אבותיכם בידיכם ואפ"ה אנו מברכין ומקדשין עליו כמו על יו"ט ראשון. וההיא שהביא רש"י מערבה אומר ר"ת דההיא טלטול בעלמא היא ולא הוה מנהג חשוב לברך עליו מיהו מה שהביא ר"ת מיו"ט שני אומר מורי ה"ר שמחה בר שמואל זצ"ל דההיא אדרבה מוכחת שאין לברך אמנהג כההיא דפר' במה מדליקין דמסי' והא יו"ט שני דספק דבריהם הוא וקא מברכינן ומשני התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה. ומשמע הא אי לאו האי טעמא לא היה לברך איו"ט שני ש"מ שאין מברכין על המנהג מיהו גם הוא הורה לברך דלא יהי' אלא כאדם העוסק בתורה דאפי' אמגילת רות ואמנילת קינות ומגילת שיר השירים במסכת סופרים אומר אקב"ו על מקרא מגילה ונראה דאין קושיא מפ' ב"מ דר"ח ודאי הוה מנהג ואמר ודאי דדבריהם (הוי) [בעי] ברכה הלכך מברכין עובר לקריאתו כמו כל ההלל שמברכין עובר לקריאתו כדתנן פ' לולב הגזול מקום שנהגו לברך אחריו יברך ואמר אביי לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך דאר"י אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן וכשקורין פוסק אפילו באמצע הפרק מפני הכבוד: