והלש. ירושלמי ההן דגבל גירגבסין עפר [קילורין] מלוגמא סממנין חייב משום לש הלש והמקטף והעורך כולהן משום [לש] ר' בא בר ממל בעי תמן את אמר חייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפיתה והכא את אמר כן תמן (ישרי) [יש לו] לחלוק חייב על כל אחת ואחת ברם הכא אינו חייב אלא אחת את חמי תולדה אפיה לבישול ואת אמר כן אלא בגין דתני סדר עיסה תנינייתה עמהון. פרק תולין אתמר חרדל שלשו מע"ש למחר אמר רב ממחו בכלי ואין ממחה בידו וכו' עד אמר מר זוטרא לית הלכתא ככל הני שמעת' אלא כי הא דאיתמר חרדל שלשו מע"ש למחר ממעכו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף אלא מערב פירש"י ולא יטרוף כדרך שטורפין בצים בקערה בכח דרך טריפה שמכה בכח. שחלים ששחקן מע"ש למחר נותן לתוכן שמן וחומץ וממשיך לתוכו אמיתא ולא יטרוף אלא מערב שום שריסקן מע"ש למחר נותן לתוכו פול וגריסין ולא ישחוק אלא מערב וממשיך אמיתא לתוכו וכתב הרא"מ זצ"ל שומין ששחקן מע"ש שמעתי שיש בירושלמי הנותן בהם מים חייב משום לש ואיני יודע לתת חילוק בין שומין לחרדל ושחליים ונראה לי שחולק על תלמוד שלנו ולא קיי"ל כותי' אלא כתלמוד שלנו דשרי קיי"ל עכ"ל ולי אני המחבר אמר לי מורי רבי' יהודה בר יצחק זצ"ל דדחיא דירושלמי דאוסר סבר כר' אלעזר דאמר בשמעתא אחד זה ואחד זה אסור בחרדל וכבר אסיקנא דלית הלכתא ככל הני שמעתא והי' נוהג היתר גם בשומין הלכך הלכה למעשה היכא שכתש שומין או של"ש או חרוסת ולא נתן בדם יין מבעוד יום בערב שבת נותן בהם בשבת יין וחומץ ומערב באצבעו.
מתני' ב"ש אומרין אין שורין דיו וסממנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום וב"ה מתירין ואמרי' בגמ' מאן תנא דנתינת מים לדיו זו היא שרייתו פי' דהא מתני' ליכ' גבול ואפליגו בה מבעוד יום מכלל דבשבת חייב חטאת הוא אמר רב יוסף רבי הוא דתניא אחד נותן את דקמח ואחד נותן לתוכו מים אחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל א"ל אביי דילמא לא היא עד כאן לא קאמר (פטר) ר' יוסי בר"י התם אלא קמח דבר גבול הוא אבל דיו דלאו בר גבול הוא מנתינת מים ליחייב ואתוקמא דחייה דאביי ופ' מי שהחשיך תנן נותנין מים למורסן אבל לא גובלין ואתוקמ' בר' יוסי בר' יהודה והתם קרי מורסן לאו בר גיבול אעפ"כ קאמר ר' יוסי בר' יהודה [דנותנין] וקשיא לדיחויא דאביי דפ"ק וי"ל דדיו וסממנין וכרשינין לאו בני גיבול הם כלל הלכך לכ"ע נתינת מים בהם זו הוא שרייתן וחייב משום לש והמורסן הוא בר גיבול כלפי דיו ואינו בר גיבול כלפי הקמח ובתרוייהו בגיבול ובקמח איפלגו רבי ור"י בר יהודה דרבי סבר בתרוייהו נתינת מים בדם היינו שרייתו אע"ג דבני גיבול הם וחייב משום לש ור"י בר"י סבר הואיל ובני גיבול הם לא מחייב עד שיגבל וכתב הרא"מ זצ"ל דהלכה כרבי משום דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ומשום כך אסור להשתין מים ולהשליך לתוך אכילת תרנגולין ובעיני נראה דהואיל וסתם לן תנא כר"י ב"י הלכה כמותו ליתן המים לתוך המורסן כסתם מתני' וכ"כ ה"ר משה מיימון זצ"ל המורסן אע"פ שאינו ראוי לגבול [אין גובלין] אותו שמא יבוא לגבול העפר וכיוצא בו ונותנין מים ע"ג מורסן ומוליך בו התרווד שתי וערב אבל אינו ממרס בידו שלא יראה כלש אם לא נתערב מנערו מכלי לכלי עד שיתערב ונותן לפני התרנגולין או לפני השוורים ומותר לערב המורסן ע"ד זו בכלי א' ומחלק אותו בכלים הרבה ונותן לפני כל בהמה ובהמה ומערב בכלי א' אפי' כור ואפי' כוריים עכ"ל מידו זה איני מבין מה שכתב שמותר לערב דמורסן ומ"ש דלאו בר גיבול הוא שאני אומר דהא דמסיק דמורסן לאו בר גיבול הוא היינו קודם שידע דבריית' אבל לאחר שנודע לו הברייתא דפליגי במורסן כמו בקמח ודאי המורסן בר גיבול הוא כמו הקמח ושיעור לישה בגרוגרת ויש גיבול בעפר כדתניא פ"ק אחד נותן את האפר ואחר נותן לתוכו מים אחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר"י אומר אינו חייב עד שיגבל ואוקימנא מאי אפר עפר דא למדת ריש גיבול בעפר וכ"כ ה"ר משה מיימון זצ"ל והמגבל את העפר ה"ז תולדת לש וכמה שיעורו כדי לעשות פי כור של צורפי זהב ואין גיבול באפר ולא בחול דגם ולא במורסן ולא בכיוצא בדם והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהם במים חייב משום לש מפני שהן מתערבין וניתלין זה בזה עד כאן לשונו: