עשרת ימי תשובה, תשמ"ב
קדושה וטהרה
אמר ר' עקיבא: אשריכם ישראל לפני מי אתם מִטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, ואומר: מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל (משנה סוף יומא).
יש במשנה שתי דרכי טהרה: לפני מי אתם מִטהרין ומי מטהר אתכם. לפני מי אתם מִטהרין הם המים הנזרקים על האדם - וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם (יחזקאל לו כה); מי מטהר אתכם הם המים שאליהם נכנסים וטובלים, המקווה. שתי הטהרות הללו מקבילות להלכות של אדם שנטמא בטומאת מת: טהרתו מתחילה בהזאה של מים, הנזרקים עליו ביום השלישי וביום השביעי, ואחר כך הוא צריך לטבול במקווה.1לעניין שתי ההיטהרויות, עיין על כפות המנעול, עמ' 43-42.
כשם שההלכה ביחס לטומאת מת היא וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא (במדבר יט יט) - רק טהור יכול להזות על הטמא ולטהר אותו, כך גם לפני מי אתם מִטהרין - הזריקה צריכה להיות דווקא על ידי טהור, הקב''ה, והוי יודע שהקב"ה טהור (נדה ל ע"ב). וכן ביחס למקווה: הקב''ה הוא מקווה, ובמקווה הזה אנחנו טובלים ומיטהרים.
הקב''ה הוא טוהר. הוא המטהר והוא הדבר שבו מיטהרים על ידי הטבילה. טבילה - כידוע 'טבל' לשון 'בטל'.2עיין, למשל, בעל שם טוב על התורה, יתרו, יג; שפת אמת, יום כיפור, שנת תרמ"א. האדם צריך להתבטל, לטבול ולהפוך לחלק מהקב''ה.3יום כיפור הוא יום של טוהר - לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ (ויקרא טז ל). ועל הכהן הגדול נאמר: "טהור לב פסע ושב לאחוריו"; בסוף עבודת הכהן הגדול, ברגעים הגדולים של היום, הכהן הוא טהור לב.
בהיטהרות יש שתי דרגות: הדרגה הראשונה היא שמַזים על האדם מים טהורים. ההתחלה תמיד באה מלמעלה: 'נופלים' על האדם רגשות, מחשבות, הרהורי חרטה, רוח טהרה. אלו המים הטהורים הנזרקים על האדם. אבל בזה לא סגי - לא מספיק שהאדם יתרגש, יש צורך שייכנס פנימה ויטבול. כל ההרגשות הגבוהות הן רק ההתחלה, הן רק התנוצצות. בסופו של התהליך אדם צריך לבחור ולטבול כל כולו באותם מים. אז, ורק אז, הוא נטהר.
הרגשות, הרצונות והמחשבות לבחור בדרך הטוב, שכל אחד חושב בימים אלה, יש להם חשיבות רק אם נכנסים לגמרי פנימה. האדם נטהר רק אם הוא טובל ומתבטל לגמרי בתורה, במצוות, בעשיית הטוב. כל זמן שאדם לא נכנס פנימה, כל ההרגשות הללו - גבוהות ככל שתהיינה, עזות ככל שתהיינה - עדיין לא מספיקות. רק אם האדם נכנס לאותה אינטנסיביות של לימוד תורה ושל קיום מצוות, רק אם הוא מרגיש שזהו, כאן הוא מתבטל, זה עולמו, אלה החיים שלו - רק אז הוא יכול להפוך לחלק מכל זה ולהיטהר.
טהרת יום הכיפורים וקדושת השבת
על טהרת יום הכיפורים כתב ה'שפת אמת' (יום כיפור, תרמ"ה):
בפסוק וזרקתי עליכם מים טהורים וכו', שעיקר הטהרה על ידי התורה, וביום הכיפורים הוריד לנו משה רבינו עליו השלום את הלוחות שניות, ואין מים אלא תורה, והראשונות היו בבחינת קדושה, כמו שכתוב, וקדשתם היום ומחר, והשניות היו בבחינת טהרה ונקראים מים טהורים, שהוא במדרגת בעלי תשובה. טָהוֹר מִטָּמֵא - שיש בתורה דרך מיוחד בבחינת צדיקים גמורים, ויש דרך מיוחד לבעלי תשובות.
יש כאן שני מושגים: קדושה וטהרה. הלוחות השניים הם המדרגה של יום הכיפורים, מדרגת בעלי תשובה, בחינת טהרה. לעומת זאת, הלוחות הראשונים היו בבחינת קדושה. לפי הגמרא (ברכות לד ע"ב) בעלי תשובה גדולים מן הצדיקים. מכאן, שלפי ה'שפת אמת', הטהרה גדולה מן הקדושה.
במילים טָהוֹר מִטָּמֵא מכוון ה'שפת אמת' לדרשה הידועה של חז"ל: מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד... לא יחידו של עולם (תנחומא, חוקת ג)? מי שבאמת יכול להפוך את הטמא לטהור הוא רק אחד - הקב"ה, יחידו של עולם. הדרגה של מעל לעולם יכולה לעשות את אותו היפוך של טָהוֹר מִטָּמֵא.
כמו שכבר הראשונים חכמי ימי הביניים אמרו, ישנו 'אחד' שהוא חלק מן המספר וישנו 'אחד' שהוא יסוד המספר,4עיין, למשל, הפירוש הארוך לראב"ע, שמות ג טו. כלומר, ישנו 'אחד' שהוא מספר ברצף המספרים, כמו שמונים: אחת, שתיים, שלוש, וישנו 'אחד' שהוא עצם הרעיון של מספר, היחידה הבסיסית, ה'אחד' שמאפשר למספר להופיע.
זאת הבחינה של יום הכיפורים - טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד (איוב יד ד). וכעין זה דרשו על הפסוק יָמִים יֻצָּרוּ ולא (קרי: וְלוֹ) אֶחָד בָּהֶם (תהלים קלט טז), ופירשו בתנא דבי אליהו (פרשה א): זה יום הכיפורים. יום הכיפורים איננו בכלל היצירה. זהו יום 'אחד', שהוא מעל למספר ואיננו שייך ליצירה.
כך דרשו חז"ל על הפסוק וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד: וַיְהִי עֶרֶב - אילו מעשיהן של רשעים, וַיְהִי בֹקֶר - אלו מעשיהן של צדיקים, יוֹם אֶחָד... זה יום הכיפורים (בראשית רבה, ג ח). זהו היום האחד - יום הכיפורים. יום הכיפורים מיוחד בכך שהערב, מעשיהם של רשעים, והבוקר, מעשיהם של צדיקים, יכולים להתאחד ולהפוך ליוֹם אֶחָד, יחידו של עולם.
כך מתבארת גם הספירה של הכהן הגדול: וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלוש... אחת ושבע. מה זה אחת ושבע?
שבע זו השלמות של הבריאה, הקדושה, השבת. אבל יש אחת ושבע - זה אותו אחד, הלא אֶחָד בָּהֶם, האחד שמעל למספר. השביעי של שבת הוא הקדושה. האחת ושבע הוא מעל לקדושה - זה השמונה, הקדושה העל-טבעית של יום הכיפורים. מול הקדושה הטבעית, השבתית, נזכרת בכל מנייה הקדושה המלאכית, העל-טבעית, של יום הכיפורים: אחת, אחת ואחת... אחת ושבע.
בכל השנה לובש הכהן הגדול בגדי זהב, בחינה של קדושה ופאר, ואילו ביום הכיפורים, יום הטוהר, הוא לובש דווקא בגדי בד, בגדי לבן, בחינת פשטות וטהרה. גם הצום הוא מעשה של טהרה. לעומת עונג השבת ולעומת הקדושה של שבת מופיעה קדושה מסוג אחר. קדושה זו אינה של בני אדם, אלא היא הקדושה של ה'לבן' של יום כיפור, הקדושה המלאכית, קדושה של טהרה.
מושגי הקדושה והטהרה
מהי קדושה ומהי טהרה?
בהלכה מוצאים הבדל גדול בין מושג הקדושה לבין מושגי הטהרה והטומאה. הקדושה היא דבר עצמי, ולכן היא לא ניתנת לחלוקה. אם דבר מסוים הוא שחור 'בעצם', אז כולו שחור - לא ייתכן שהוא יהיה חצי לבן, שהרי שחור הוא הצבע הטבעי שלו; אך אם צבעו אותו ואז הוא שחור 'במקרה', ייתכן שהוא יהיה חצי שחור וחצי לבן. חכמי ימי הביניים אמרו שדבר עצמי אינו ניתן לשינוי. ביחס לקדושה אמרו חז"ל: לא פקעה קדושה בכדי (נדרים כט ע"ב) - אין מושג של קדושה לזמן קצוב. כך גם לגבי קידושין: אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי, אינה יוצאה בלא גט (שם ע''א). קידושין הם, כמו שהתוספות מסבירים, מלשון 'הקדש', ולכן אין קידושין לחצאין.5קידושין ב ע"ב, תוספות ד"ה דאסר. קדושה שייכת לרמה העצמית של הדבר. הקדש, כיוון שאידחי - אידחי.6עיין, למשל, קידושין ז ע"ב וברש"י שם.
בטומאה, לעומת זאת, המושגים שונים. טומאה לזמן קצוב ודאי שמצינו - בנידה, בזבה. בכלל, טומאת האדם היא אף פעם לא לעולם, אין דבר כזה טומאה לעולם, כיוון שהטומאה לא נתפסת כדבר עצמו, אלא כיֵשות שקיימת מחוץ לדבר ורובצת עליו.
גם המושגים עצמם מלמדים אותנו את אותו הרעיון: 'קדושה' היא דבר, היא המציאות, והניגוד לקדושה הוא החילוניות, העדר הקדושה. לעומת זאת, ה'טהרה' מצד עצמה אינה דבר, אלא היא מבטאת את הניקיון, את העדר הטומאה. הביטוי 'כסף טהור' פירושו כסף שהוציאו ממנו את הסיגים. ההבדל מאוד חד: קודש הוא מציאות, חיים בעלי תוכן. מבחינה זו, טהרה היא במישור נמוך יותר, היא קיימת רק כניגוד לטומאה.
זהו גם ההבדל שבין עבודת המידות לבין הדבקות. עבודת המידות היא טהרה - אדם מנקה את מידותיו - אך היא אינה תוכן. דבקות בה' היא תוכן, היא חיים. הטהרה קיימת בתוך הניגודיות של הטומאה. כך מוסברת דרשת הגמרא על כך שלעכו"ם אין טומאה: אמר קרא: וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא - כל שיש לו טהרה, יש לו טומאה, וכל שאין לו טהרה, אין לו טומאה (נזיר סא ע"ב). כלומר, צמד המושגים צריך להיות תמיד יחד - הטהרה היא ה'נגטיב' של הטומאה.
על פי זה, הקדושה ודאי עדיפה על הטהרה. כך מפורש בגמרא: אמר רבי פנחס בן יאיר... טהרה מביאה לידי קדושה (עבודה זרה כ ע"ב), וכך גם בעניין פרה אדומה: וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ, אִישׁ - להכשיר את הזר, טָהוֹר - להכשיר את האשה (יומא מג ע"א), ומכאן שאיש טהור הוא פחות מאיש קדוש - הכהן.
דבר זה מפורש גם ברמב"ם:
שהפרישות מביאה לטהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להידמות בשכינה, שנאמר: והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני (סוף הלכות טומאת אוכלין).
מכאן למדנו שהרמב"ם מדרג כך: טהרת הגוף מן המעשים הרעים, ולמעלה ממנה הקדושה, שהיא קדושת הנפש.
אלא שהבנה זו היא נגד גמרא מפורשת: וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת וגו'... חָכְמַת - זה סדר קודשים, וָדָעַת - זה סדר טהרות (שבת לא ע"א). ורש"י שם מבאר שכשם שהדעת עדיפה על החוכמה, כך הטהרה עדיפה על הקדושה.
אם כן, האם הטהרה עדיפה על הקדושה, או להפך?
ניתן לומר שזוהי המחלוקת האם צדיקים עדיפים על בעלי תשובה, אך נראה שיש לכך הסבר אחר.
וכך אומר הרמ"ק:
הטהרה, כלל אמר הרשב"י בתיקונים ורעיא מהימנא ובזוהר במקומות רבים כי הטהרה מצד החסד כי משם הטהרה, והקדושה מצד הלוי.
מידת החסד היא אהבה, התפשטות, נתינה. מידת הגבורה היא ההפך - עוצמה, התכנסות פנימה, התחזקות בתוך עצמו. על פי הזוהר, זהו ההבדל בין כהן ללוי. הכהן, מסיטרא דימינא, הוא איש החסד; הלוי הוא איש הגבורה, שלהבת שעולה מעלה-מעלה.
ובזוהר פרשת קרח (דף קעו ע"ב) פירש הרשב"י ע"ה איפכא, וזה לשונו - תרין דרגין אינון, קדוש וטהור, כהן קדוש, לוי טהור, ושם מוכרח מן הענין בעצמו כי הטהרה מצד הלוי והקדושה מצד הכהן. וכן בפרשת חוקת (זוהר חוקת, קפ ע"ב) בפסוק ונתתם אותה אל אלעזר... מאי טעמא ליה ולא לאהרן וקאמר התם אהרן לא אתי מסטרא דטהור אלא מסטרא דקדוש... הא טהור לא אקרי אלא מן סטרא דמסאב בקדמיתא (פרדס רימונים כג ט).7תרגום: פירש רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום ההפך, וזה לשונו: שתי דרגות הן, קדוש וטהור... בפסוק ונתתם אותה אל אלעזר... מדוע לו ולא לאהרן? ואומר שם: אהרן לא בא מצד של טהור אלא מצד של קדוש... הרי טהור לא נקרא אלא מהצד שהיה טמא קודם לכן.
לפי הזוהר, הטהרה שייכת דווקא במקום שהיה קודם לכן טמא. זה מקורו של ה'שפת אמת', שכרך את הטהרה עם התשובה, שכן הזוהר מדגיש שהטהרה שייכת לשניות וממילא לתשובה.
לכן נראה לי לתרץ לעת כזו עיקר הקדושה בחסד, כי עליה החכמה נקראת קודש... והטהרה העיקר בסוד הגבורה, כי באש של גבורה יצטרפו ויתלבנו הכל, והיא סוד פרה תמימה באדמימות - הפרה היא אדומה לתוקף הדין ולא לבן אפילו קצת, שלא יהיה רחמים כלל. וכן אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא בשרפה... וכן אם נמצא קדושה מועטת מצד הלוי, היינו מסוד המים המועטים שבצד הגבורה (פרדס רימונים, שם).
טהרה שייכת לאש, לסיטרא דשמאלא, וקדושה שייכת למים, לסיטרא דימינא.
טהרה של מים
ישנה טהרה מסיטרא דגבורה וישנה טהרה מסיטרא דחסד; טהרה של אש וטהרה של מים. הטהרה של האש היא למטה מן הקדושה, והטהרה של המים היא למעלה מן הקדושה.
ישנה טהרה של אש - כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר (במדבר לא כג); אין ביעור חמץ אלא בשריפה (פסחים פ"ב מ"א). אפשר לכבות את האש על ידי אש, בבחינת 'אש אוכלה אש', אבל ישנה גם טהרה הרבה יותר גבוהה - טהרה של מים, של פיוס. כך, למשל, ניתן להפיג את כעסו של אדם כועס בשני אופנים: אתה מבהיל או מפחיד אותו, ואז האש הגדולה מכבה את האש הקטנה; וישנה אפשרות יותר פשוטה - לשפוך עליו מים, לפייס אותו, וגם אז אתה מכבה לו את היצר - זו הטהרה של יום הכיפורים, הטהרה של הלבן, הטהרה של החסד.
האש היא מסיטרא דגבורה, היא שורפת ומכלה. המים הם מסיטרא דחסד, בחינת מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה (משלי כה כה), הם מחיים ומַפרים את האדמה. החסד הוא ההרגשה שבאה עם הגשם הראשון אחרי החמסין, היורה, המחיה את הכל ומרווה; הוא הטוהר שאדם מרגיש בתחילת החורף, בתקופה שאנחנו נמצאים בה, כשכל הטבע מתחדש ומיטהר; הוא הברכה של המים היורדת מן השמים.
המים הם הצד המרווה, כמו שכתוב בספרים: היורדים מן הגבוה אל הנמוך.8עיין, למשל, ר' שניאור זלמן מלאדי, תניא, פרק יב ("חסד הנקרא בשם מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך"); ר' צדוק הכהן, פרי צדיק, מוצאי יום כיפורים, אות ו. המים שייכים לחסד. הטהרה של המים מטהרת ומפייסת את הטומאה. יום הכיפורים הוא יום של פיוס, של אחדות, של שלמות; זאת התשובה של יום הכיפורים.
ישנן שתי דרכים להתגבר על הרע: דרך אחת היא לחטא אותו באש החרטה והצער; ודרך שנייה - ומבחינות מסוימות יותר קלה - היא לטבול במים, לטהר את הרע במי הפיוס והשלום. זאת היא הדרגה של לֹא אֶחָד, של יחידו של עולם: להשלים, להתפייס, להיות ראשית כל עם עצמי. יש כאן פרדוקס: לקבל את עצמי כמו שאני, כיצור נברא, מתוך הרגשת הרחמים הרבים והחסד של הבורא שדיברנו עליה בשיחה הקודמת.9לעיל, עמ' 27. ברגע שאדם מגיע לאותה השלמה עם מצבו, לאותו ויתור, אז הוא נטהר, שכן הוא באמת טהור, באמת רצונו לטוב, רצונו לעבוד את הבורא יתברך; אז נוצרת אותה הרגשה של שלמות ואחדות עם כל העולם, הוא אחד עם החברים שלו, עם העולם כולו.10על התשובה כקבלת העצמי, עיין שובי נפשי, עמ' 104-103; 125 ואילך.
זהו הסוד של האחד שמעל למספר, של הטהרה שהיא מעל הקדושה, של טהרת יום הכיפורים שאינה שייכת לעולם, אלא היא מצב הרבה יותר גבוה.
בקדושה יש משהו ממשי. הקדושה היא מציאות: זו המציאות העצמית, הישות הגבוהה ביותר, ההתחלה של כל הדברים, וזאת היא הבחינה של שבת, של הזיו של השבת. אבל יש את הבחינה של השמונה, שהיא מעל השבע, היא האחת ושבע. זו הטהרה שהיא מצד הרחמים הרבים, מצד החסד, שהיא מעל הקדושה, ובה האדם מגלה שאין שום דבר לבד מאותו טוהר מוחלט - לא אותו טוהר שהוא מנוגד לטומאה, אלא הטוהר העצמי, שהוא לא כלום, ובעצם הוא הכל; הוא אותו פיוס, הוא אותה אחדות, הוא אותה שלמות.
וזה היחס בין שבת ליום הכיפורים. ההבדל בין שבת למועדים הוא ששבת 'קביעא וקיימא' ואילו המועדים תלויים בישראל, שמקדשים את הזמנים. יום הכיפורים הוא מועד, הוא תלוי בישראל, ובכל זאת הוא נקרא שבת.
בשבת נאמר שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' (שמות לה ב) ואילו ביום הכיפורים נאמר שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם (ויקרא כג לב). לכאורה, יש כאן ניגוד - שַׁבַּת לעומת לָכֶם - אך זה משום שביום הכיפורים הלָכֶם הופך להיות לה', כלומר, האדם מקבל את עצמו ומגלה שה'עצמו' הזה הוא עצמו של הקב"ה. ביום הכיפורים מיטשטש ההבדל בין שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לבין לָכֶם כיוון שאדם מרגיש באיזשהו מקום שהלָכֶם הוא גם כן בחינה של שבת; שכל מה שקרה כך היה צריך לקרות, ולא היה יכול לקרות אחרת. זאת הבחינה של יום הכיפורים, שיכול להפוך טמא לטהור.
יום הכיפורים הוא יום שכולו פיוס, שלום; אדם מבקש סליחה מחברו, ומשלים עם עצמו. בעצם אדם צריך לבקש סליחה מעצמו על שזילזל בעצמו, ועם אותו פיוס, אותו לובן, אותו טוהר, אדם מגיע לאחדות עם הקב"ה.11זהו גם השמונה של המילה. חז"ל למדו בגזירה שווה מבְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה שאברהם נימול ביום הכיפורים (ילקוט שמעוני, לך לך, רמז פ). מילה היא לכאורה פחותה משבת, היא מעשה אדם, ובכל זאת היא דוחה שבת, שכן השמונה הוא מעל השבע.
ה' הוא האלוקים
ה' הוּא הָאֱלֹהִים - אלו הן המילים שבהן אנו מסיימים את יום הכיפורים. מה פירוש ה' הוּא הָאֱלֹהִים? בכל השנה יש לכך פירוש אחד, וביום הכיפורים יש לכך פירוש אחר.
בכל השנה הפירוש הוא שאני מזהה את המציאות של העולם עם הקב"ה, 'אלוקים' הוא הבחינה של ההתגלות של הקב"ה בעולם. 'ה'', כפי שכבר אמרו הראשונים על התורה, זה שם עצמותו.12עיין, למשל, ראב"ע, הפירוש הארוך, שמות ו ג.
ביום הכיפורים הפירוש אחר: גם 'ה'', שזה כביכול שם עצמותו, הוא רק 'אלוקים', כלומר, רק גילוי. ביום הכיפורים אנחנו יודעים שיש דבר שהוא מעל לאותה קדושה של שם ה', שישנה קדושה שאינה ניתנת להגדרה, והיא אינה אלא טוהר מוחלט, אינה אלא השלמה ורחמים.
וזהו ה' הוּא הָאֱלֹהִים - גם 'ה'', גם מה שאתה חושב לדבר הגבוה ביותר, אינו אלא 'אלוקים', משום שישנו דבר שאינך יכול להבין אותו. אם תקבל אותו, אם תטבול בו לגמרי, בלי חציצה, אם תאמין בו - תראה שהוא קיים.