מרחשוון תשמ"ב, פרשת וירא
אברהם אבינו - זקן ויושב בישיבה
הגמרא ביומא (כח ע"ב) אומרת: אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. והשאלה היא, כמובן, מה הקשר בין זה שאברהם היה זקן לבין זה שהיה יושב בישיבה?
אנו מוצאים את עניין הזִקנה אצל אברהם בעוד כמה מקומות. על הפסוק וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל (בראשית יב ב) אומר רבי ברכיה בשם רבי חלבו: יצא לו מוניטין - מטבע - בעולם. ומהו מוניטין שלו, זקן וזקנה מיכן, בחור ובתולה מיכן (בראשית רבה, לט יא). למה דווקא זקן וזקנה? משום שהחידוש של אברהם אבינו היה הזִקנה. וכך אנחנו לומדים בגמרא בבבא מציעא (פז ע"א):
עד אברהם לא היה זקנה, מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם, משתעי בהדי יצחק; בהדי יצחק - משתעי בהדי אברהם. אתא אברהם, בעי רחמי והוה זקנה, שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים.1תרגום: מי שהיה רוצה לדבר עם אברהם – היה מדבר עם יצחק; עם יצחק – היה מדבר עם אברהם. בא אברהם, ביקש רחמים - ונהייתה זִקנה.
אברהם חידש את הזִקנה, ולכן במטבע שלו היו שני צדדים המדגישים את הפרש הגילים: זקן וזקנה מכאן ובחור ובתולה מכאן.
אברהם זכה בזִקנה דווקא אחרי שהתפלל על סדום:
אבא שאול אומר: אם כיון אדם את דעתו בתפילה, יהא מובטח שתפילתו נשמעת, שנאמר: תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ,2איך אדם יודע אם תפילתו נשמעת? אם כיוון דעתו בתפילה. "תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ" (תהלים י יז) - גם הכוונה תלויה בקב"ה, הוא המכין את לבו של האדם להתפלל. לכן הכוונה בתפילה היא סימן שהקב"ה שמע אותו. ואין לך אדם שכיון לבו ודעתו לתפילה כאברהם אבינו, שאמר לפני הקב"ה: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה. כיוון שראה הקב"ה שהיה מבקש זכות שלא להחריב את העולם התחיל משבחו, ואמר לו: יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם [הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ]. אמר לו: אי זה היופי שלי, אני ובני נכנסין לעיר, ואין בני אדם מכירין בין האב לבן, מפני שהיה אדם חי מאה ומאתים שנה ולא היה מזקין. אמר אברהם: ריבונו של עולם, צריך אתה להפריש בין האב לבן ובין נער לזקן, שיתכבד הזקן בנער. אמר לו הקב"ה: חייך, ממך אני מתחיל. הלך ולן באותה הלילה ועמד בבוקר. כיוון שעמד, ראה שהלבין שער ראשו וזקנו. אמר לפניו: ריבונו של עולם, עשיתני דוגמא. אמר לו: עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה, וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה, לכך נאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן (תנחומא, חיי שרה, א).
כלומר, אברהם זכה בזקנה דווקא לאחר התפילה על סדום.
גם בסדום מוצאים את הנער והזקן: וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה (בראשית יט ד). אבל חז"ל הדגישו (במדבר רבה, ט יח) שאצלם הסדר היה הפוך: קודם הנער ואחר כך הזקן, ואילו עניינה של הזִקנה שבה זכה אברהם הוא הבחנה בין הדורות, הכבוד של הבנים לאבות.
משיחיות וערבוב הדורות
כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, אומר הרמב"ן (בראשית יב ו). מי הם האבות ומי הם הבנים? יש כאן התייחסות לשלוש תקופות: התקופה הראשונה, שהיא ההתחלה והראשית - תקופת האבות; והתקופה השנייה - ייסוד עם ישראל ויציאת מצרים. חלק הגון מהסיפורים והמעשים של אברהם אבינו מרמז ליציאת מצרים ולכיבוש ארץ ישראל. אבל הראשית קשורה גם לאחרית הרבה יותר רחוקה, והיא התקופה השלישית - תקופת מלכות ישראל ומלך המשיח.
השל"ה הקדוש מסביר כי המוקד של הסיפור על לוט, מלחמת המלכים והפיכת סדום, הוא המלכות בישראל בכלל ומלך המשיח בפרט.3שני לוחות הברית, לך לך, תורה אור, אות ד. ארבעת המלכים רוצים לשבות את לוט, ולמעשה רוצים לכבוש את כוח המשיחיות. ארבעת המלכים הם ארבע המלכויות, ארבע החיות.4עיין להלן, עמ' 69 ואילך. הם רוצים להשתלט על התכלית ועל העתיד. אברהם מציל מידיהם את לוט, ובכך מציל את המשיח.
דברי השל"ה הקדוש מעוגנים במדרשים של חז"ל על סדום: מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי - היכן מצאתיו? בסדום (בראשית רבה, מא ד), והכוונה לבנות לוט הַנִּמְצָאֹת (בראשית יט טו) בעיר. וכעין זה אומר המדרש על הפסוק וְגַם לְלוֹט... הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים (בראשית יג ה): רבי טוביה בר רבי יצחק אמר: שני אהלים - רות המואביה ונעמה העמונית, דכוותה: קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֵיךָ הַנִּמְצָאֹת... שתי מציאות: רות המואביה ונעמה העמונית (בראשית רבה, מא ד). על פי המדרש בנות לוט רצו להקים זרע מאביהן מכיוון שרצו להקים את מלך המשיח. כמו שראינו אצל אנשי סדום, גם בהקמת זרע מהאבא יש ערבוב בין הדורות, חוסר כבוד וחוסר דרך ארץ בין האבות לבנים, אבל דווקא מערבוב זה יוצא הכוח של מלך המשיח. כך גם בהמשך של התהוות המשיחיות: יהודה בא אל כלתו תמר, ושוב יש בכך בלבול של הדורות.
את התופעה של ערבוב הדורות אנו מוצאים גם אצל רחבעם, בנה של נעמה, שחוטא בתחילת מלכותו באותו חטא עצמו - הוא מעדיף את עצת הנערים, הַיְלָדִים (מלכים א, יב י), על עצת הזקנים, ובכך הוא גורם שמלכות ישראל תיקרע.
וכך גם בסוף ההיסטוריה: תניא, רבי נהוראי אומר: דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה וכלה בחמותה, ופני הדור כפני הכלב (סנהדרין צז ע"א). ההקדמה למשיחיות היא 'בן פרצי' - ההתפרצות, הנערים המלבינים פני הזקנים והזקנים שעומדים לפני הנערים.
היכן מצאתיו - בסדום
ה'שם משמואל' כותב:
הנה זקיני זצוקללה"ה מקאצק אמר דענין המלוכה לא היה נמצא בישראל, והיו צריכין ליקח זאת מעמון ומואב.
המושג של מלוכה, של ממשלה, של אדם ששולט באדם ושל אדם שמתנשא על אדם אחר, עם כל הגאווה והצבאיות שקשורה לכך, לא היה בישראל, והיו צריכים לייבא אותו מעמון ומואב.
והפירוש פשוט, כי באשר כל ישראל כאיש אחד המה, אינו שייך שאחד ישתרר על חברו, כמו שאין האבר האחד שבאדם משתרר על האבר האחר, ומשה רבנו ע"ה שהיה מלך מחמת שהיה נבדל מכלל ישראל ולא היה נחשב שהוא כאבר מאברי הכלל, רק שקול משה כנגד כל ישראל,5וכעין זה אצל 'מי השילוח' (פרשת בשלח, ד"ה ויבוא עמלק); יתרו נתן למשה את העצה, כיוון שאצל משה לא היה שייך דירוג. כולם היו שווים בעיניו, ורק יתרו, הגר שבא ממדיין, היה יכול לתת את העצה. ולכך הוצרכו ישראל ליטול המלוכה מעמון ומואב, משום דקליפת מואב - גיאות, כמו שאמר הכתוב: שמענו גאון מואב גא מאֹד. ועל כן היתה נפש דוד המלך ע"ה טמועה בשביה בתוך קליפת מואב, כדי להוציא עניין ההתנשאות מהקליפה ולהביאה אל הקדושה, להתנשא ולהשתרר לשם שמים. ושאול המלך, שלא נתקיימה מלכותו, אמרו ז"ל משום שלא היה בו שום דופי... שהיה חסר לו כח הגיאות והשררה (שם משמואל, במדבר, שבועות תר"ע).
לשאול, שהיה מזרע יוסף, לא היתה גאווה ולכן נתבטלה מלכותו. גם בעתיד, משיח בן יוסף סופו שימות. שאול היה צדיק וטהור מכדי שיתעסק בעניינים של מלוכה. את הגאווה היה צריך לייבא ממואב ולפני כן מסדום. היכן מצאתיו - בסדום.
חטאם של אנשי סדום
מה היה חטאם של אנשי סדום?
בנביא מצינו הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה (יחזקאל טז מט). זה הכל? רק בגלל שלא נתנו צדקה ה' הפך את עירם?
חז"ל פירשו פסוק נוסף על סדום: פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ. אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ אֵשׁ (איוב כח ד-ה). וכתב רש"י: פָּרַץ נַחַל - על סדום ועמורה נחלי אש וגופרית... הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל - אלו אנשי סדום, ששיכחו תורת רגלי אורחים מארצם, שהיו משכיבים האורח במיטה - אם היה ארוך יותר, מקטעין רגליו, ואם היה קצר, מאריכין אותו. כך מפורש באגדה.
אנשי סדום חיפשו את שלוות השקט ולכן גירשו אורחים, בניגוד לאברהם, שהכניס אורחים. זה הכל?
המשנה אומרת: האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית, ויש אומרים: זו מדת סדום (אבות פ"ה מ"י). למה זו מידת סדום?
על חטאם של אנשי סדום ישנו סיפור בגמרא:
ההיא ריבתא דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא. איגלאי מילתא, שפיוה דובשא ואוקמוה על איגר שורא. אתא זיבוריה ואכלוה, והיינו דכתיב: וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, ואמר רב יהודה אמר רב: על עסקי ריבה (סנהדרין קט ע"ב).6תרגום: אותה ריבה שהיתה מוציאה לחם לעניים בכד. נתגלה הדבר. מרחו אותה בדבש ושמו אותה על גג החומה. באו צרעות ואכלו אותה. וזהו שכתוב... על עסקי ריבה.
אנשי סדום לא הסתפקו בכך שהם לא החזיקו יד עני ואביון - הם גם לא רצו שאחרים ייתנו. אצלם זו היתה שיטה, הם התנגדו לכך שמישהו ייתן. אנשי סדום היו אינדיבידואליסטים קיצוניים - לא רק באופי ולא מתוך חולשה, אלא כשיטה: צריך להיות עצמאי, אסור לקבל ואסור לתת. לשיטתם, לא צריך לפרנס את העניים, ומי שמפרנס אותם רק גורם להם רעה; שיסתדרו בעצמם. מי שנותן לזולת - מקלקל אותו. כל אדם צריך לעשות הכל בעצמו וכל נתינה היא בעצם חולשה. החוזק מתבטא בכך שלא נותנים לאף אחד.
וכך מתבארת המשנה האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית - כאשר זה נובע מתוך חולשה. אך במקום שזו שיטה, אז זוהי מדת סדום.
על דרך צחות ניתן לומר שזו הסיבה שאנשי סדום קיצצו והאריכו את רגלי האורחים - הם רצו לרמוז שלכל אחד יש אורך בפני עצמו, ושהכנסת אורחים תיצור אחידות, מצב שבו כולם שווים. נגד זה הם נלחמו. הם אמרו: תסתדר בעצמך, ולכן דאגו שאף אחד לא ייתן לאורחים. יַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה כשיטה; אגואיזם ואינדיבידואליזם מוחלטים.
בניגוד לאינדיבידואליזם של אנשי סדום, אמרו בגמרא בשבת (קכז ע"א): גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה. הסיבה היא שקבלת פני שכינה, הקב"ה שמתגלה באדם, היא התגלות דרך הסובייקטיביות. הכנסת אורחים, לעומת זאת, מבטאת את ההפך: אני מכניס אלי אדם מבחוץ, אדם שיש לו את המציאות שלו. אם אני מכניס אורחים - בפרט ברוחניות - הרי שאני מוכן לראות לא רק את האלוקות שנמצאת בתוכי, אלא גם את זו שבאורח, לתת לו ולהתחשב בו. זה הרבה יותר גדול מההתעדנות הפנימית שלי ומרגשות נאצלים, אפילו כאשר הרגשות הללו הם של קבלת פני שכינה.
האבות והמשיח
כדי ליצור את המשיחיות צריך את מידת הגאווה, אבל חלילה להפוך אותה לשיטה - אחרת זו מידת סדום. אצל אנשי סדום לא היתה הבחנה בין נער וזקן כיוון שהם רצו להיות עצמאיים: 'איני הבן של אבא שלי', 'איני שומע מה שהזקן שלי אומר לי', 'אני self-made man', 'אני רוצה ללמוד לבד ולהבין לבד'.
המידה של אברהם הפוכה: התבטלות, ענווה, נכונות לשמוע ולציית לחוכמת האבות ולניסיונם. אברהם הנחיל לבניו יחס של כבוד למסורת, והשריש בהם מידת דרך ארץ מתוך הרגשה שיש אבות ואין קורין אבות אלא לשלושה: אברהם, יצחק ויעקב (ברכות טז ע"ב). אברהם הנחיל את היכולת לשאוב דווקא מן המקור ולהרגיש חלק מהדורות: אני המשך של דבר שהחל הרבה שנים לפני שהגעתי ויימשך הרבה שנים אחרי שאלך מכאן. זו הרגשה של שורשיות, וזה העניין של שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ (דברים לב ז). אברהם גרם לכך שכל יהודי מרגיש שהוא האבא שלו, משום שמה שאברהם הנחיל לנו הוא מה שאנחנו. לכן מידת אברהם מחייבת התבטלות בפני זקנים.
זהו ההבדל בין האבות לבין המשיח. האבות הם היצירה של כלל ישראל, הם ההמשכיות וההתבטלות שבהן לא שייכות מלוכה והתנשאות שפירושן 'אני אומר מה לעשות'. לכן הכוח של המשיח, של העתיד - שהוא בניגוד לכוח האבות, שנמשך מן העבר אל ההווה - היה צריך לבוא דווקא מתוך אותו אינדיבידואליזם קיצוני של אנשי סדום.
וכך כתב רבי צדוק הכהן:
שזה כל כוח האבות להפֵּך כוח שורשם עד שיזכו לכל זרעם אחריהם להיות נמשכים אחר השורש, דמטעם זה נקראו אבות (רסיסי לילה, מז, מט ע"ב).
הכוח שלי להיות יהודי נובע מהיכולת שלי לקבל את מה שהאבות הקדושים השרישו בנו. רק אדם שיכול להתבטל, להשתרש, להגיע לאותה אינטנסיביות שביהדות ובתורה, יכול להיות בן לאבותיו; רק הוא יכול לדבר על אבותינו אברהם, יצחק ויעקב.
וקדושת ראש חודש הוא נגד דרגא דדוד המלך עליו השלום, רגל ד' שבמרכבה... והוא הגבר שהקים עולה של תשובה (מו"ק טז ע"ב), דג' אבות השתדלו להיות רק טוב ולא חטאו כלל, ומה יעשה מי שאינו כמוהם, זה חידש דוד המלך עליו השלום, מקום שבעלי תשובה עומדים... וזהו קדושת ראש חודש7כמו שאנחנו אומרים "דוד מלך ישראל חי וקיים" בקידוש לבנה. בהתחדשות אור הירח אחר שהאפיל, וניתן לישראל, שעתידים להתחדש כמותה (רסיסי לילה, שם, נ ע"א).
אלו שני הכוחות: כוח האבות וכוח המשיח - הכוח של ההתחדשות, של בעלי תשובה.
בעל תשובה הוא 'חדש', אין בו את השורשיות של הצדיק הגמור. אפשר לראות את זה במציאות, אפשר לראות איך הוא מקיים מצוות ומתפלל - המילים של התפילה לא שגורות בפיו, והוא שם לב לכל מילה שהוא אומר. יש בו רצינות שלא מוצאים אצל אדם שנולד דתי. זה אמנם דבר גדול, אבל הרבה פעמים מרגישים חיסרון בכך שכל הרצינות נובעת מהעובדה שהוא עדיין לא חלק מהדבר שאותו הוא עושה. לפעמים היחס הרציני מבטא את זה שהוא בא מבחוץ; זה סוג של חוסר אינטימיות ולפעמים זו רצינות 'גויית'. לעומת זאת, ה'יהודי' בא לשטיבלאך ומתפלל מהר מנחה-מעריב מתוך הרגשת משפחתיות שאינה מצויה אצל בעל התשובה. אבל ההתחדשות באה דווקא מתוך המדרגה של בעל התשובה, ובמובן הזה, כולנו בעלי תשובה.
זקן ויושב בישיבה
אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. כל העניין של ישיבה הוא 'זִקנה'. אי אפשר ללמוד תורה רק מצעירים או רק מעצמנו. מי שלא מוכן ללמוד את התורה של ה'קצות', של ר' חיים, של ר' שמעון וגם של ה'אבי-עזרי' - אין לו שייכות לתורה, משום שכל המשמעות של השתייכות לתורה היא ההשתייכות לכוח האבות, וזו הבחינה של ה'זִקנה'. אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה - מכך שהוא זקן, אתה יודע שהוא יושב בישיבה.
זאת הזקנה של אברהם אבינו וזה עניין התורה שנמסרה מדור לדור: משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו' (אבות פ"א מ"א). מי שלא מוכן להיות חלק מאותה מסורת וחושב שהוא יכול להתחיל את התורה מעצמו, מי שאינו מוכן להגיע לאותה אינטימיות עם עולם התורה ועם היהדות, מי שרוצה להיות אינדיבידואליסט, להישאר מנוכר וללמוד כמו 'משכיל' - אף פעם לא יוכל להיות בן תורה.
המשיח הוא 'בן פרצי', הוא פורץ מאותו כוח אינדיבידואליסטי שמקורו בסדום. אבל כל הכוח של הלבנה, של דוד, הוא בזה שהיא מקבלת את אורה מן החמה, מן האבות. אם הוא ניתק חלילה מן השורש, כלומר, מן האבות, אז הוא נהפך חלילה לסדומי.
הדברים באים לידי ביטוי בחיים שלנו בכל יום ויום בהרבה מישורים, בדברים טובים וחלילה בדברים לא טובים. יש בחורים שרוצים ללמוד כל סוגיה לבד או לדעת את כל השיעור לפני השיעור. הם לא מוכנים לשמוע את מה שהר''מ אומר ורוצים לעשות הכל לבד. יש בזה תכונה טובה, אבל יש בזה גם תכונה רעה. עליהם אני קורא את הפסוק לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ (משלי יח ב) - הוא רוצה את עצמו, להיות אני מוחלט. אבל זו טעות. יותר מזה: גם היכולת שלי לחדש תלויה ביכולת שלי לקבל, כשם שאור הלבנה תלוי באור החמה.
כאשר החידוש והיצירה אינם מבוקרים ואינם נובעים מכוח האבות, נוצר החטא השני של סדום - הזימה. המדרש אומר:
יש מעינות שמגדלין גיבורים ויש חלשים ויש נאין ויש מכוערין ויש צנועין ויש שטופים בזימה. ומעיין שטים של זנות היה והוא משקה לסדום, אתה מוצא שאמרו: אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ... הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹֹתָם (במדבר רבה, כ כב).
מעיין השיטים שמוצאים בחטא של בנות מואב - וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב (במדבר כה א) - מגיע עד לסדום.
כך, מפעם לפעם, קשור כישלון המשיחיות לחטא מסוג כזה: דוד ובת שבע, אמנון ותמר, לוט ובנותיו.
כך גם ברוחניות - חידוש שלא נאמר מכוח האבות, מכוח היכולת שלי להיות יהודי כפשוטו, הוא רק שכליות תלושה, אין בו רוחניות. זו זימה ברוחניות.
מעיין השיטים קשור לסדום ולבנות מואב. 'מואב' מלשון 'מֵאָב', והוא מרמז על הזנות. 'שִטים' מלשון שטות, כמו בפסוק אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל (במדבר ה יב) ואין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות (סוטה ג ע"א). ולכן אומרים חז"ל (סוטה יז ע"א) שבזכות תפילת אברהם על סדום, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית יח כז), זכו לעפר סוטה, לתיקון של הזנות.
אבל לעתיד לבוא, וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים (יואל ד יח). מבית ה' יֵצא אותו מעיין, משום שלכוח הזה של המשיח היוצא מבית ה' יש שורש בקדושה. המעיין יֵצא מבית ה' וישקה את נחל השיטים, את אותו נחל של שטות, משום שצריך את שני הכוחות הללו גם יחד.
על הפסוק עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם (משלי יז ו) אומר המדרש:
האבות עטרה לבנים, והבנים עטרה לאבות. האבות עטרה לבנים, שנאמר: וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם; הבנים עטרה לאבות, דכתיב: עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים (בראשית רבה, סג ב).
הרי שצריך זקן וזקנה מיכן, בחור ובתולה מיכן, וזה החידוש של אברהם אבינו.