טבת תשמ"ב, פרשת שמות
כי סר לראות
ספר בראשית הוא הספר של האבות. בספר שמות מתחיל הסיפור של עם ישראל. בספר שמות אנחנו רואים את תהליך התגבשותו של עם ישראל כעם, ולא כסתם עם, אלא כמַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט ו). עם ישראל הוא עם שיש לו מטרה. כל האנשים ברחוב וכל היהודים הפשוטים הם אנשים שיש להם מטרה פנימית, רוחנית. לכהן יש קשר קבוע עם הקב"ה, והמטרה של העם שלנו היא להיות עם של כהנים, עם שכל אנשיו הם בעלי זיקה חיה ומתמדת לקב"ה.
תחילת היצירה של עם ישראל אינה בארצו, ובזה הוא שונה מכל העמים. הוא מתהווה לעם בגלות, בנדודים במדבר. הסיבה לכך פשוטה: מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים לא צומחת מתוך הפיזי, מתוך הארץ. השורשים שלה הם לא למטה, אלא דווקא למעלה. הארץ ניתנת למַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים רק אחרי שנתגבשה לעם ולא לפני כן, ובזה שונה הממלכה הזאת מכל הממלכות.
מצרים היא כור הברזל שבו מצרף הקב"ה את עם ישראל מסיגיו. ויש כאן דבר נוסף: תחילת ההיווצרות של עם ישראל היא דווקא בסבל, בגלות. סבל זה נחרט עמוק בתודעה של עם ישראל ובא לידי ביטוי בכמה וכמה מצוות, כגון האיסור להונות את הגר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כב כ). ישנו הכרח שאותה תודעת סבל, אותה גלות, תעמוד בבסיס של ממלכת הכהנים, משום שהיא הערובה היחידה לכך שעם ישראל ישמור על התורה שלו. זהו הזיכוך המתמיד שמאפשר לעם ישראל לשמור על טהרתו ולא להגיע לגאווה לאומית שרירותית, וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ (דברים ח יד). כשם שהאדם הפרטי חוטא בגאוותו, כך גם האומה - גאווה שרירותית חטא היא לה. על ידי הגלות נוצרת תחושה של שפלות פנימית, של עבדות, שהיא רקע נוח לעבודת ה'.
ודאי שאותם עבדים שיצאו ממצרים היו רחוקים מלהיות עם. תכונת העבדות היתה להם לרועץ, ומפעם לפעם התחוללו משברים עמוקים: נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה (במדבר יד ד), זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם (במדבר יא ה). האספסוף מעדיף את סיר הבשר של העבד על פתו הדלה של בן החורין, וחולף זמן רב ועוברים ניסיונות רבים עד שהעם מתחשל. יותר מכך: דור העבדים נכשל בניסיונו להיכנס לארץ, הוא לא יכול להצליח להפוך לגזע משוחרר וחופשי על אדמתו. גם בדורות הבאים נשארה בעם התשתית של תכונת העבדות, נשארה השפלות הפנימית של עֲבָדַי הֵם (ויקרא כה מב, נה) - עבדי הקב"ה, משום שהקב"ה גאל אותם מעבדות לחירות.
יציאת מצרים היא 'הבסיס המשפטי' שמחייב אותנו לעבוד את ה': אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות כ ב). נשארנו עבדים, אבל זכינו לאדון חדש - מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.
לעובדה שהחיוב של יהודי לעבוד את ה' נובע מכך שהוא עבד כפשוטו יש חשיבות מכרעת בדרך ההתפתחות של ממלכת הכהנים. הזיקה של היהודי לאלוקיו נוצרת ועוברת דרך הממד ההיסטורי. העם מתחיל מאפס, ממצב של עבדות, שהוא ההפך ממצב של אומה, ודווקא מתוך העדר העצמיות נוצר עם. הישות הלאומית של עם ישראל אינה אלא זו הנבנית על ידי הקב"ה, הלוקח לעצמו חבורה של עבדים והופך אותם לעם.
שיאו של ספר שמות והמטרה שלו היא בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה (שמות ג יב). המטרה של יציאת מצרים היא עבודת ה' - מעמד הר סיני והמשכו במשכן, שהיה, כפי שכתבו הראשונים, התגלות קבועה, כעין מעמד הר סיני מתמשך.1עיין, למשל, רמב"ן ופירוש אבן עזרא הארוך לתחילת פרשת תרומה.
וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים (שמות ו ו-ז). המטרה של כל תהליך השחרור של עם ישראל היא וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים. אין לנו מטרות פוליטיות, כלכליות או טריטוריאליות. ישנה רק מטרה אחת: מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים - אנשים כהנים, אנשים פנימיים, קרובים לאלוקים. כל השאר אינו אלא כלי ואמצעי למטרה העליונה של וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים.
נתאר לנו איך זה צריך להיראות: כל איש ברחוב - החנווני, זה שעומד בתחנת האוטובוס, הנהג, מוכר העיתונים וגם מי שכותב אותם - כולם אינם אלא כהנים, אנשים שעובדים על עצמם ברצינות. זו חברה שונה לחלוטין מכל חברה שקיימת כיום.
מה זה אומר לגבינו?
אין לנו היום משכן וגם לא גילוי נבואה. השראת השכינה אצלנו היא בפנימיותנו: על ידי לימוד תורה, על ידי תפילה, על ידי קיום מצוות ותיקון עצמי. זאת המשמעות המיידית של מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, שבמצב הלקוי שלנו עברה, במובנים רבים, מן הכלל אל הפרטים, למשכן הפנימי של כל אחד ואחד.
גאווה ורגישות
תהליך ההיווצרות של עם ישראל קשור בדמותו של משה רבנו, אִישׁ הָאֱלֹהִים (דברים לג א), כמו שאמרו חז"ל: חציו איש, חציו אלוקים.2על פי דברים רבה, יא ד: "מחציו ולמטה אִישׁ מחציו ולמעלה הָאֱלֹהִים". הניסוח שלעיל מצוי כמה פעמים ב'שפת-אמת', עיין, למשל, תרומה, תרמ"ב; זכור, תרמ"ה. משה רבנו הוא האיש הגדול ביותר שקם בהיסטוריה - וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה (דברים לד י), בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב ז). משה רבנו הוא הגואל, ואפשר לומר שהוא לוחם החירות הראשון שקם לאנושות, בזמן שמושג החירות עוד לא היה קיים. נגד הממלכה המצרית ונגד העריץ האלילי, פרעה, קם מֹשֶׁה הָאִישׁ (שמות לב א), והוציא את בני ישראל ממצרים.
להבין מיהו אִישׁ הָאֱלֹהִים ודאי שאיננו יכולים, אך תורה היא וללמוד אנחנו צריכים, וכדי ללמוד עלינו לתרגם את אותו אִישׁ הָאֱלֹהִים למושגים שלנו. אני מתכוון דווקא ללימוד פשוט. הדברים הפשוטים, השגרתיים, שאנחנו שוכחים אותם, הם הבסיס של כל עבודת ה' שלנו. דווקא מהדברים הבסיסיים, דווקא מתוך החומש, אפשר ללמוד את המוסר הגדול והעמוק ביותר.
מה אנחנו רואים בחומש ובדברי חז"ל על משה רבנו?
ילדותו של משה רבנו עוברת בבית פרעה כבן לבת פרעה. יש לשער שהוא גדל כבן אצילים מצרי, על כל המשתמע מכך. למה נתגדל מושיען של ישראל דווקא בבית פרעה? ודאי היה צריך לקבל איזו השפעה מאותה תרבות מצרית כדי לפדות את עם ישראל. המהר"ל,3עיין גבורות ה', פרק יח, עמ' פא-פב. על פי דרכו הפנימית, מסביר שמשה היה צריך לגדול בבית שתכונתו היא ההפך מתכונת משה ועם ישראל, ודווקא מתוך החושך יצא האור הגדול של משה רבנו. אבל האבן-עזרא מפתיע אותנו בהסבר מקורי:
אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה, שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס והושיע בנות מדין מהרועים בעבור שהיו עושים חמס, להשקות צאנן מהמים שדלו (הפירוש הארוך, שמות ב, סוף פסוק ג).
דווקא השילוב של גאווה של נסיך מצרי עם הרגישות היהודית יצר את מושיען של ישראל. היה צריך להופיע אדם שגדל בבית המלכות המצרית כדי להילחם בעבדות ובשפלות שנשתרשו בעם ישראל.
כי סר לראות
וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם (שמות ב י), ועל כך אומר המדרש:
שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן... והיה מניח דרגון4כלומר, סמל מלכות. שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם, ועושה כאלו מסייע לפרעה. אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהם מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. הדא הוא דכתיב: וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת. ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך: וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה (שמות רבה, א כז).
משה היה יכול לחיות חיים נעימים בבית פרעה ולהשתדל בכל כוחו לשכוח את אחיו. חז"ל דרשו: וַיִּגְדַּל (שמות ב יא) - שבאותו יום קיבל מינוי בבית פרעה.5מובא ברש"י על אתר. הוא היה יכול 'לעשות קריירה', אבל משה סָר לִרְאוֹת (שמות ג ד). זו הנקודה: הוא לא אדיש, הוא לא מתעלם, וכאן מתחיל אותו תהליך שמסתיים בהתגלות ה' למשה, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה (שם), בגלל שסר לראות. משה מטייל בבגדיו המלכותיים בין העבדים. הללו היו בוודאי שפלים ונבזים כמו כל עבדים. הנסיכים המצריים בוודאי פחדו להתקרב אליהם שמא יתלכלכו הבגדים המלכותיים שלהם. משה, לכאורה, היה צריך לפחד יותר, שהרי הוא אחד מהם ואולי יתפסו גם אותו, ובכל זאת הוא יוצא אל אחיו.
יש הרבה סבל בעולם, צריך רק לסור לראות, לקחת דברים ללב ולא להישאר אדיש. הקושי הוא שהשׂבֵעַ לא מבין את הרעֵב ומי שקיומו הכלכלי בטוח לא יכול להבין את זה שחייו תלויים לו מנגד. מכאן ההתנכרות, מכאן קשיחות הלב. אדם לא מוכן להניח את עסקיו - אפילו לא הרוחניים - בשביל לסור לראות ולהרגיש את הזולת, כמו שחז"ל אומרים על משה, שהיה רואה... ובוכה.
משה לא מסתפק בזה. וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (שמות ב יא-יב). הוא לא אומר לעצמו: מאי נפקא מינה, אם אהרוג מצרי אחד, מה כבר יקרה? הרי אותו עם לא יֵצא מעבדות, הרי הם בגלות כבר שנות דור...
ואמרו במדרש: וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, ר' יהודה אומר: כי אין איש שיקנא להקב"ה ויהרגנו (שמות רבה, א כט). משה רבנו רואה שלאף אחד לא אכפת. כולם כבר התרגלו לעבדות והיא הפכה לחלק מסדר העולם שלהם. התודעה שלהם היא של עבדים. כאשר משה קרא לזקנים, הם התחמקו אחד-אחד. הם פחדו ולא האמינו שיכול להתחולל שינוי. ואז, במקום שאין איש, השתדל משה להיות מֹשֶׁה הָאִישׁ. פיעמה בו תחושת צדק עמוקה, שלא התחשבה במציאות או בתוצאות של המעשים שלו. זה הקו הבולט ביותר שאנחנו רואים במשה רבנו בפרשת שמות.
משה רבנו לומד מהר את הלקח שלומד כל אדם מסוגו:
וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (שמות ב יג-יד).
מה נודע? דרשו חז"ל:
היה משה מהרהר בלבו ואומר: מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? כיון ששמע דבריו, אמר: לשון הרע יש ביניהם, היאך יהיו ראויים לגאולה? לכך אמר: אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר - עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים. וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה - שעמדו דתן ואבירם והלשינו עליו (שמות רבה, א ל-לא).
ישראל היו עבדים כבר כמה דורות, והיו חלקים רקובים באותה חברת עבדים. חז"ל אמרו שרק חמישית מהם רצו לצאת ממצרים.6פסיקתא דרב כהנא, ויהי בשלח, יא. הם מלשינים זה על זה. יש ביניהם לשון הרע. גם הזקנים לא מתערבים. משה רבנו לומד דבר מר, שחוזר ונשנה בנדודים במדבר: העם, או לפחות חלקו, לא מעוניין במה שמשה נאבק עבורו - להוציאם ממצרים ולהופכם לבני חורין. משה, שגדל בבית פרעה, מסכן את כל מעמדו לטובת עבדים מסכנים ובזויים, וזוכה לכך שאותם עבדים הולכים ומלשינים עליו.
ישנו שלב שלישי באותו קו של רדיפת צדק מוחלטת - הייתי אומר, רדיפת צדק 'משוגעת' במובן מסוים - של משה רבנו. משה בורח והופך להיות פליט. היינו מצפים שילמד שלא משתלם להיות צודק, אבל הוא ממשיך באותו מאבק אינסופי לצדק.
וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם (שמות ב יז). מה זה עסקו של איש מצרי זר? אבל משה לא יכול להישאר שלֵו כשנעשה עוול. הוא לא מפחד מנקמתם של הרועים, ומתערב לטובת בנות יתרו. במדרש כתוב:
בוא וראה ענוותנותו של משה. אף על פי שהיה בורח כאחד מן ההדיוטים, ראה בנות יתרו מצטערות ולא נתגאה מלעמוד ולדלות להן. והוא היה בנפשו כבן בתו של מלך.7מדרש הגדול, שמות, מהד' מרגליות, ירושלים תש"ז, עמ' לד.
זאת תחילתו של משה: מלחמה למען הצדק מתוך רגישות לכל עוול מוסרי ומתוך הרגשה מוסרית חריפה ועקבית שלשמה הוא מקריב הכל. זו מלחמה בלי שום תקווה שאמנם יתחולל שינוי, כיוון שמאבק היחיד של משה לא היה יכול למוטט את הממלכה המצרית.
במושגים שלנו, נתאר לעצמנו איש מכובד, בעל מקצוע, שמסכן את כל המעמד שלו בשביל תחושת צדק 'דון-קישוטית'.
הלקח פשוט: בשביל האמת, למען הצדק, צריך ללכת עד הסוף. אסור לקבל את סדרי החברה כמו שהם, אסור לומר: 'ככה זה, ואי אפשר לשנות'. צריך לראות בסבלו של הזולת. אסור בשום פנים ואופן להישאר אדיש. ובזה, ודווקא בזה, אדם זוכה למעלה אלוקית. זה הדבר שהביא את משה רבנו להיות חציו איש, חציו אלוקים.
הסנה בוער
משה היה בן שמונים שנה בצאת בני ישראל ממצרים. בשעת בריחתו היה אדם צעיר - לחד מאן דאמר, היה בן עשרים, ולאחר - בן ארבעים (שמות רבה, א כז). מכל מקום, עשרות שנים עברו מאז ברח ועד שה' התגלה אליו בסנה. הוא נשא אשה, נולד לו ילד. עברה תקופה ארוכה, חיים שלמים, והתורה לא מספרת מה עשה משה במשך כל אותה תקופה.
וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר (שמות ג א) - להתבודד ולהתפלל (ספורנו, שם). ודאי שהשנים האלה היו שנים שבהן משה הכשיר את עצמו לייעודו האלוקי. הוא לא שכח את אחיו. אותן שאלות של הצדק האלוקי ושל העוול המשיכו להציק לו, והוא חיפש את פתרונן במדבר - להתבודד ולהתפלל. שנות חיים שלמות לבדו עם הצאן, וכל השנים הללו הוא מחכה, הוא לא מתייאש, וכשהגיעה השעה - הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל (שמות ג ב) - שוב משה סָר לִרְאוֹת.
וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו (שם). דרשו חז"ל: מלמד שהיו אנשים עמו ולא ראו אלא משה בלבד (שמות רבה, ב ה). מלאך ה' נראה להרבה אנשים, אבל הם לא רואים. רק היחידים שסרים לראות, שמחפשים את עקבותיו של הקב"ה במציאות, רואים. לו שאר האנשים היו סרים לראות, היו גם הם רואים, אבל הם לא מחפשים.
על המשמעות של הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ כבר האריכו חז"ל והראשונים, והדברים עולים בקנה אחד. הַסְּנֶה בֹּעֵר - ישנה אש, ישנה שריפה - אבל אֵינֶנּוּ אֻכָּל, ישנו משהו נצחי שאף פעם לא נעלם, משהו שכל השריפות והייסורים לא מכלים אותו.8השווה רעים האהובים, עמ' 48.
וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים (שמות ג ו). אומרת הגמרא בברכות (ז ע"א): אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן... בשכר וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו זכה לקלסתר פנים. כלומר, רבי יונתן אומר שהסתרת הפנים הזאת היתה למעליותא. אבל ישנה גם דעה אחרת:
ר' יהושע בן קרחה... אמר... לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאלולי לא הסתיר פניו, גלה לו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה, מה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף ביקש לראות, שנאמר: הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. אמר הקב"ה למשה: אני באתי להראות לך והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך: כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. כשביקשתי - לא בקשת, עכשיו שבקשת - איני מבקש.9שמות רבה, ג א; וראה גם ברכות, שם.
רבי יהושע בן קרחה לא מפרש את הסתרת הפנים כענווה או כיראה, אלא כחולשה: משה, שלבסוף מבקש לראות את פני ה', מסתיר עתה את פניו.
הסתרת פנים היא לפעמים סימן לחוסר אמונה, לחוסר ביטחון עצמי, לאי יכולת לראות את הדבר כמות שהוא בגלל חולשה פנימית ובושה עצמית.10השווה זכרון ליום ראשון, עמ' 71-69; 'בושה וצניעות', נהלך ברג"ש (בדפוס).
זהו אולי המפתח להבין את התנהגותו של משה רבנו במעמד הסנה. ההתנהגות שלו מאוד תמוהה: מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם (שמות ג יא) - מה קרה לו, למשה? אותו אדם עשוי ללא חת, שידע להתגרות בפרעה גם כשהקב"ה לא נגלה אליו - האומנם פחד?
חז"ל אמרו שמשה התווכח עם ה' שבעה ימים ושבעה לילות, עד שחרה אפו של ה' במשה ומינה גם את אהרן.11ויקרא רבה, יא ו; רש"י על שמות ד י.
היו למשה טענות שונות - לא יאמינו לי, לא ישמעו בקולי - עד שלבסוף יצא המרצע מן השק: שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח (שמות ד יג). ישנן דעות שונות בחז"ל מדוע משה סירב ללכת. יש אומרים - מתוך ענווה, ויש אומרים - מתוך פחד.12עיין דברי חז"ל לעיל על "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו"; וראה גם רמב"ן על שמות ד יג; רשב"ם על שמות ג יב.
לכאורה, משה לא מתאים לבצע את השליחות. הוא כבד פה וכבד לשון, הוא לא רטוריקן או פוליטיקאי ממולח. יש לשער שההופעה שלו לא הקרינה ביטחון עצמי. הוא אדם פנימי ולא איש דיבורים. ההופעה שלו גולמנית, והוא נרתע מלבצע את התפקיד - כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי (שמות ד י). אבל דווקא הוא נבחר לתפקיד - ולא איש זריז, מעשי וממולח, שיודע להוציא ולהביא ולסדר דברים - משום שדווקא האנשים הללו, כבדי הפה והלשון, האנשים המגומגמים, הם הגואלים האמיתיים.
כי אהיה עִמך
אבל מדוע נרתע משה? מדוע הוא מתווכח כל כך עם קונו? מדוע הוא מסתיר את פניו מהביט אל האלוקים?
מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם (שמות ג יא). משה מבקש אותות ומופתים, ולא מסתפק באות שה' יתברך נותן לו: וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה (שמות ג יב). משה מרגיש חוסר עוצמה פנימית ואינו יכול לקבל עליו את התפקיד, הוא חסר ביטחון עצמי. ועל כך משיב לו ה': כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ.
ישנו ביטחון עצמי של האנשים הזריזים, המפוקחים, אבל זה איננו ביטחון עצמי אלא גאווה. הביטחון שה' מציע למשה הוא הרבה יותר גדול - כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. כאומר: מה שיהיה - יהיה; אתה צריך לבטוח בו ולדעת שהוא הוא ואין דבר מחוצה לו, וממילא אתה לא יכול להפסיד שום דבר. וכאן המקור היחיד לעוצמה אמיתית וליכולת לבצע דברים: כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ - הכל מהקב"ה, והאדם עושה את שלו.
יש כאן עומק עצום. משה מבקש מופתים, וה' נותן לו מופתים: נחש, צרעת, דם. אלה כולם סמלים ששייכים לסיטרא אחרא, וכבר אמרו חז"ל (שמות רבה, ג יב) שהם היו עונש למשה. אבל ה' הציע לו גם מופת אחר, הרבה יותר גדול, והוא האמונה - תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה. זהו המופת הגדול ביותר. וכך כותב הרמב"ם:
וזה הוא שאמר לו הקב"ה בתחלת נבואתו בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים ואמר לו: ושמעו לְקֹלךָ, ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, ומהרהר ומחשב והיה נשמט מלילך, ואמר: והן לא יאמינו לי, עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים, ואחר שיצאו... תעבדון את האלהים על ההר הזה (הלכות יסודי התורה, פ"ח ה"ב).
אדם שמחפש אותות חיצוניים ומופתים הוא אדם חלש וחסר עוצמה פנימית. לא כך עליו לחפש. עליו לחפש בתוכו, ולא מחוצה לו. תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים - בעבודת ה' הוא צריך לחפש. הכוח נמצא רק בתוכו, והוא נוצר על ידי דבר אחד - וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ (שמות ד יב). מה שהקב"ה אומר - זה מה שיהיה. אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, מה שיהיה - יהיה, זה לא משנה כי זה מהקב"ה.13השווה רעים האהובים, עמ' 49-48.
הקב"ה אומר לו: אל תסתכל על כוחותיך, אל תאמר שאתה לא מוכשר, שאתה לא יכול, אלא עשה את מעשיך בתמימות, בשלמות, ובאותו רגע תקבל עוצמה פנימית וביטחון עצמי. האמונה, ההישענות האמיתית על הקב"ה, היא המרפא לכל המומים ולכל הספקות.
הלימוד לכל אחד מאיתנו הוא ברור, וזו עצה שכל אחד צריך לשנן. כשאתה נתון במשבר, כשאתה צריך לעשות משהו ואתה מטיל ספקות ומאבד את ביטחונך העצמי, ישנה רק עצה אחת - כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ. את הכוחות אי אפשר למצוא על ידי אותות ומופתים, לא על ידי שיחה נאה ולא על ידי זה שמישהו ילהיב אותך או שתשמע איזה רעיון יפה. אם זה דבר שצריך לעשות, אתה לא צריך לחשוב אם אתה יכול לעשות אותו או לא - תישען על הקב"ה, והוא כבר יסדר את העניינים. הקב"ה ייתן לך את כל הכוחות לעשות את כל מה שצריך, אבל בתנאי אחד - יהיה מה שיהיה, תבטל את עצמך לגמרי ולא יהיה אכפת לך מעצמך.
ברגע שאדם נשען על הקב"ה עד הסוף, הוא מרגיש שהקב"ה נותן לו את הכוחות לעשות את כל מה שצריך לעשות. הוא מקבל עוצמה פנימית וביטחון עצמי אמיתי. כך גם כבד הפה והלשון יכול להיות מנהיג - המנהיג הגדול שהוציא את בני ישראל מארץ מצרים.
והצל לא הצלת
הפרשה מסתיימת במשבר. משה קורא לה': לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ (שמות ה כב-כג). משה רבנו מאבד את האמון בשליחות שלו, ונולד בו ספק עמוק ומזעזע. שוב אנחנו צריכים להשתמש בכוח הציור: אותו רעיא מהימנא לא רק שאינו עוזר, אלא הוא גם מזיק. אז נולד אצל משה ספק בעצם שליחותו ובכוחותיו, כביכול הוא בא דווקא להרע לעם.
משברים כאלה עוברים על כל מאמין אמיתי, על כל אדם ששואף למטרות אמיתיות ורואה שלפעמים המציאות סוטרת על פניו, סותרת את אמונתו ואת מטרותיו. זה סימן לאמונה אמיתית. אמונה שאין בה נפילות חשודה שהיא אינה אמיתית, כיוון שהיא אמונה שלא מנסה להתמודד עם הריאליות, שלא מנסה להביא את עצמה לידי ביטוי במציאות הממשית היומיומית. מי שהאמונה אינה ממשית אצלו לא נופל, אבל מי שמתמודד עם המציאות מאבד הרבה פעמים את האמונה בשליחות שלו ובכוחות שלו. זה קרה גם למשה רבנו.
ובאמת המדרש (שמות רבה, ה כב) מתקשה איך ייתכן שמשה, אדון הנביאים, שואל שאלה כזאת, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה. על כך יש מחלוקת אופיינית בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר: וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ - ודאי. זו דרשה אופיינית לשיטת רבי ישמעאל הפשטן, ולפיה גם משה רבנו, במדרגה הגבוהה שלו, יכול להגיע לספק כזה. זה קורה לכל אחד, לכל מאמין אמיתי - יום אחד הוא נופל עד עפר, הוא מרגיש שכל מה שהוא עושה לא שווה ולא נכון.
רבי עקיבא, לשיטתו, לא מסביר כפשוטו, אלא אומר: יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבניין. משה רבנו לא מפקפק. את השאר אתה תציל, אך מה עם אלו שמתו, שנתונים תחת הבניין? - זו הצעקה של משה, וזאת צעקה נוראית. וממשיך רבי עקיבא ואומר: באותה שעה בקשה מידת הדין לפגוע במשה. וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר, לא פגעה בו מידת הדין. הדברים ראויים למי שאמרן. רבי עקיבא, אותו אוהב ישראל גדול, אותו מורד שהשתתף במרד בר כוכבא וגם ראה בכישלונו, מרגיש את אותה זעקה. רבי עקיבא לא מאבד את האמון שלו בגאולה, אך את אותם שתחת הבניין אי אפשר לגאול.
באותה שעה בקשה מידת הדין לפגוע במשה, אך היא לא פגעה בו כיוון שהקב"ה ראה שמשה צעק זאת בשביל ישראל ומתוך אהבת ישראל עמוקה, וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה (משלי י יב).