ביצחק ולא כל יצחק. הקשה הרב מהרש"א בחידושי הלכות מדאמרינן ביבמות דף ק"ב ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ונקרא שמו בישראל דמשמע ליה כוליה מישראל ע"ש וקושית הרב היא על רש"י שכתב שם ביבמות וז"ל בישראל משמע שיהא ישראל מכל צדדיו ומוכח דממשמעותא דבישראל נפקא ולא מיתורא כמ"ש הרב הנמקי לדעת הרי"ף דרש"י ס"ל דגר גמור כשר לדיני ממונות ולא גריס כגירסת הרי"ף כמבואר בחידושי הרמב"ן והרשב"א שם ועל זה קשה דלפום הא דאמרינן ביצחק ולא כל יצחק אף התם נמי נימא בישראל ולא כל ישראל דלא בעינן אביו מישראל דהול"ל וקראו שמו ישראל בית חלוץ וגו' כמ"ש תוספות רי"ד בקדושין דף י"ד והשתא דכתיב ונקרא בישראל קשה דאיך כתב רש"י דמשמע כוליה ישראל אדרבא נימא איפכא דלהכי כתב רחמנא בישראל למדרש ולא כל ישראל. וכפי האמור נראה דלא סליק שפיר מה שתירצו הרב בתי כהונה בחלק בית אבות דף ל"ד והרב לשון למודים בי"ד סימן קכ"א עיין בדברי קדשם ואתה תחזה גם כפי האמור נסתר מה שתירץ מורינו הרב מהר"א יצחקי הביאו הרב מנחת בכורים ע"ש דמלשון רש"י דיבמות מוכח דמשמעות תיבת בישראל היינו מכל הצדדין ולא כמ"ש הרב הנזכר גם מה שתירץ הרב המחבר אינו מתישב כאשר המעיין עיניו יחזו [ועמ"ש אני הצעיר שם ביבמות בס"ד ודוק היטב] ועיין בספר מענה לשון אות ב' מה שהקשה על מ"ש הרא"ם פרשת אמור ע"ש:
ובירושלמי בריש פרק מצות חליצה אמרו בישראל פרט לגרים הכא את אמר פרט לגרים והכא את אמר לרבות את הגרים תמן האזרח פרט לגרים בישראל פרט לגרים מיעוט אחר מיעוט לרבות גרים ברם הכא בישראל לא גרים ודברי הירושלמי הללו כנראה דלא זכר הרא"ם פרשת אמור שכתב דבישראל משמע כל שהם בתוך ישראל והרי הירושלמי מפרשה דהוי מטעם מיעוט אחר מיעוט וגם הרב מענה לשון שהקשה עליו מפרק מ"ח וכו' אשתמיט מיניה דהירושלמי פריך מחליצה לסוכה ותריץ יתיב כמבואר ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד פרשת בהר דף פ"ט ע"ג בס"ד:
אר"י אמר רב אדה"ר לא הותר לו בשר לאכילה. לעיל פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ח) דריש על אדה"ר מאי דכתיב טבחה טבחה וכתב מהרש"א משם הרב יפה מראה דפירש טבחה מלשון בישול מאליה כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ו ע"ב ד"ה אכל תאכל וכתב עליו וז"ל דאין צורך לזה דתחילת הבריאה קאמר שהיתה ע"ש כך לאכול בשר שחוטה אלו זכה אדם ולא חטא שהרי נח זכה והותר לו לאכול בשר עכ"ל וכבר לעיל שם הבאתי דבריו. וק"ק על הרב ז"ל דהא מסוגיין דיליף לה מלכל חית הארץ וכו' משמע דאיירי אפילו קודם החטא דהא פריך ת"ש ובכל חיה הרומשת ומשני לאתויי נחש קודם החטא אלמא הני קראי קודם החטא. ואין לומר דקרא אבתריה אחר החטא דא"ה לישני ובכל חיה קודם החטא ומדמשני לאתויי נחש וקודם החטא אלמא אפילו קודם החטא לא הותר אלא למלאכה. ותו דאמאי משני בבשר היורד מן השמים לישני דקודם החטא הותר. אלא משמע דאפילו קודם החטא לא הותר לאדה"ר בשר. וכי תימא דגם למ"ש התוס' דמתה מאליה שריא לישני דההיא דמה"ש במתה מאליה. כבר תירץ הרב ישרש יעקב דאין כבודם של מה"ש לצלות בשר מתה. וקרוב לזה תירץ הר"ן בחידושיו משם התוס' שאינו דרך כבוד שיתנו לו בשר נבילה. וכן תירץ רבינו יונה בחידושיו כ"י דאין לומר שיהא יום ראשון מסב בשררה ויהא אוכל בשר בהמה שמתה מאליה שאין לך גנאי גדול מזה. ולא רצה לומר נמי דמה"ש שחטו לו בהמה ואכלה דמאחר דנאסר לו לשחוט אף מה"ש לא היו עושים מה שהיה אסור לו לעשות ואפשר דלהם לא ניתן רשות ליטול נשמה עכ"ל רבינו יונה ז"ל ומדברי התוס' ורבינו יונה והר"ן הראת לדעת דלא כמהרש"א אלא דאף קודם החטא לא הותר לו בשר לאדה"ר. וכבר לעיל דף ל"ח כתבתי דכן הוא לפי דעת רבינו האר"י זצ"ל דלא הותר לו לאדה"ר לאכול בשר משום דהב"ח כבר היו מתוקנים וכו' עש"ב בשער המצות שסידר מהר"ש ויטאל פרשת עקב ע"ש:
הנהיג בעיזא ושבוטא מאי. עמ"ש בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רצ"ז דף ס"ה ע"ב בס"ד ובספרי הקטן מחזיק ברכה י"ד סימן פ"ג בס"ד:
ת"ש ובכל חיה הרומשת על הארץ ההוא מיבעי ליה לאתויי נחש וכו'. לפירוש רש"י יש להעיר דמאי פריך שפיר יכול לעשות מלאכה בחיות ארי סבל וצבי קיץ דקודם החטא היו הכל משועבדין לאדם ואשכחן דאמרו רז"ל דנבוכדנצר קשר תנין ורכב על אריה. ותו כפי פירוש רש"י האי בכל חיה לנחש דוקא אתא וק"ק לפרש ובכל חיה על נחש לחוד. ותו לשון הש"ס דקאמר לאתויי נחש לא א"ש. ולולי פירש רש"י אפשר לפרש דודאי יכולנו לומר בשופי דחיות למלאכה דראויים הם לזה אמנם קשיא ליה דאם הוא למלאכה הו"ל לכתוב להקדים החיה ברישא ולימא ורדו בכל חיה הרומשת ובדגת הים ובעוף השמים והוי בדרך לא זו אף זו דאשכחן בכתוב נמי כידוע ומשני דודאי החיות נמי למלאכה והוא חידושא טפי דכל חיה הכל לאתויי נחש והוא חידוש גדול שהוא שמש גדול לשלחו במילתא דלא מצי עביד כמ"ש מהרש"א ומאחר דבכלל חיה איכא חידושא דנחש איחרו הכתוב:
ולא עוד אלא שמפשילין וכו'. יש להרגיש מאי רבותיה מילתא דעביד בשור וחמור ושמא הכי קאמר דכיון דנחש הוה לו דיבור ויתרון דעת לא היה צריך לטרוח ולהשים המשא אלא כשהיה נותן הרצועה הואי מעצמו מוציא תדי' זבל כי ידע שזה רצון אדוניו והיינו דקאמר ומוציא בו עפר כלומר מעצמו:
נחיתו תרתי אטמאתא וכו'. לפי מ"ש מהרש"א דהא' ירדה מן השמים לר"ש עש"ב אפשר לכוין הכתוב כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב הכונה רשו ורעבו ופגעו בצדיקים מלבד כי ה' עליהם יחיו אף זו דמורידין לו בשר טהור ולא יחסרו כל טוב: