ראובן שהי' לו אצל שמעון ממון וכיון שתבעו ממנו אמר לו כבר בא אלי לוי על שמך ונטל ממני כך וכך ולוי מודה שנטלו בציוויו והגיע הכל ליד ראובן וראובן אמר כן הוא ששגרתי את לוי אבל לא שגרתיו על כך וכך אלא על פחות מכאן השיב רב אלפס דדינא הכי דישבע ראובן שבועת התורה שלא שגר את לוי אלא על כדי שטוען ושלא הגיע לידו יותר מכאן ויפרע שמעון השאר ולוי ישבע שבועת היסת שכל מה שנטל לא נטל אלא בשליחות ראובן ומה שנטל נתן ליד ראובן ויפטר לוי ויפסיד שמעון וטעמא נ"ל משום דאי בעי ראובן אמר לא שגרתיו מעולם מהימן בשבועה השתא נמי כי אמר ששלחו ולא שלחו אלא על כך וכך מהימן צ"ע בזה הטעם כי הוא מגו לאפוקי ממונא. ובקדושין פסקינן דבכל מקום שליח נעשה עד בר מממון שאם שלח חוב למלוה ע"י שני שלוחין אינן נעשין עדים לומר פרענוהו דכיון דהם חייבין שבועת היסת לא מקבלא עדותם דאין אדם נעשה עד בדבר שהוא מחוייב שבועה עליו דטעמא שהם חייבים שבועת היסת הוא מפני שהלוה תובע להם את המעות ששלח למלוה ברי לו שקבלת אותם ואם היו רוצים לומר החזרנום לך לא היו נאמנים בלא ש"ה הלכך ליכא מגו לאפטורי משבועת היסת וכיון דלא הוו עדים ה"ל כדין הקצוב בשבועות גבי חנווני על פנקסו דמישתבעי אינהו דיהבינהו למלוה ונפטרין מן המשלח דהוא האמינם שמסר להם מעותיו והמלוה יאמר שאינן נאמנים לו בשבועה ונשבע שלא שקל מינייהו ופרע לי' לוה למלוה: