פסק בעל ספר יראים דהא דאמרינן דברים שבלב אינן דברים היינו לבטל דברי פיו שאם משמעות דבריו הם בעניין אחד אע"ג דברור לנו שמחשבתו היתה בעניין אחר אין מחשבתו מבטלת דברי פיו כיון שדברי פיו אין להם משמעות במחשבת לבו. אבל אם יש בדברי פיו משמעות במחשבת לבו אזלינן בתר מחשבתו מדאמרינן בנדרים נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים הרי עצמו קרבן לא אמרתי אלא בעצם שיש לי בתוך ביתי אין נשאלין פי' אין צריכין שאלה. וראיה לדברי שאפי' ברור שחושב בלבו לבטל משמעות דברי פיו מאחר שלשון דבורו לפי מנהג הלשון משמעותו כך אין בדברים שבלבו כלום מדאמרינן פרק ד' נדרים ובפרק שבועת הדיינים שהמשביעין חייבין להשביע על דעת המקום ועל דעת ב"ד ולאו משום דמשתבע אינש על דעתיה דנפשיה אוסקונטרי אסיק להו שמא זוזי שאפילו עשה כן אינו מועיל אלא לאפוקי מקניא דרבא וכן כשהשביע משה את ישראל השביעם על דעת המקום שיעבדו את השם וישמרו תורה ומצות ומפרש בנדרים שלא הוצרך משה לומר על דעת המקום אלא משום דתורת חטאת איקרי תורה ומצות המלך איקרי מצוות שיש בדברי פיו משמעות במחשבת לבו ואע"פ שהוא קצת באפשר רחוק דאי לאו הכי מה הועיל משה רבינו עליו השלום במה שהשביעם ע"ד המקום הרי עדיין יכולין לבטל דברי פיהם במחשבת לבם. והא דבעינן שיהיו פיו ולבו שוין לא אתא לאפוקי אלא היכא שהדבר היה בטעות שיצא מפיו דבר שלא רצה אבל אם הוציא בפיו מה שרוצה ורוצה לבטלו בלבו אינו מבוטל והכי קא' במסכת תרומה פרק ג' המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה שלמים ואמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין הנה משמע פירוש פיו ולבו כמו שפירשתי: