פסק ריא"ז דיכול המרשה לבטל שליחות המורשה להרשות אחר וכן יכול המרשה למחול החוב לחייב אע"פ שכבר יש הרשאה ביד זה ואין המורשה יכול להרשות אחר במקומו בלא דעת המרשה וגם א"י לעשות פשרה וע"ז חולק הר' יהודה ב"ר ברזילי ז"ל. וכל אדרכתא דלא כתיב בי' זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך לית ביה ממשא משום דא"ל האיך לאו בעל דברים דידי את והרשאה שחציה כתובה בלשון שליחות וחציה בלשון מתנה אומר ר' אבי העזרי דלא ביטלו זה את זה דלשון מתנה דכתיב בי' כי היכי דלא לומר ליה לאו בע"ד דידי את ולשון הרשאה דשליח שווי' דאי תפס המורשה מפקי' מיניה דשליח שווי' וכתב הר"ש דכתבי' אדרכתא אמטלטלי שהם פקדון ובלבד שיקנם לו באחד מן הקניות כגון אם מעות הם יקנה לו אגב הקרקע ואם שאר מטלטלין הם יקנה בחליפין או אגב קרקע אבל אמטלטלי דגזילה או מעות של הלואה לא כתבינן אדרכתא דכיון שאינו ברשותו מדריו"ח הגוזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו אין המרשה יכול להקנותה למורשה וזהו לפי לישנא קמא דנהרדעי דאמר לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי משום דריו"ח שפי' הוא ז"ל במטלטלי דגזילה וטעמא שא"י להקנותם למורשה. אבל לפי לישנא בתרא דנהרדעי דאמר לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דכפריה הנפקד למפקיד משום דכי חתמי עליה מיחזי כשיקרא דיהיב ליה לשליח מידי דלית ליה גבי' בזה יש חלוקה גדולה בין הגאונים היכא עבדינן אדרכתא דמשמע דאי לא כפריה כתבי' ואפי' במטלטלי דגזילה שהן בעין ולא נתייאשו הבעלים א"נ מלוה בשטר דאע"ג דהני לפי לישנא קמא לא כתבינן אדרכתא עלייהו שא"י להקדישה מדריו"ח וכתיב איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו וכו' לפי לישנא בתרא כתבי' דאין למידין דיני מכר ומתנה מהקדש דאע"ג דא"י להקדיש יכול ליתנם או במכר או במתנה אגב קרקע או בחליפין בכ"מ שהם. אבל מלוה ע"פ שא"א לו להקנותם רק במעמד שלשתן אע"ג דלא כפריה לא כתבינן עלה הרשאה אף ללישנא בתרא כיון דאי לא כתב בי' זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לאו אדרכתא היא א"כ צריך שיוכל להקנותם לו וכ"ד הר"מ במז"ל שאין כותבין הרשאה במלוה ע"פ. ודעת רב אלפס וגאונים אחרים הוא דכתבי' אדרכתא אפי' למלוה ע"פ דלא כפריה לפי שההרשאה אינו קונה בקנין גמור אפילו בפקדון ולא כפריה דהא אסיקנא דשליח שווי' אלא דלגבי נפקד שווי' כקונה וכבע"ד דלא מצי למידחי' הלכך לא דייקי' בה כולי האי וכתב ר' חננאל ז"ל דהא דנהיגי למיכתב אדרכתא אפי' אמטלטלי לא ידעי' מניין ועל מה סמכו המוציא מחבירו עליו הראי'. ור"ת ז"ל פסק דקיי"ל כלישנא בתרא דנהרדעי וכיון דלההוא לישנא טעמא דלא כתבי' משום דמחזי כשיקרא ממילא ידעי' דהשתא כתבינן אפי' כפריה דלמחזי כשיקרא לא חיישי'. ויש חולקין עליו בזה שיש לחלק בין האי מחזי כשיקרא לאותן דלא חיישינן כגון האי אשרתא דכתיבא מקמי דלחתום סהדי חתימת ידייהו כשירה דלמיחזי כשקרא לא חיישינן ואשכחן אחרים דחיישינן לשיקרא כגון הא דאמרינן אי ידעיתו יומא דאקניתו בי' כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מתחזי כשיקרא וטעמא דמילתא דכל מידי דלסוף נסתלק אותו מתחזי כשיקרא כגון אשרתא דלכי חזו מיהא נסתלק אותו הדבר שהיה מיחזי כשיקרא להא ודאי לא חיישינן. אבל בההיא דכתבי שטרי אקנייתא אי לא כתבי יומא דאקנו ביה או יומא דקיימא בי' מתחזי כשקירא ולההוא מיחזי כשיקרא חיישינן. והא דמטלטלי דכוותי' היא וחיישי'. וגדולי צרפת והראב"ד ז"ל אמרו שתקנה הוא שתקנו שלא יהא כל אחד הולך לו ונוטל ממון חבירו והולך לו למדינת הים לכך תיקנו שיחזור הממון לבעליו ע"י שליח אפילו כפרי'. אלא שיש לתמוה על דבריהם אם הגאונים ז"ל לא תיקנו מי תיקן והרי ר"ח ורב אלפס גאונים ובקיאים בד' הגאונים והם לא ידעו ומי הוא המתקן. ודעת הריא"ז הוא כר"ח שפסק כתבינן אדרכתא אפילו אמטלטלי דכפריה ואפי' על הלואה שא"י להקנותם בשום ענין לחבירו לגמרי אפי' אגב קרקע אדרכתא כתבינן דמסקי' דשליח שווי' ולענין זה יכול להקנותה ולמיחזי כשיקרא לא חיישינן עכ"ל. ונ"ל דמלוה שא"י להקנותה אפי' אגב קרקע אינו אלא מלוה ע"פ. וזהו טופס שטר אדרכתא שכתב הר"י בר' ברזילאי יודעים אנו ח"מ עדות ברורה וכו' מחמת שרציתי ברצון נפשי ושלא באונס והקניתי לו בקנין גמור ד' אמות קרקע בחצרי מתנת פרהסיא מתנת בריא ודלא כמתנת שכ"מ דמהדרא ואגבן אוריכתיה פלוני דנן וארשיתיה על כך וכך דינא שיש לי אצל פלוני בין בחוב בין בפקדון או על כל ממונא דאית לי על כל אדם כדי שילך פלוני זה וידון ויחוב ויזכה בין בדיני ישראל בין בדיני העו"ג ויוציא מתחת יד פלוני זה כל מה שיש לי תחת ידו ולישקלי' ולינפקיה לנפשיה ויש לו רשות למכור ולמשכן ולקבוע זמן ולעשות עמו כל מה שירצה הן דין והן פשרה ויהא לו רשות למחאה מחאתא ולאחוויי אחוותא ולקיימא חזותא וזכותא ולהשביע ולהחרים ולעשות בממון זה כל מה שירצה וכל מאן דמתעני מן דינא קבילית עלי בין לזכות בין לחובה וכך אמר לנו פלוני דנן קנו ממני בק"ג לפלוני בר' פלוני דייזיל ויזכה וידון וינפק לנפשיה ושטר הרשאה זו גלויה ומפורסמת לכל ושרירא וקיימא כדין וכהלכה כשאר כל שטרי הרשאות שתקנו חכמים מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא וקנינא מפלוני דנן בכל מה דכתוב ומפורש לעיל במנא דכשר למיקניא ביום פלוני לירח פלוני בשנת כך וכך בשבת וכו' ולפי דבריו יש רשות למורשה לעשות פשרה ובזה חלק עליו ריא"ז והכל לפי מה שיתנו ביחד: