Ptil Tekhelet 3

פרט השלישי בדיני הצביעה

א. אם הצביעה צריך להיות בצמר דוקא קודם הטויה, או כשרה נמי על גבי חוטין כשהן טווין ועומדים. ולכאורה מלשון הש"ס מס' עירובין (צו:) המוצא תכלת בשוק לשונות פסולות חוטין כשרים, משמע שהיו רגילין לצבוע התכלת קודם הטויה. וכן משמע במס' שבת (עג.) דתנן הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווה כו' הרי קתני טויה אחר צביעה, וכן משמע פשטא דקרא במלאכת המשכן (שמות ל״ה:כ״ה) וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה וגו', משמע שהטויה היה אחר הצביעה, אמנם נראה שאין קפידא בזה לדינא אם תהיה הצביעה קודם הטויה או שיהיה אחר הטויה, ומה דבכל הנהו דוכתי דאמרן שנזכר טויה אחר הצביעה, הוא מצד הרגילות וסידרא דעלמא שהיה הרגילות לצבוע קודם הטויה, וכדאיתא במס' ברכות (נח.) ותוספתא וירושלמי (ברכות פ"ט ה"א) כמה יגיעות יגע אדה"ר עד שמצא בגד ללבוש גזז ולבן ונפץ וטווה וארג יעו"ש, והיינו לפי שאז היו הכל רגילין במלאכת הטויה ולא היתה מלאכת אומן דוקא, כדמשמע מהאי דמועד קטן (יט.) וטווה על ירכו תכלת, ומסיק הלכה בין באבן בין בפלך יעו"ש, ולא מחלק כלל בין אומן להדיוט, כדרך שמחלק (מועד קטן ח:) לגבי תפירה, ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב מפרש (שם י.) היכי דמי הדיוט כל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת יעו"ש, משמע משום דטויה לא היה מלאכת אומן דוקא וכל אדם היה בקי בו, אבל תפירה היה מלאכת אומן דוקא, כדמשמע במס' קידושין (פב. ושם) לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, מאי היא אמר רב יהודה מחטא דתלמיותא יעו"ש. וכן משמע שהטויה לא היתה מלאכת אומן דוקא אלא כל אדם בביתו היה דרכו לטוות, דהרי במס' כתובות (נט:) במלאכות שהאשה עושה לבעלה חשיב שם ועושה בצמר, והיינו בטויה כדמפרש (כתובות סא:) בצמר אין בפשתים לא מפני שפשתים מסריח את הפה ומשרבט את השפתים. וע"ע (כתובות סד:) ומה היא עושה לו משקל חמש סלעים כו' ובפירש"י (שם) ולפי שהיה דרכם לטוות כל אחד בביתו, והצביעה היתה מלאכת אומן לזה לא היה נמכר תכלת טוי ושזור, רק האומן היה צובע הצמר קודם טויה ומכר לכל אחד לטות בביתו כפי צרכו, והיה הרגילות לצבוע קודם הטויה, אבל אין בזה קפידא לדינא, כיון שכך קולט יפה עין הצבע כשצובעין חוטין כמו כשצובעין צמר. וכמו שאנו רואין עכשיו שאין הכל בקיאין במלאכת טוית הצמר, נוהגין באמת לצבוע חוטין ומוכרין חוטין צבועין וכל מיני מלבושים.

וכיון שנראה שאין קפידא בזה אם תהיה הצביעה קודם הטויה או לאחר הטויה, וכן מבואר להדיא מלשון הרא"ה בספר החינוך (מצוה שפ"ו) שכתב וז"ל וצבע התכלת הזה כו' והוא נעלה בדם חלזון ובים המלח הוא מצוי וצובעין בו פתיל של צמר כו' הרי שכתב הצביעה בפתיל ולא בצמר דוקא קודם שטוואו פתיל. לזה נראה שלפי דעת הרמב"ם ז"ל שהתכלת שבציצית הוא חוט אחד חציו תכלת וחציו לבן, נכון ומהודר יותר לצבעו אחר הטויה והשזירה, שאז יהיה מצומצם ומוחלק התכלת מהלבן, אבל כשיצבע קודם הטויה כשיבא לטוות ולחבר התכלת עם הלבן אי אפשר לצמצם שיתחיל התכלת להיות מוחלק מהלבן בצמצום מקום, ורק על כרחך יהיה מעט בהחוט שיהיה מעורב תכלת ולבן ע"י הטויה והשזירה זה בזה ולא יהיה לא תכלת ולא לבן ואינו הידור מצוה כל כך. ולשון הרמב"ם ז"ל בתשובה המובא בכסף משנה שכ' יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן כו' יעו"ש, לאו למימרא שהטויה צריך להיות בתכלת, אלא האי לטוות על חוט אחד קאי, שצריך לטוות חוט אחד ולצבוע מקצתו תכלת ומקצתו יניח לבן, אבל לא יקשור חוט תכלת עם חוט לבן דקשירה לא מהני, כמו שכתב בספר הכלבו (סי' כב) ולא יקשור חוט מהן אם נפסק יעו"ש, והגם שהט"ז באו"ח (סי' י"ב סק"ג) והמג"א (שם סי' ט"ו סק"א) נתספקו בזה והעלו להכשיר בקשירה, והמג"א מביא ראיה לזה מנגעים (פי"א מ"ו), אכן באמת מתוספתא דכלים (בבא מציעא פ"ט ובבא בתרא פ"ה) וממתניתן דמס' מקואות (פ"י מ"ה) יעו"ש מבואר דקשירה לא הוי חיבור רק תפירה, ועכ"פ שלם ודאי לא הוי ע"י קשירה. ועי' במג"א (שם) דמסיק ג"כ דלכתחלה מיהו שלם בעינן, ומייתי לה ג"כ מלשון זה של תשובת הרמב"ם ז"ל, באופן שמלשון זה של הרמב"ם ליכא לאוכוחי שיהיה קפידא דוקא שהטויה בתכלת, וממילא הדרינן למה שמפורש יוצא מלשון הרא"ה בספר החינוך שהצביעה יכולה להיות בפתיל ולא בצמר דוקא קודם שטוואו פתיל:

ולכאורה היה נראה להביא ראיה, דקפידא היה במלאכת המשכן, שתהיה הצביעה קודם הטויה, מהא דכתיב (שמות ל״ה:כ״ו) וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים, וביארו בש"ס שבת (צט.) שטוף בעזים וטווי מן העזים יעו"ש, וחכמה יתירה היתה בזה כדאיתא (שבת עד:) חכמה יתירה שאני יעו"ש, ומשמע ודאי שעשו כן משום הידור ונוי, ואמאי לא עשו כן ג"כ בטווית הצמר, אלא ודאי משום דצריך צביעה קודם טויה, ואי אפשר לצבוע על גבי הרחלות. אולם באמת זה אינו ראיה כלל, דדוקא בנוצה של עזים מהודר יותר כשטוין מעל גבי העזים, אבל בצמר יותר יפה לטוות אחר הגזיזה, וכעין דאשכחן במס' חולין (קלז.) דמחלקינן דעזים אורחייהו בתלישה ולא בגזיזה ורחלים דוקא בגזיזה יעו"ש:

עוד יש לכאורה להביא ראיה, מהא דמס' זבחים (צה.) אמר ריש לקיש מעיל שנטמא מכניסו בפחות משלש על שלש ומכבסו משום שנאמר (שמות כח) לא יקרע פריך והא בעי שבעת סממנין כו' ואין מכניסין מי רגלים למקדש, וכתבו התוס' דלר"ל דוקא פריך דאיירי בבגדי כה"ג בהדיא במעיל, ואינו יכול לכבסו על ידי צפון, משום דאמרינן במס' נדה (סב) דאפילו צבעא נמי מעביר, אבל לא פריך אמתני' (זבחים צד:) בגד שיצא חוץ לקלעים נכנס ומכבסו במקום קדוש, דאיכא לאוקמי בבגדי הדיוט שיכול להעביר ולכבס ע"י צפון יעו"ש, ואם איתא דצביעה אחר טויה נמי שפיר דמי, אריש לקיש נמי לא קשיא, דאפשר לכבסו ע"י צפון, ואי משום דצבעא נמי מעביר, יעביר ומה בכך, יצבענו פעם שנית. אלא ודאי דצביעה לא הוי אלא קודם טויה, ושפיר אינו יכול לכבסו על ידי צפון. אולם באמת אינו ראיה כלל, חדא דמימרא דר"ל מעיל שנטמא כולל כל בגדי כהן גדול, ונקיט מעיל משום דלא יקרע גבי מעיל כתיב, ובשאר הבגדים אי אפשר לצבוע פעם שנית, שהרי יש בהם צבעים שונים תכלת וארגמן ותולעת שני, ועוד אפילו מעיל נמי אי אפשר לכבסו בצפון, משום דמעביר צבעו והוי בכלל לא יקרע, ומה בכך שיכול לצבוע מחדש מ"מ עכשיו שמעביר צבעו עובר משום לא יקרע, ובכח ממה נפשך פריך אי בשבעת סממנין עובר על שאין מכניסין מי רגלים במקדש מאי אמרת בצפון עובר משום לא יקרע, ומלבד זה, הגם שבארנו דשפיר דמי לצבוע אחר הטויה, היינו באופן שהצבע יעבור כל עובי החוטין מבית ומחוץ, וזה מצי דוקא להיות בחוטין טווים רכים קודם לאריגה בבגד, שעל ידי שמכניסין אותן ביורה עם הצבע קולטים עין הצבע מבית ומחוץ, אבל מעיל שכבר נארג יפה ובגדי כהונה קשין הן, כדאמרינן במס' יומא (סט.) יעו"ש, אי אפשר שיעבור הצבע כל עובי החוטין מבית ומחוץ, ואנן כליל תכלת בעינן, ואם ירתיחו ביורה עם הצבע עד שיתרכך שיעבור הצבע מבית ומחוץ, יתקלקל ויפסל משום מטושטשין:

ונראה להביא ראיה לזה, דהצביעה יכולה להיות בחוטין כמו בצמר, מהא דמנחות (מב:) אמר ליה אביי לרב שמואל בר רבי יהודה הא תכלתא היכי צביעתו לה אמר ליה מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה ומרתחינן ליה ושקילנא פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא ושדינן ליה לההיא ביעתא וקלינן ליה לאודרא ש"מ תלת שמע מינה טעימא פסולה וכו' ופירש"י שמע מינה מדקלינן לאודרא שלא יעשו ממנה ציצית בעינן צביעה לשם ציצית יעו"ש. ולכאורה קשה, למה ישרפנה הא סגי שישליכה, ותו לא חיישינן שמא ימצא אותה אדם ויעשה ממנה ציצית, דהא קי"ל המוצא תכלת בשוק לשונות פסולים, אלא נראה דהצביעה יכולה להיות גם בחוטין, וממילא גם הבדיקה יכולה להיות בחוטין, ושפיר דלא סגי שישליכם דחיישינן שמא ימצא אותן אדם ויעשה מהן ציצית כדקי"ל חוטין כשרים. והגם שרש"י ז"ל פירש אודרא מוך לאו לאפוקי חוטין אלא שיהיה רך, וכמו שפי' רבינו גרשום מאור הגולה אודרא צמר רך. הן אמת דלדינא ודאי גם כשעשה בדיקה בצמר קלינן ליה לצמר, כפשטות משמעות לשון אודרא, והיינו כיון דהצריכו לתקן לשרוף הבדיקה כשיבדוק בחוטין, לא חילקו בתקנתם, ותקנו תמיד לשרוף הבדיקה, מיהו אם הצביעה אינה יכולה להיות כלל בחוטין שאינו קולט כל כך העין כמו כשהצביעה בצמר, א"כ הבדיקה ג"כ אינה יכולה להיות בחוטין, א"כ אין מקום כלל לתקנת שריפת הבדיקה, אלא ודאי שהצביעה יכולה להיות בחוטין כמו בצמר:

ב. לבאר בדין צבע התכלת שצבעו ממנה צמר לשם ציצית, אי שפיר דמי לצבוע ממנה פעם שניה ושלישית:

גרסינן במס' מנחות (מב:) אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה הא תכילתא היכי צבעיתו לה אמר ליה מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה ומרתחינן ליה ושקילנא פורתא בבעיתא וטעמינן להו באודרא ושדינן ליה לההיא ביעתא וקלינן ליה לאודרא שמע מינה תלת ש"מ טעימא פסולה וש"מ דבעינן צביעה לשמה וש"מ טעימה פסלה, היינו טעימה פסולה היינו צביעה לשמה, אמר רב אשי מה טעם קאמר, מה טעם טעימה פסולה משום דבעינן צביעה לשמה. כתנאי טעימה פסולה משום שנאמר כליל תכלת דברי רבי חנינא בן גמליאל רבי יוחנן בן דהבאי אומר אפילו מראה שני שבה כשר משום שנאמר ושני תולעת, ופירש"י ז"ל משום שנאמר כליל תכלת, כל תכלת בעינן כליל שיהא כל עיקר מראה החלזון בצמר שלא יהא דבר אחר צבוע בה מתחלתה, אפילו מראה שני שבה, שכבר נצבע בה צמר אחר וזה השני כשר. ושני תולעת, משמע שני דאפילו מראה שני של זהורית קרוי תולעת וה"ה לתכלת דכתיב נמי בההוא קרא ע"כ:

והתוס' ז"ל (שם ד"ה משום) כתב על פירש"י ז"ל וזה לשונם, פירש בקונטרס שלא יהא דבר אחר צבוע בה מתחלה ואפילו צמר והוא שקרוי מראה שני שבה, משמע דאם צבע בה שני פעמים זה אחר זה פסול אפילו לשמו, ולעיל משמע דלא פסלינן אלא טעימא משום דהויא שלא לשמה, ומשמע דלא מייתי תנאי אלא מטעימה פסלה, אבל לכולי עלמא הטעימה כדלעיל, א"כ לא אתיא כחד תנא מילתא דקונטרס, לכך צריך לומר דאפילו מאה פעמים לשמו משמע דכשר דהא כליל תכלת קרינן ביה, אבל כשטעם הרי יש צבע שאינו ראוי לתכלת ולכך קרוי מראה שני, ואע"ג דהאי קרא בבגדי כהונה כתיב, ילפי תכלת מבגדי כהונה כו' יעו"ש. ביאור דברי התוס' ז"ל נראה דלא דייקי לומר דרש"י ז"ל מפרש דאם צבע בה שני פעמים זה אחר זה אפילו לשמו פסול, ממה דפירש"י ז"ל משום שנאמר כליל תכלת כל תכלת בעינן כליל, שיהא כל עיקר מראה החלזון בצמר שלא יהא דבר אחר צבוע בה מתחלתה, דמהא ליכא למידק, דיש לומר דבצבע בה לשמו אפילו מאה פעמים זה אחר זה הוי בכל חד וחד כל עיקר מראה החלזון וכליל תכלת קרינן ביה בכל חד וחד, ורק דבצבע בה צמר פעם ראשונה שלא לשמה לא הוי בפעם שניה כליל תכלת אפילו כשצובע בה לשמו, משום שמעורב בה נמי שלא לשמה מצד שצבע בה מתחלה שלא לשמה, ורק מדפירש"י ז"ל אפילו מראה שני שבה שכבר נצבע בה צמר אחר וזה השני כשר מדכתיב ושני תולעת דמשמע שני דאפילו מראה שני של זהורית קרוי תולעת וה"ה לתכלת, מהא דייקי דרש"י ז"ל מפרש דלרבי חנינא בן גמליאל אם צבע בה שני פעמים זה אחר זה אפילו לשמו פסול, דאם לא כן אלא דלרבי חנינא בן גמליאל אם צבע בה שני פעמים זה אחר זה לשמו כשר, ולא קא פסיל אלא כשצבע פעם ראשונה שלא לשמה, א"כ מאי פליג רבי יוחנן בן דהבאי וקאמר אפילו מראה שני שבה כשר משום שנאמר ושני תולעת, הא גם רבי חנינא בן גמליאל מכשיר מראה שני שבה כשצבע פעם ראשונה לשמה, דהרי גם כשצבע פעם ראשונה לשמה קרוי פעם שניה שני. אלא ודאי מפירושו בדר"י בן דהבאי נשמע, דמפרש בדרבי חנינא בן גמליאל, דקא פוסל מראה שני אפילו שפעם ראשונה היה לשמה, דלרבי חנינא בן גמליאל פעם שני לא הוי כליל תכלת, ואהא פליג רבי יוחנן בן דהבאי. ודייק מדכתיב ושני תולעת, דמשמע לשון שני דכל מראה שני כשר בין שהראשונה היה לשמה בין שהראשונה היה שלא לשמה, ועל זה הקשו, דלעיל דאמרינן שמע מינה טעימה דהיינו צבע הנשאר מטעימת האודרא לנסיון פסולה ושמע מינה דבעינן צביעה לשמה כו' ומפרשינן לה דמה טעם קאמר, מה טעם טעימה פסולה משום דבעינן צביעה לשמה, משמע דלא פסלינן אלא טעימה, כלומר צבע הנשאר מטעימת האודרא לשם נסיון משום דהויא שלא לשמו, אבל היכא שצביעה הראשונה לא היתה לטעימה לשום נסיון אלא לשם ציצית כשרה לצבוע בה פעם שנית ואפילו מאה פעמים זה אחר זה, ועלה קאמר כתנאי, ולפירוש הקונטרס לא אתיא כחד מהנך תנאי, לדרבי חנינא בן גמליאל אפילו היכא שצביעה הראשונה היתה לשם ציצית פסולה מלצבוע בה פעם שנית, ולרבי יוחנן בן דהבאי אפילו שצביעה הראשונה היתה לשם נסיון כשרה לצבוע בה פעם שנית לשם ציצית, ומאי כתנאי שייך בזה:

ומשום דאיכא למימר ולפרש, אמר רב אשי מה טעם קאמר וכו', וסתמא דגמרא לא סבירא ליה הכי, דרק רב אשי משני מה טעם קאמר, מה טעם טעימה פסולה משום דבעינן צביעה לשמה, אבל סתמא דגמרא לא סברה תירוצא דרב אשי, אלא בקושטא שמע מינה טעימה פסולה קאמר אפילו שהטעימה היתה לשם ציצית, מדקאמר ושקילנא פורתא בביעתא ולא טעמינן ביורה גופא לשם ציצית. ותו לא קשיא היינו טעימה פסולה היינו צביעה לשמה, ועלה דהך מילתא דפליגי סתמא דגמרא ורב אשי הוא דקאמר כתניא, דרבי חנינא בן גמליאל קאמר טעימה פסולה, אפילו שצביעה הראשונה היתה לשם ציצית, וסתמא דגמרא כרבי חנינא בן גמליאל. ורבי יוחנן בן דהבאי פליג, ומכשיר טעימה כשצביעה הראשונה היתה לשם ציצית, משום שנאמר ושני תולעת, ורב אשי כרבי יוחנן בן דהבאי, ושפיר קאמר כתנאי. לזה כתבו התוס' בקושייתם, ומשמע דלא מייתי כתנאי אלא מטעימה פסלה, היינו דעל עיקר דין שמע מינה טעימה פסולה קאי וקאמר כתנאי, אבל לכולי עלמא הטעימה כדלעיל, כלומר אבל לכולי עלמא פי' שמע מינה טעימה פסולה כדמשני רב אשי, משום דבעינן צביעה לשמה. וקשה שפיר היאך שייך בזה כתנאי, הא לא אתיא כחד מהנך תנאי, ולזה פירשו התוס' ז"ל דבקושטא אפילו מאה פעמים לשמו משמע דכשר, דהא כליל תכלת קרינן ביה, אבל כשטעם וכו', כלומר, ורק כשטעם לנסיון הוא דקא פסיל רבי חנינא בן גמליאל משום שנאמר כליל תכלת, והרי יש בהצבע צד שאינו ראוי לתכלת משום שנעשית שלא לשמה מחמת הנסיון שצבע בה, ולכך קרוי מראה שני, והשתא הוי שפיר כתנאי. כן נראה ביאור המשך לשון התוס' ז"ל בעזהש"י, ועיין בדברי חמודות על הרא"ש בהלכות קטנות שנדחק בהבנת דברי התוס' ואין דבריו ז"ל מחוורין אצלי יעו"ש:

וכפי מה שנתבאר נראה, דהאי דינא אם מותר לצבוע לשם ציצית בזה אחר זה מיורה א' תליא בפלוגתא דקמאי רש"י ותוס' ז"ל, דלדעת רש"י ז"ל אסור ולתוס' שרי, והגם דקושית התוס' ז"ל על רש"י ז"ל היא קושיא עצומה, בכל זה מאן ספון מאן רקיע להכריע בזה ולהקל נגד דעת רש"י ז"ל:

ברם אחר העיון נראה דהתוס' לא השיגו רק על פשטות משמעות לשון רש"י ז"ל, אבל בקושטא גם לרש"י ז"ל, מותר לצבוע לשם ציצית מיורה אחת בזה אחר זה, אפילו מאה פעמים. ומתחלה אציע בעזהש"י מה שיש לבאר בהנך תלתא שמע מינה, כי יש לפנינו שתי דרכים בביאור הנך תלתא שמע מינה, והמפרשים ז"ל לגודל עומק ורוחב דעתם הקדושה קיצרו בזה ולא הורו לנו באצבע אי זה הדרך אשר נלך בה כמו שיתבאר:

הדרך הראשון, שמע מינה מדקאמר ושקילנא פורתא בביעתא, ולא קאמר ולטעום האודרא ביורה עצמה, שמע מינה דטעימה היינו הצבע הנשאר אחר טעימת הנסיון פסולה, ושמע מינה מדקלינן לאודרא דבעינן צביעה לשמה, ושמע מינה מדשדינן לה לההיא ביעתא לברא ולא שדינן לה ביורה טעימה פסלה, אם עירה צבע הנשאר בביעתא אחר טעימת הנסיון לתוך היורה פסלה את כל היורה. ופריך היינו טעימה פסולה היינו צביעה לשמה, דכיון דצבע הנשארת מהטעימה פסולה, והיינו דבמה ששימש בה לטעימה נתייחדה, שעשייתה לא נעשית לשמה, כל שכן האודרא עצמה שטעם בה פסולה משום שנצבעה שלא לשמה. ומשני, מה טעם קאמר, מאי טעמא טעימה פסולה משום דבעינן צביעה לשמה, כלומר אי לא הוי אמר אלא חדא שמע מינה טעימה פסולה הוי אמינא משום דלא איכוין לשם מצות ציצית כלל, אבל כי איכוין נמי לשם מצות ציצית אע"ג דאיכוין נמי לשם נסיון שפיר דמי קמ"ל, דאפילו כי איכוין נמי בהטעימה לשם מצות ציצית ג"כ פסול, משום דבעינן לשם מצות ציצית בלא תערובת כוונה אחרת, אבל לשמו ושלא לשמו פסול, ודייק לה הכי מדלא טעמינן האודרא ביורה עצמה וליכוין נמי לשם מצות ציצית:

הדרך השני, דהכי קאמר, שמע מינה מדקלינן לאודרא ואין עושין ממנה ציצית, דטעימא, היינו האודרא שטעם בה לנסות התכלת, היא פסולה משום שנצבע לנסיון ולא לשם ציצית, ושמע מינה נמי מדקלינן לאודרא דבעינן צביעה לשמה ושמע מינה מדשדינן ביעתא לברא ולא שדינן לה ליורה דטעימה פסלה, כלומר טעימה שטעים האודרא בביעתא פסלה את כל הביעתא גם מה שנשאר אחר הטעימה, ומחמת שכולה נתיחדה לטעימה, ומשום הכי שדינן לה לברא ולא לתוך היורה. ופריך היינו טעימה פסולה היינו צביעה לשמה, והרי חדא מילתא היא שהאודרא של נסיון פסולה לציצית משום שלא נצבע לשמה. ומשני אמר רב אשי מה טעם קאמר, מה טעם האודרא של נסיון פסולה לציצית משום דבעינן צביעה לשמה, רק לשם מצות ציצית, ואי לא הוי אמר אלא חדא שמע מינה מהנך תרתי, הוי אמינא דהיינו דוקא כי לא איכוין כלל בהצביעה לשם מצות ציצית אלא לשם נסיון, אבל כי איכוין נמי בטעימת האודרא לשם מצות ציצית גם כן שפיר דמי, קמ"ל דאפילו כי איכוין נמי לשם ציצית, כיון דאיכוין נמי לנסיון פסולה, דבעינן שיהיה כוונת הצביעה רק לשמה לחודא, ודייק לה הנך תרתי, חדא ממה דלא הותר האודרא שטעים בה לנסיון לעשות מהם ציצית, שמע מינה כיון דלא איכוין לשם ציצית פסולה, ועוד ממה דלא קאמר דלטעום האודרא לנסיון ולשם ציצית גם כן, כי היכי דיוכשר באמת לציצית, אלא ודאי דאפילו הכי לא יוכשר לציצית, משום דבעינן צביעה לשמה לשם ציצית לחודא, אבל כי איכוין בהצביעה לשם כוונה אחרת, הגם דאיכוין נמי לשם ציצית פסולה:

ולפי פירוש זה נראה, דבצבע האודרא ביורה עצמה לא נפסלה היורה, דדוקא כי שקיל בביעתא במכוון לשם נסיון וטעים ביה האודרא נפסלה כל הצבע שבביעתא, דהרי כולו לנסיון עביד, ואפלו נתכוין נמי בהטעימה לשם ציצית, מיהת הוי כולו לשמו ושלא לשמו ופסול. אבל כשטעים בהיורה עצמה אינה נפסלת, דהרי היורה מעיקרא עבידא לצבוע בה תכלת לשם ציצית, להכי הגם שטעים בה האודרא לנסיון רק האודרא פסולה, אבל היורה עצמה אינה נפסלת בכך, כיון דעיקרה לציצית עשויה ולא לנסיון:

וא"ת א"כ למה לן באמת הא דקאמר ושקילנא פורתא בביעתא, ליטעם ביורה עצמה כיון דאינה נפסלת בכך. ויש לומר אין הכי נמי דבקושטא מצי למיטעם ביורה עצמה, ורק כדי לאשמועינן הנך תלתא שמע מינה קאמר הכי. ואל תתמה, דהרי כהאי גוונא צריכא למימר בהא דקאמר וקלינן ליה לאודרא, ולמה לן למיקליה הרי יכול ליטעום בלשונות וממילא המוצאן לא יעשה מהן ציצית, כדתניא במס' עירובין (צו:) המוצא תכלת בשוק לשונות פסולות וכו', וזה בעצמו שטעם האודרא לנסיון הרי יודע שלא נצבע לשמה, וצריך לומר כנ"ל דמשום הא גופא למידק מינה טעימה פסולה וכו' קאמר הכי בהאי לישנא:

ולהאי פירושא נראה דבדיעבד אי שדי לה לביעתא ביורה אין היורה נפסלת,דאף על גב דהנשאר בביעתא נפסל, משום דטעימה פסלה כדאמרן, מיהו נתבטלה בהצבע שביורה, כדין כל איסור שמתבטל ברוב היתר, והא דשדינן לה לביעתא לברא ולא שדינן לה ליורה, היינו משום דאין מבטלין איסור לכתחלה:

ומזה היה נראה לכאורה, דדעת הרמב"ם ז"ל בפירוש הסוגיא הוא כפירושנו בדרך השני, שהרי כתב בהל' ציצית (פ"ב ה"ג) התכלת של ציצית צריכה צביעה לשמה ואם צבעה שלא לשמה פסולה והיורה שיש בה הצבע אם צבע בה מעט צמר לבדקו אם היא יפה אם לאו נפסלה היורה כולה, אלא כיצד יעשה לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן ומניח בו צמר שבודק בו ושורף את שבדק, שהרי נצבע לבדיקה, ושופך הצבע שבכלי שבדק בו שהרי טעמו ופסלו וצובע התכלת בשאר הצבע שלא נפגם ע"כ. הנה אינו מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל אלא שהצבע הנשאר בכלי אחר הטעימה שופכו משום שנפסל על ידי הטעימה, אבל אינו מבואר בדבריו הדין בדיעבד אם נתנו ביורה אם פוסל את היורה, משמע דבקושטא אינו פוסל משום דמתבטל ברוב צבע שביורה, והיינו כפי פירושנו בדרך השני בביאור הנך תלתא ש"מ, דשפיר יש לפרש ש"מ טעימה פסלה דאביעתא קאי, דטעימה שטעים בה האודרא פסלה, להכי אין נותנין אותה לכתחלה ליורה אלא שופכים אותה, אבל לפי פירושנו בדרך הראשון, הרי על כרחך לפרש טעימה פסלה דפוסלת היורה אם שדי בה הנשאר בהביעתא, והוי ליה להרמב"ם ז"ל להעתיק כן, אלא משמע דסובר בפי' הסוגיא כפירושנו בדרך השני. אכן זה אינו דהרמב"ם ז"ל על כרחך סובר בפי' הסוגיא כפי פירושנו בפי' הראשון, כדמוכח מריש דבריו ז"ל, שכתב, והיורה שיש בה הצבע אם צבע בה מעט צמר לבדקו אם הוא יפה אם לאו נפסלה היורה כולה, והיינו פי' טעימה פסולה כפי פירושנו בדרך הראשון, דאלו כפי פירושנו בדרך השני, כשטעם האודרא ביורה עצמה אין היורה נפסלת כדאמרן, מיהו לפי זה אינו מובן באמת, שהרי לפי דרך הראשון על כרחך לפרש טעימה פסלה היינו אם נתן מהנשאר בהביעתא לתוך היורה פסלה את כל היורה, וא"כ למה השמיט הרמב"ם ז"ל זה השמע מינה השלישי וצ"ע. ויתבאר בזה בסמוך בעזהש"י:

והנה מפירש"י ז"ל בסוגיין בהנך תלתא ש"מ, אינו מבואר לכאורה להיכן דעתו ז"ל נוטה בפירושו, אי כפי דרך הראשון שנתבאר, או כפי דרך השני. דזה לשון רש"י ז"ל בפירושו: ש"מ, מדקלינן לאודרא בעינן צביעה לשם ציצית: ושמע מינה, מדשדינן ביעתא לברא ולא שדין ליה ביורה: טעימה פסולה, אם צבע נסיון ביורה פוסל את כל היורה ע"כ, ודברי רש"י ז"ל קשים להולמן, דרישיה לאו סיפיה וסיפיה לאו רישיה, דפתח דההוכחה אזלא מדשדינן ביעתא לברא וסיים אם צבע נסיון ביורה, ועוד אמאי לא פירש כפשוטו, דדייק דאם צבע נסיון ביורה פוסל את כל היורה מדלא מנסינן ביורה גופה. וכבר הרגיש לתמוה בזה בספר צאן קדשים, ויצא לפרש בדרך רחוק מהמרכז יעו"ש, ואני תמה עוד, דדבורי רש"י ז"ל לא באו על סדר לשון הש"ס, דשמע מינה הראשון הוא טעימה פסולה ושמע מינה השני דבעינן צביעה לשמה, ואלו רש"י ז"ל מפרש תחלה שמע מינה השני דבעינן צביעה לשמה, ואחר כך מפרש שמע מינה הראשון דטעימה פסולה:

ונראה שהמעתיק פירש"י ז"ל שסביב הרי"ף בהלכות קטנות הלכות ציצית, הרגיש בקושי לשון רש"י ז"ל, והבין שרש"י ז"ל בפירושו אזיל כפי פירושנו בדרך השני, ולזה הוסיף ושינה בהעתקתו לשון רש"י ז"ל ממה שהוא לפנינו בש"ס, להסב שיעור כוונתו בפירושו כמו שנתבאר שהעתיק וזה לשונו: ש"מ מדקלינן לאודרא שלא יעשנו לציצית: ש"מ טעימה פסולה. אותו צמר שצובעים אותן לשם נסיון פסול לציצית: וש"מ מדשדינן ביעתא (לנורא) [צ"ל לברא ומה שהגיה המעדני יו"ט לכדא אינו מובן ונכון יותר לברא כמו בנוסחת רש"י בש"ס שלפנינו] ולא שדינן לה ליורה טעימה פוסלת אם עירה צבע הנסיון בתוך היורה פוסלת כל היורה: ושמע מינה מדקלינן לאודרא דבעינן צביעה לשם ציצית ע"כ. הנה הגיה והוסיף בלשון רש"י ז"ל תיבת עירה, וכן הגיה בלשון רש"י ז"ל טעימה פוסלת במקום טעימה פסולה, ותיקן בזה, חדא דפירש"י ז"ל בא על סדר לשון הש"ס, דתחלה קא מפרש שמע מינה השני דבעינן צביעה לשמה, ואח"כ קא מפרש שמע מינה השלישי דטעימה פסלה, ועוד דהשתא הויין דברי רש"י ז"ל שפיר רישיה סיפיה וסיפיה רישיה מיהו על שמע מינה הראשון דרש"י ז"ל לא פי' כלום, הוסיף מדיליה והבין דרש"י ז"ל מפרש לה טעימה פסולה על האודרא קאי שטעים בה התכלת לנסיון שהיא פסולה וכפי פירושנו בדרך השני, ואני תמה איך אפשר לומר דרש"י ז"ל מפרש שמע מינה טעימה פסולה דעל האודרא קאי כפי פירושנו בדרך השני, א"כ מנא ליה לרש"י ז"ל לפרש טעימה פסלה דהיינו אם עירה צבע הנסיון ביורה פוסלת כל היורה, והיינו מדשדינן לביעתא לברא ולא שדינן לה לתוך היורה, דילמא הכי קאמר שמע מינה ששדינן לה לביעתא לברא ולא שדינן ליורה טעימה פסלה, היינו הצבע בביעתא שטעים בה האודרא זו הצבע היא פסולה, להכי לא שדינן לה ביורה, דאין מבטלין איסור לכתחלה, מיהו בדיעבד כי שדי לה ביורה בטלה, ואין היורה נפסלת. ובאמת אדרבא לפי הגהתו וכן הגיה מהרש"ק בברכת הזבח טעימה פוסלת אם עירה כו' היה נראה דרש"י ז"ל מפרש שמע מינה הראשון טעימה פסולה, היינו מדקאמר ושקילנא פורתא בביעתא ולא טעמינן לאודרא ביורה עצמה שמע מינה טעימה, כלומר אי טעים האודרא בהיורה פסולה כל היורה כדפירשנו בדרך הראשון, והשתא שפיר אי אפשר לפרש שמע מינה השלישי טעימה פוסלת, דהכי קאמר מדשדינן לה לביעתא לברא, ש"מ דטעימת האודרא שטעים בהביעתא פסלתה, ולמה לן לאוכוחי מדשדינן לה לביעתא לברא, אלא על כרחך לפרש דהכי קאמר, ש"מ מדקאמר ושדינן לה לההיא ביעתא לברא טעימה פסלה, אם עירה צבע נסיון בתוך היורה פוסלת כל היורה ולא אמרינן דנתבטלה ברוב צבע שביורה:

אמנם באמת בעניי דחוק אצלי מאד להגיה כל כך בפירש"י ז"ל. ולע"ד דברי רש"י ז"ל עולין כהוגן בלי שום הגהה כלל, עד שאני תמה על גדולי עולם, המהרש"ק בברכת הזבח, והצאן קדשים, והמעתיק פירש"י שסביב הרי"ף שנסתבכו בזה. כי לע"ד ברור שדבור המתחיל ברש"י ז"ל טעימה פסולה, אינו נמשך אדיבור דלעיל מינה ושמע מינה מדשדינן וכו' אלא הוא ציון בפני עצמו בברייתא דכתנאי טעימה פסולה משום שנאמר וכו' וציין רש"י ז"ל לפרש טעימה פסולה דברייתא. אמור מעתה דבקושטא רש"י ז"ל לא קא מפרש אלא ש"מ השני ושמע מינה השלישי, אבל שמע מינה הראשון וטעימה פסולה דידיה וכן טעימה פסלה דשמע מינה השלישי לא קמפרש כלל רש"י ז"ל, וסמך על המעיין שמעצמו יבין, ואתו שפיר דיבורי רש"י ז"ל בלי שום הגהה. וכפי זה מלשון פירש"י ז"ל בהנך תלתא שמע מינה, אין הכרע לאיזה דרך משני הדרכים הנ"ל דעת רש"י ז"ל נוטה בפירושו:

אכן לע"ד נראה ברור, דרש"י ז"ל מפרש הנך תלתא שמע מינה כפי פירושנו בדרך הראשון, דשמע מינה טעימה פסולה, היינו מדקאמר ושקילנא פורתא בביעתא ולא טעמינן האודרא ביורה עצמה, שמע מינה דטעימה, כלומר היורה שטעם בה האודרא לנסיון פסולה כולה, וממילא על כרחך לפרש שמע מינה השלישי, שמע מינה טעימה פסלה, היינו שהצבע שבביעתא שנשר אחר טעימת האודרא, אי שדינן לה ביורה פוסלת את כל היורה, דליכא לפרש טעימה פסלה, דטעימת האודרא בהביעתא פסלה כל הצבע שבביעתא, דהא במכ"ש משמע מינה הראשון אתיא השתא יורה פסלתה טעימת האודרא כ"ש ביעתא, ולמה ליה לאוכוחי מדשדינן לה לברא כנ"ל, ומנא אמינא לה, דהנה לבתר שקלא וטריא דהנך תלתא ש"מ, דמסיק עלה הש"ס, וקאמר כתנאי טעימה פסולה משום שנאמר כליל תכלת דברי רבי חנינא בן גמליאל רבי יוחנן בן דהבאי אומר אפילו מראה שני שבה כשר משום שנאמר ושני תולעת. פירש"י ז"ל טעימה פסולה, אם צבע נסיון ביורה פוסל את כל היורה: משום שנאמר כליל תכלת, כל תכלת בעינן כליל שיהא כל עיקר מראה החלזון בצמר שלא יהא דבר אחר צבוע בה מתחלתה: אפילו מראה שני שבה. שכבר נצבע בה צמר אחר וזה השני כשר: ושני תולעת. משמע שני, דאפילו מראה שני של זהורית קרוי תולעת, וה"ה לתכלת דכתיב נמי בההיא קרא ע"כ. ומדפירש"י ז"ל בטעימה פסולה דברייתא, אם צבע נסיון ביורה פוסל את כל היורה, והיינו כפירושנו בדרך הראשון, נשמע דמפרש טעימה פסולה דגמרא בשמע מינה הראשון ג"כ הכי, שהרי על שמע מינה הראשון והשני דקא מפרש לה הש"ס מה טעם קאמר, מה טעם טעימה פסולה משום דבעינן צביעה לשמה קאי, וקאמר כתנאי, דהא מלתא דטעימה פסולה אפילו איכוין נמי לשמה דמצוה תנאי היא, וא"כ על כרחך דטעימה פסולה דברייתא וטעימה פסולה דגמרא בשמע מינה הראשון בחדא גוונא מתפרשי.

ואפילו לכשתמצא לומר דהך ציון שברש"י ז"ל טעימה פסולה, לאו אברייתא קאי אלא על שמע מינה השלישי קאי, וצריך להיות הציון טעימה פסלה, וכמו שהגיה מהרש"ק ז"ל אם עירה צבע נסיון ביורה פוסל את כל היורה גם כן, על כרחך לומר דרש"י ז"ל מפרש טעימה פסולה דשמע מינה הראשון כפירושנו בדרך הראשון, ושפיר דההכרח לפרש טעימה פסלה דשמע מינה השלישי דהכי קאמר, אם עירה צבע הנסיון הנשאר בביעתא לתוך היורה פסלה את כל היורה, אבל ליכא לפרושי טעימה פסלה דהכי קאמר, מדשדינן לה לביעתא לברא שמע מינה דטעימת האודרא שטעים בביעתא פסלה כל הצבע שבביעתא, ולהכי שדינן לה לברא משום דאין מבטלין איסור לכתחלה, דהא כבר משמע מינה הראשון דטעימה פסולה שמעינן, דאי טעים האודרא ביורה פוסלת כל היורה, כל שכן דטעימת האודרא בביעתא פסלה כל הצבע שבביעתא, ולמה לן לאוכוחי מהא דשדינן לה לביעתא לברא. אלא ודאי דבשמע מינה השלישי אתא לאשמועינן, דאם עירה צבע הנסיון שבבעיתא לתוך היורה פסלה כל היורה. אבל אי רש"י ז"ל מפרש שמע מינה טעימה פסולה על האודרא קאי, שהאודרא שטעים בה לנסיון פסולה כפירושנו בדרך השני, א"כ מנא ליה לרש"י לפרש בטעימה פסלה דשמע מינה השלישי, דאם עירה הצבע שבביעתא ביורה פסלה את כל היורה, דלמא הכי קאמר, מדשדינן לה לביעתא לברא שמע מינה דטעימה, היינו טעימת האודרא שטעים בביעתא, פסלה את כל הצבע שבביעתא, ולהכי שדינן לה לברא ולא לתוך היורה משום דאין מבטלין איסור לכתחלה, אבל אין הכי נמי דבדיעבד אם עירה ביורה נתבטלה, ואין היורה נפסלת באופן דממה נפשך, בין שהציון טעימה פסולה שבפירש"י ז"ל קאי על טעימה פסולה שבברייתא, בין שנגיה שהציון שבפירש"י ז"ל הוא טעימה פסלה וכהגהת מהרש"ק ז"ל, וקאי על טעימה פסלה שבגמרא בשמע מינה השלישי, מוכרח לומר דרש"י ז"ל מפרש טעימה פסולה דשמע מינה הראשון כפי פירושנו בדרך הראשון, והבנת המעתיק שסביב פי' הרי"ף צ"ע:

אכן מה שפירש"י ז"ל עוד בלשון הברייתא משום שנאמר כליל תכלת, כל תכלת בעינן כליל שיהא כל עיקר מראה החלזון בצמר וכו', אינו מובן כלל, דמלשון זה משמע דלא קאי למיפסל מצד חסרון כוונה לשמה אלא מצד חסרון ממשות מראה הצבע דכליל תכלת, משמע ליה שיהא כל עיקר מראה החלזון בצמר, וכשדבר אחר צבוע בה מתחלתה נחלשה כח הצבע, וכשצובע בה פעם שניה לא הוי כל עיקר מראה החלזון בצמר. וכפי זה לא שייך כלל לחלק בין שצבע בה פעם ראשונה לשם נסיון לבין שצבע בה פעם ראשונה לשם מצות ציצית, דבין כך ובין כך כיון שצבע בה פעם אחת נחלש כח הצבע, דאטו צביעה לשם נסיון מחליש יותר כח הצבע מצביעה דלשם מצוה. וא"כ תמוה טובא, חדא כמו שהקשו התוס' ז"ל דלא הוי הך מילתא דשמע מינה כחד מהנך תנאי, דהא לרבי חנינא בן גמליאל אפילו שצבע בה פעם ראשונה לשמה פסולה מלצבוע בה פעם שניה, ולרבי יוחנן בן דהבאי אפשר דבכלהו גווני מכשיר אפילו שצבע בה פעם ראשונה לנסיון, ואין ענין כלל הך מלתא דתנאי דברייתא למלתא דהנך תלתא שמע מינה, ומאי כתנאי דקאמר. ועוד קשיא לן, דדברי רש"י ז"ל סתרי אהדדי בתוך כדי דיבור, דרישא דברייתא טעימה פסולה, מפרש לה, אם צבע נסיון ביורה פוסל את כל היורה, משמע דוקא טעימה לשם נסיון הוא דפוסל, הא טעימה דמצוה שפיר דמי, ובטעמא דיהיב ברייתא משום שנאמר כליל תכלת כפי פירש"י ז"ל, הוי טעמא למיפסל, אפילו היכא דצביעה הראשונה היתה טעימה דמצוה:

גם בעיקר הדבר מה דהסביר לה רש"י ז"ל, דכשדבר אחר צבוע בה מתחלתה נחלש כחה, ולא הויא שוב כל עיקר מראה החלזון, אין הסברא מובנת כלל. דבשלמא אי תכלת הוי בעיא שיעורא, שפיר היה שייך לומר דצמר הנצבע ראשון קולט ומושך אליו התכלת ואיפחית לה שיעורא, אבל הרי תכלת לא בעיא שיעורא, וא"כ אמאי לא הוי בכל פעם כל זמן שיכול לצבוע בה כליל תכלת, והגם שיש לומר דבצביעה ראשונה מושך וקולט כל עיקר שורש מראה התכלת ושוב לא הוי בהצבע עיקר שורש מראה התכלת. וכמדומה לי שכן ביאר בחי' מנחות הנדפס מחדש המיוחס להרשב"א ז"ל. אכן באמת כפי הנראה לעין הוא דבר מתמיה לומר כן, דהגם דטבע הצבע החמה [ווארימע קיפ בל"א] שכשנותנין צמר בהיורה קולט ומושך אליו כל הצבע, והמים שביורה נשארים מים פשוטים, וצביעת התכלת היתה צבע חמה כדאמרן. ורמינן להו ביורה ומרתחינן ליה, מיהו הרי גם בצבע חמה נראה בחוש שאינו מושך וקולט הצבע בפעם הראשונה, ואפילו בפעם שניה ושלישית צובעת במראה יפה וחזקה כבפעם ראשונה, ולא הוכהה מראיתה כלל, ואיך שייך לומר דלא הוי כליל תכלת:

ועל כן נראה, דבקושטא ברייתא זו טעימה פסולה כוללת בפירושה תרי אנפי. חדא, דבמה דטעמה פגם בכוותה, וחדא, דבמה דטעמה פגם בעצם מראיתה. מיהת הא כדאיתא והא כדאיתא, האי דטעימה פסולה מטעם דבמה דטעמה פגם בכוונתה, הוא מיד בפעם ראשונה דטעמה לנסיון. והאי דטעימה פסולה מטעם דפגם בעצם מראיתה, היינו דטעמה כל כך הרבה עד שנפגם והוכהה מראיתה. וזה הוא ביאור הברייתא טעימה, הן שטעמה ופגם בכוונתה שכוון נמי לשם נסיון, הן שטעמה רק לשמה אלא שטעמה כל כך הרבה עד שפגמה והוכהה מראיתה, משום שנאמר כליל תכלת, דמשמע שתהיה בכל כוונתה לשמה בלי תערובות כוונה שניה, ושתהיה בכל עיקר מראיתה, אבל כל שעירב בה כוונה שניה, או שפגם מראיתה והוכהה ועמדה במראה שניה מעיקר מראיתה, לא קרינן בה כליל תכלת ופסולה, דברי רבי חנינא בן גמליאל. רבי יוחנן בן דהבאי אומר, אפילו מראה שניה שבה כשר, כלומר כל שהטעימה היתה לשמה, הגם שהיתה בתערובות כוונה שניה דלנסיון, ואפילו טעמה כל כך עד שפגם עצם מראיתה והוכהה ועמדה במדרגת מראה שניה מעיקר מראיתה, כשרה, משום שנאמר ושני תולעת, משמע שני ומשמע שני, לומר הן בתערובות שני כוונות לשמו ושלא לשמו, והן שהוכהה מראיתה ונעשית שני לעיקר מראיתה, כהא דתנן (נגעים פ"א מ"א) בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל יעו"ש כשרה:

ולפי מה שנתבאר, בטעימה דלשמה לחודא ולא פגם עצמם מראיתה כולי עלמא לא פליגי דכשרה, ובפגם עצם מראיתה למטה ממראה שניה מעיקר מראיתה כולי עלמא לא פליגי דפסולה, ובטעמה דלנסיון לחודא, אע"ג דלא הוכהה מראיתה כולי עלמא לא פליגי דפסולה, כי פליגי בטעימה דלשמו ושלא לשמו אע"ג דלא פגם עצמם מראיתה, או בפגם עצם מראיתה ועמדה במדרגת מראה שניה מעיקר מראיתה, לרבי חנינא בן גמליאל פסולה משום דלא קרינן ביה כליל תכלת, ולרבי יוחנן בן דהבאי כשרה, והיינו דלבתר דמסיק בסוגיין מה טעם קאמר, מה טעם טעימה פסולה, משום דבעינן צביעה לשמה, כדאמרן, דאשמועינן דאפילו כי איכוין נמי בהטעימה לשמה, כיון דאיכוין ג"כ לנסיון פסולה קאמר עלה כתנאי, ושמעתין אתיא כרבי חנינא בן גמליאל, דאלו לרבי יוחנן בן דהבאי כשרה:

ובזה יצא לנו כאור נוגה, לבאר ברייתא דתורת כהנים פ' מצורע (פ"א ברייתא יד טו) ושני יכול פיקס תלמוד לומר תולעת אי תולעת יכול אחד מן הצבעים תלמוד לומר ושני הא כיצד זו זהורית טובה, יוחנן בן דהבאי אומר ושני תולעת שני שבתולעת, ומנין שאם טעמה פסלה תלמוד לומר ושני תולעת ע"כ. וביאור ברייתא זו הוא סתום וחתום, חדא מה דקאמר ושני יכול פיקס, מאי איריא דנקט פיקס טפי משאר מיני צבעים, והכי הוי ליה למימר ושני יכול אחד מן הצבעים, ועוד מה דקאמר אי תולעת יכול אחד מן הצבעים ת"ל ושני ופירשו המפרשים ז"ל יכול אחד מן הצבעים כגון תכלת דהוא ג"כ ממין תולעת יעו"ש, אינו מובן כלל, דמהיכא תיתי לומר על תולעת דכתיב בקרא דהוא חלזון התכלת, הא חזינן להדיא דכל היכא דבעי קרא תכלת, כגון בבגדי כהונה וציצית, כתיב להדיא תכלת. ועוד דבבגדי כהונה כתיבי תרווייהו, אלמא דתולעת לאו היינו תכלת, ועוד דמשמע ומנין שאם טעמה פסלה אתאן לכולי עלמא והא דרבי יוחנן בן דהבאי דמכשיר שני שבתולעת פליג עלה כדמוכח בסוגיין, דבמה דקאמר אפילו מראה שני שבה כשר, משום שנאמר ושני תולעת פליג ארבי חנינא בן גמליאל דקאמר טעימה פסולה. והמפרשים ז"ל נדחקו דאתאן לת"ק ודחיק טובא, גם הא דמייתי לה קרא דטעמה פסלה ת"ל ושני תולעת אינו מובן מאי תלמודיה, והראב"ד והר"ש ז"ל כתבו דעל ואזוב דבתריה סמיך, מה אזוב בתחלתו אף שני בתחלתו, והא ודאי דחיק טובא ועיין בר"ש וק"א שנדחקו בזה הרבה. אולם לפי מה שנתבאר, דגם לרבי יוחנן בן דהבאי אם טעמה לנסיון לחודא, או אם טעמה עד שנפגם מראיתה למטה ממראה שניה מעיקר מראיתה אתי שפיר נכון ביאור ברייתא זו, והכי פירושה: ושני יכול פיקס כלומר אי לא כתיב אלא ושני, הוי אמינא דהיינו פיקס והיינו צבע העץ שגדלים בו התולעת והוא העץ שממנו נתרקם התולעת שהתחיל להתרקם עד שלא נתרקם לגמרי, והוא אדום ביותר, ונקרא בלשון לאטי"ן פיקס. כי בכל מקום שירצה הכתוב לגזם מראה אדמימות ביותר מגבילו בלשון שני, כמו שכתבו אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ולהכי אי לא הוי כתיב אלא ושני, הוי אמינא דמצותו בפיקס שהוא אדום ביותר, ת"ל תולעת דמצותו בצבע התולעת ולא בפיקס, אי תולעת כלומר ואי לא הוי כתיב אלא תולעת, יכול אחד מן הצבעים, כלומר הוי אמינא דלא קפיד קרא אלא שיהיה צבע התולעת יהיה איזה צבע ממנו שיהיה אפילו מראה שניה ושלישית שאינו אדום כל כך ג"כ שפיר דמי, ת"ל ושני שזהו מגביל האדמימות ביותר, הא כיצד זו זהורית טובה, ומקאמר ת"ק זו זהורית טובה, משמע שטובה שכל עיקר מראה הזהירות בה וכל כוונתה, שלא נפגמה כלל במראיתה, ולא נפגמה כלל בתערובות כוונה אחרת, ורבי חנינא בן גמליאל הוא, דמשמע ליה כליל כתלת דבגדי כהונה, דכל תכלת בעינן כליל הן במראה הן בכוונה, ויליף תולעת שני דמצורע מתולעת שני דבגדי כהונה, ותולעת שני דבגדי כהונה מכליל תכלת דבגדי כהונה, ועל זה פליג רבי יוחנן בן דהבאי, דכליל תכלת לא משמע ליה דמפיק ליה לדרשא אחריתי, וקאמר ושני תולעת שני שבתולעת כדקאמר הכא, אפילו מראה שני שבה כשר, משום שנאמר ושני תולעת דמשמע שני ומשמע שני להכשיר תערובות שתי כוונות לשמו ושלא לשמו ולהכשיר מראה שניה של זהורית, ולזה קאמר ומנין שאם טעמה פסלה, כלומר לרבי יוחנן דהבאי דכליל תכלת לא משמע ליה, מנין שאם טעמה בכוונה דשלא לשמו לחודא או שטעמה כל כך עד שפגם עצם מראיתה למטה ממראה שניה פסלה, תלמוד לומר ושני תולעת, כלומר מדרבי רחמנא להכשיר בלשון ושני, משמע דלא הוכשר אלא תערובת שני כוונות, דאיכא עכ"פ כוונה דלשמה, וכן לא הוכשר אלא מראה שניה של זהורית, אבל אם טעמה שלא לשמה לחודא או אם טעמה כל כך עד שפגם עצמם מראיתה למטה ממראה שניה של זהורית פסולה, ולרבי יוחנן בן דהבאי ילפינן תכלת דציצית מתכלת דבגדי כהונה, ותכלת דבגדי כהונה מתולעת שני דבגדי כהונה, ותולעת שני דבגדי כהונה מתולעת שני דמצורע, הן להכשיר שני כוונות לשמו ושלא לשמו והן להכשיר מראה שניה של זהורית ושל תכלת, והן לפסול בשטעמה שלא לשמו לחודא או בשטעמה ופגם עצם מראיתה למטה ממראה שניה:

והשתא ניחא, הא דרש"י ז"ל בסוגיין מפרש רישא דברייתא טעימה פסולה, בטעימה דנסיון, דפוסל מטעם דפוגם בכוונת עשייתה, וסיפא דברייתא משום שנאמר כליל תכלת כו' מפרש לה בטעימה דפוסל מטעם דפוגם בעצם מראיתה, היינו כדי לאחוי לן במחוג דהנך תרתי פירושים אחוזים וכלולים יחד בהך ברייתא, ורק משום דלמה דאתאן עלה הכא בסוגיין למימר עלה דהנך תלתא שמע מינה כתנאי לא מייתי לה אלא מטעימה דנסיון דפוסל מטעם דפוגם בכוונת עשייתה, להכי תפס רש"י ז"ל בריש דבריו לפרושי מטעימה דנסיון, ובתר הכי מפרש נמי מטעימה דפוגם בעצם מראיתה, דהא בקושטא תרווייהו כלולים בביאור הך ברייתא כדאמרן:

ובמה שנתבאר נתיישב אצלי שמע מינה השלישי טעימה פסלה, דעל כרחך פירושו לפי פירושנו בדרך הראשון, דהוא שיטת פירוש רש"י והרמב"ם ז"ל, כמו שנתבאר, דהכי קאמר שאם שפך ביורה, צבע הטעימה הנשארת בהביעתא פסלה כל היורה, והוי קשיא לן אמאי פסלה באמת כל היורה, נהי דטעימה עצמה פסולה, מ"מ מיהת תבטל ברוב צבע הכשרה שביורה, דמאי שנא מכל איסורים שבתורה דקי"ל דבטלים ברובא, וכפי מה שנתבאר ניחא, דשאני הכא דכליל תכלת אמר רחמנא שיהא כל תכלת כליל, להכי כל שנתערב בו טעימה הפסולה, הגם דנתבטלה ברוב צבע הכשרה, פסלה, דכליל תכלת מיהת לא הוי, ובקושטא לרבי יוחנן בן דהבאי דלא דריש כליל תכלת דמשמע ליה לדרשא אחריתי אין הכי נמי דמתבטל ברוב צבע הכשרה שביורה, ואינה פוסלת את היורה, וכפי האמור קאי כתנאי אכולהו תלתא ש"מ:

ומיושב בזה, מה דנשארנו לעיל בצ"ע על הרמב"ם ז"ל, דנראה מלשונו ז"ל בעליל דקאי בפי' הסוגיא בהנך תלתא ש"מ כפי פירושנו בדרך הראשון, ועל כרחך דפירוש ש"מ טעימה פסלה כאמור דאם שפך ביורה הנשאר מהטעימה פסלה את כל היורה, ואמאי לא פסק כן הרמב"ם ז"ל בחיבורו להדיא, דלשונו ז"ל שכתב ושופך הצבע שבכלי שבדק בו שהרי טעמו ופסלו וצובע התכלת בשאר הצבע שלא נפגם יעו"ש, לא משמע, אלא שלכתחלה שופך הטעימה, משום שהיא פסולה, ואינו שופכה לתוך היורה דאין מבטלין איסור לכתחלה, אבל בדיעבד יש לומר דבטלה ואינה פוסלת את היורה. וכפי האמור ניחא דנראה דלדינא בקושטא הרמב"ם ז"ל פוסק כרבי יוחנן בן דהבאי, ולהכי באמת לדינא בטלה ולא פסלה את היורה בדיעבד, תדע דהרי הנך תרי ש"מ קמאי ופירוקא דרב אשי דנפיק מינה לדינא, דאפילו איכוין בהצביעה לשמה אי איכוין ג"כ לנסיון פסולה, ג"כ לא העתיק הרמב"ם ז"ל, והיינו נמי על כרחך מטעמא שנתבאר, דהא לא אתיא אלא כרבי חנינא בן גמליאל, והוא ז"ל פוסק להלכה כרבי יוחנן בן דהבאי, והגם שהרמב"ם ז"ל העתיק מימרא דרב שמואל בר רב יהודה במה שכותב אלא כיצד יעשה לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן וכו', היינו דלכתחלה ודאי צריכין לחוש להא דרבי חנינא בן גמליאל, דודאי גם לרבי יוחנן בן דהבאי נכון יותר לעשות מצוה מן המובחר שיצבע רק לשמה לחודא, מיהו בדיעבד פוסק להלכה כרבי יוחנן בן דהבאי, ולהכי לא העתיק כלל דינא דהנך תלתא שמע מינה: ולמה דאתאן עלה, כפי מה שנתבאר צביעה דלשמה לחודא לכולי עלמא לא פסלה ויכול לצבוע כמה פעמים בהיורה לשם ציצית כל זמן שלא נפגם עצם מראה התכלת למראה שניה מעיקר מראיתה או למעט ממראה שניה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

ודע דמה שנתבאר מדברינו, בביאור הסוגיא, דבעינן שיהא הצבע לשמה, אין הכוונה דעשייתה צריכה להיות לשמה, דודאי כל כמה שלא נגמרה עשייתה ועדיין אין יכול לצבוע בה לא בעיא לשמה, כמו שיתבאר לקמן (פרט ד) בענין הבדיקה שיכולין ליקח דם החלזון לעשות ממנו התכלת ממי שיהיה, ורק שיבדוק אחר כך בבדיקת רב יצחק ורב אדא, ואין צריכין שהמומחה בעצמו יקח הדם מהחלזון יעו"ש, הרי דלקיחת הדם מהחלזון, אין צריך ליקח לשמה דוקא, והוא הדין כל הכנת הוצאת צבע התכלת מכח אל הפועל נתינת הסממנין והרתחת היורה נמי לא בעי לשמה, דמאי שנא, ורק בשנגמרה הצבע ועומדת לצביעה פוסל בה פעולה דשלא לשמה: