Ptil Tekhelet 4

פרט הרביעי בענין בדיקת התכלת

הנה אם כי פשוט ומבואר הוא, שבדיקת רב יצחק ורב אדא הנזכר בש"ס מנחות (מב: ושם) לא הוזכרה לחיוב, דשלא מן המומחה אפילו ע"י בדיקה אינה נקחית משום טעימה, ומן המומחה שלקח דם מהחלזון ועשה ממנו תכלת, הרי הוא נאמן כמו שנאמן על הטעימה, ולמה לי בדיקה, ולא הוזכרה אלא, לענין שאם אירע ובדקוה ואיפרד חזותיה ואישתנאי לגריעותא דפסולה אפילו כי לקחה מן המומחה, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' ציצית ה"ד) ובכסף משנה (שם) אי נמי לגבי המומחה עצמו, כגון שלא לקח בעצמו הדם מהחלזון, שהרי לקיחת הדם מהחלזון לא בעי לשמה, ויכול לקנות דם קרוש מהחלזון ממי שיהיה והוא עשה מזה צבע התכלת והצביעה לשמה כדינא, אלא שמסופק בגוף הדם שמא רימה אותו המוכר ואינו דם חלזון אלא קלא אילן, בזה מהני בדיקת רב יצחק ורב אדא וכמו שביארו התוס' (שם מג. ד"ה מאי), אבל כשהמומחה לקח בעצמו הדם מהחזלון אין צורך בהבדיקה, וא"כ אחרי שנתבאר (בפרט הראשון) שכל הסימנים שסמנו את החלזון בש"ס וראשונים, כאן נמצאו כאן היו, בזה החלזון שמצאנוה, לכאורה אין צורך עוד בבדיקה כלל, אכן נראה, דודאי אז שהחלזון היה ידוע ומפורסם לכל, שפיר לא היה צורך בהבדיקה כשהמומחה לקח בעצמו הדם מהחלזון, אכן אנן השתא בעניותין, שכבר נשכח מאתנו החלזון, רק שאנו באים להחזיר עטרה ליושנה ולברר על פי הסימנים שהחלזון שמצאנו הוא הוא אותו החלזון שדברו עליו חז"ל, ודאי כל מה דמצינו יותר לברורי טפי עדיף, ועל ידי הבדיקה ודאי נצא מכלל שום ספק, לזאת נתעוררנו לבאר קצת ענין הבדיקה, ובפרט דלקושטא דמילתא, לפי מה שיתבאר צורך הבדיקה, הוא גם כשהמומחה לקח בעצמו הדם מהחלזון:

גרסינן במס' מנחות (מב:) ת"ר תכלת אין לה בדיקה ואין נקחית אלא מן המומחה כו' ותכלת אין לה בדיקה והא רב יצחק בריה דרב יהודה בדיק ליה מייתי מגביא גילא ומיא דשבלילתא ומימי רגלים בן ארבעים יום ותרי לה בגווייהו מאורתא ועד לצפרא איפרד חזותיה פסולה לא איפרד חזותיה כשרה, ורב אדא קמיה דרבא משמיה דרב עוירא אמר מייתי חמירא ארכסא דשערי ואפיה לה בגוויה אישתנאי למעליותא כשרה לגריעותא פסולה וסימנך שינוי שקר שינוי אמת, מאי אין לה בדיקה נמי דקאמר אטעימה מר ממשכי אייתי תכלתא בשני רב אחאי בדקוה בדרב יצחק בריה דרב יהודה ואיפרד חזותיה בדרב אדא ואישתנאי למעליותא סבר למיפסלה אמר להו רב אחאי אלא הא לא תכלתא היא ולא קלא אילן היא אלא ש"מ שמועתא אהדדי איתמר היכא דבדקנא בדרב יצחק בריה דרב יהודה לא איפרד חזותיה כשרה איפרד חזותיה בדקינן לה בדרב אדא בחמירא ארכסא אישתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה שלחו מתם שמועתא אהדדי איתמר:

ולכאורה איכא לאתמוהי, למאי דסליק אדעתין דתכלת לית לה בדיקה, וגם למה דמסיק מבדיקת רב יצחק ורב אדא, מיהו משמע דבדיקה אחריתא לית לה לתכלת, ומאי כולי האי, הא לכאורה איכא בדיקה פשוטה ומעליותא להבחין בין תכלת לקלא אילן, שהרי קלא אילן אינו עובר על ידי צפון כדאמרינן בהדיא במס' ב"ק (צג:) רבא אמר לעולם לא פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בן יהודה ושאני צבע הואיל ויכול להעבירו על ידי צפון, והוי שינוי החוזר לברייתו, וכי קתני התם לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור ואוקימנא כדברי הכל בקלא אילן דלא עבר ואלו תכלת עוברת על ידי צפון, כדמוכח מהאי דזבחים (צה.) דעלה דמתני' בגד שיצא חוץ לקלעים נכנס ומכבסו כו', מייתי, אמר ר"ל מעיל שנטמא מכניסו כו' ומכבסו כו' ובתר הכי פריך והא בעי שבעה סממנין ובהם מי רגלים ואין מכניסין מי רגלים למקדש ואמאי לא פריך לה מיד אמתני' בלא הא דריש לקיש וכתבו התוס' (שם) משום דמתני' איכא לאוקמה בבגדי הדיוט שיכול להעביר ולכבס ע"י צפון אבל מעיל דכ"ג שהוא תכלת אינו יכול לכבסו ע"י צפון משום דאמרינן במס' נדה (דף סב) דאפילו צבעא נמי מעביר יעו"ש, הרי להדיא דתכלת עוברת על ידי צפון. הן אמת דמהרש"ל בים של שלמה מס' ב"ק (שם) כתב בקלא אילן דלא עבר לעולם וק"ו בתכלת יעו"ש. אכן נראה דאשתמיטתיה דברי התוס' במס' זבחים הנ"ל, דודאי לא הוי פליג עלייהו בפשיטות בלא שום ראיה, אמת שלכאורה יש ראיה ברורה כדעת היש"ש, דתכלת נמי אינו עובר על ידי צפון, מהאי דמס' ע"ז (מז.) בעי רב פפא המשתחוה לבהמה צמרה מהו לתכלת. תכלת דמאי אי תכלת לכהנים היינו בעיא דרמי בר חמא, ואי תכלת לציצית היינו בעיא דר"ל כו' יעו"ש, ואם איתא דתכלת עובר ע"י צפון א"כ הוי ליה שינוי החוזר לברייתו, וא"כ שנא ושנא הך בעיא דרב פפא מבעיא דרמי בר חמא המשתחוה לקמת חטים מהו למנחות, דהתם אי אפשר לקמח להיות חוזר ולהיות חטים והוי ליה שנוי דלא הדר לברייתו, אבל הכא אפשר למהדר לברייתו ע"י צפון והוי ליה שינוי החוזר לברייתו, וכדמחלק הש"ס במס' ב"ק (צג:) לענין ראשית הגז, אלא ודאי דתכלת נמי לא עבר ע"י צפון, אכן באמת אין משם ראיה כלל, מלבד דהתוס' ז"ל פירשו התם צמרה מהו לתכלת משום שינוי הטויה יעו"ש, אכן גם לפירש"י ז"ל דמפרש משום שינוי הצביעה, ג"כ אתי שפיר, דאף דתכלת עובר על ידי צפון, מ"מ לא הוי שינוי החוזר לברייתו, דהרי כשיעברו ע"י צפון שוב אינו כשר למצותו, ושוב פנים חדשות באו לכאן, דעיקר הבעיא הוא, כיון דבלא צביעה אינו כשר למצותו, ורק שינוי הצביעה מכשירתו להיות ראוי למצות תכלת, הוי שינוי, ולא מימאס, ואי העבירו הרי בלאו הכי אינו כשר למצותו, וכיון שכל הכשרו הוא רק ע"י השינוי, ממילא הוא כשינוי שאינו חוזר לברייתו. ואל תשיבני מהש"ס מס' סוכה (ל:) לענין לולב הגזול, דקאמר דאפילו את"ל לולב צריך אגד שינוי החוזר לברייתו הוא יעו"ש, דשאני התם דשם לענין קנין הוא, דלא קנייה בשינוי משום דחוזר לברייתו, ולא קנה אותו, אבל הכא, לאו משום קנין אתאן עלה, אלא משום מאוס למצוה, וכיון דנשתנה שוב לאו מאוס הוא, ואף דיחזור לברייתו, אבל מ"מ חשיב בשעת המצוה נשתנה, משום דאינו כשר למצוה בלא שינוי, אלא ע"י השינוי הוא דהוכשר, לכן למצותו חשיב נשתנה, ובאמת הדבר מבואר להדיא דתכלת עובר על ידי כביסה בצפון בפי' רבינו גרשום מאור הגולה הנדפס מחדש בש"ס ווילנא (מא:) רב יהודה מסר גלימא עם תכלת לקצרא ומפייסו שיזהר שלא יקלקל מראה התכלת, רב חנינא עביד ליה סיסא היה כורך התכלת בחוטין אחרים שלא ישנה מראהו בכביסה, רבינא חייט להו מיחט תפרו בטליתו יעו"ש, מבואר מזה, שהתכלת עובר ע"י צפון, וא"כ לכאורה יש בדיקה להבחין בין תכלת לקלא אילן ע"י צפון, אמנם הדבר פשוט מאד, דהגם דקלא אילן אינו עובר ע"י צפון, מ"מ אין כל צביעת קלא אילן שוין בזה, והדבר תלוי באיזה אופן שנצבע ויש צביעה מקלא אילן שעוברת ג"כ ע"י צפון, ולהכי א"א לבדוק התכלת ע"י צפון, דהגם שתעבור אכתי דילמא היא צביעת קלא אילן דעבר ע"י צפון:

ויובן בהסבר הענין שלא יהיו נראין הדברים כסותרים זה את זה, דמהאי דב"ק (צג:) וזבחים (צה.) משמע דקלא אילן חזק יותר מתכלת דקלא אילן אינו עובר לא ע"י העברת שבעה סממנים ולא ע"י צפון, ואילו תכלת ע"י שבעת סממנים הוא דאינו עובר, אבל ע"י צפון עובר, ואלו בבדיקת רב יצחק ורב אדא והדר הוי ליה שינוי החוזר לברייתו, דיש לומר דהא דבבדיקת רב יצחק איפרד חזותיה כשהוא קלא אילן היינו שמתקלקלת המראה אבל לא עברה לגמרי ולא הוי שינוי החוזר לברייתו, מיהו הא מבואר עכ"פ דתכלת חזק יותר לענין זה מקלא אילן וזה צריך להסביר:

ובאור הענין, להיות כל מין צבע אינה מוציאה כח צביעתה אל הפועל, כי אם אחרי שיועמד ויומס על ידי סממנין, לזה אין כל הסממנין שוין להעברת כל צבע, וצריך להעברת כל מין צבע סם מיוחד להעביר הצבע שזה הסם יהיה מתנגד להסממנין שהעמידו והמסו את הצבע. וכגון חומץ ונתר שהם מתנגדיים זה לזה, כמו שנאמר (משלי כ״ה:כ׳) חמץ על נתר, ואם נצבע באופן שהומס בסממנין חמוצים, יכולים להעביר הצבע על ידי כיבו בסממנין נתריים ובורתיים ואפריים שהם מתגדים לסממנין חמוצים. ואם נצבע באופן שהומס הצבע בסממנים אפריים, יעבור הצבע על ידי כיבוס בסממנין חמוצים. והנה כל מיני הצבעים יכולים להצבע על ידי שניהם או חמוציים או אפריים, אך התכלת אין ביכולת להצבע שיהיה לו מראה תכלת בהיר אלא כשיומס בדברים חמוצים, כאשר נתבאר אצלנו מהש"ס, וכאשר נסיתי בנסיון כמה פעמים וזה ברור. ולזה מבואר מסוגיות הש"ס ותוס' זבחים (צה.) שהצפון שהוא הבורית (זייף) המובחר שבמינים הבורתים, שהוא מבושל באופן נכון ונאות ביותר לכיבוס, הוא מעביר מראה התכלת, להיות צביעתו בסממנין חמוצים. ובאמת גם קלא אילן כשנצבע בסממנים חמוצים הצפון מעבירו, ורק קלא אילן שנצבע בסממנין בורתיים אין הצפון מעבירו. וזה ביאור לשון הש"ס במס' ב"ק (צג:) בקלא אילן דלא עבר, כלומר שצבעו באותו קלא אילן שהומס והועמד על ידי סממנין בורתיים, דלא עבר על ידי צפון. והגם שיכול להעביר בסממנין חמוצים, אבל בהעברה על ידי סממנין חמוצים לא יהיה חוזר לברייתו, כי סממנין חמוצים מכלים קצת מגוף הבגד. אכן שבעת הסממנין הגם שיש בהם ג"כ מיני אפריים ובורתים אבל אינן חזקים כל כך כצפון, ולהכי אינן מעבירין לא את התכלת ולא את הקלא אילן:

אמנם כל זה מצד הסממנין שהועמד והומס בהם הצבע, אכן מצד גוף הצבע ומהותה, באמת צבע התכלת חזקה יותר מצבע קלא אילן, ולהכי בבדיקת רבי יצחק בריה דרב יהודה ורב אדא, קלא אילן נכהית ואיפרד חזותיה, ותכלת לא נכהית ולא איפרד חזותיה, וכל זה היה בהעלם מהגאון חתם סופר ז"ל (חאו"ח סי' לט, ד"ה ויש לתמוה) ג"כ ובחנם תמה על המג"א:

ודע, דבהא דמסיק מר ממשכי אייתי תכלתא בשני רב אחאי בדקוה בדרב יצחק בריה דרב יהודה ואיפרד חזותיה, בדרב אדא ואישתנאי למעליותא, סבר למיפסלה, אמר להו רב אחי אלא הא לא תכלתא היא ולא קלא אילן היא, אלא שמע מינה שמועתא אהדדי איתמר, היכא דבדקנא בדרב יצחק בריה דרב יהודה לא איפרד חזותיה כשרה, איפרד חזותיה, בדקינן לה בדרב אדא בחמירא ארכסא, אישתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה. יש להסתפק, אי דוקא שמועתא אהדדי איתמר אבל באפי נפשה בדיקותא דרב אדא אינה מבחנת כלל, דאינה פועלת ואינה מועלת אלא לבתר בדיקותא דרב יצחק. או דילמא, שמועתא אהדדי איתמר נמי קאמר, ולא סתרי אהדדי, אבל אין הכי נמי דכל חד באפי נפשה נמי איתמר, ומועלת בדיקה דרב אדא בלחוד בלא בדיקת רב יצחק ג"כ. הן אמת דממה שבא בתוך דברי הרדב"ז ז"ל (ח"א בלשונות הרמב"ם סי' מ"ח דפוס סדילקאוו) שאעתיק בסמוך, שכתב וז"ל, ומהאי טעמא נמי לא הוי מצי למימר אי אישתני לגריעותא פסולה ואם לאו כשירה, דהוי אמינא מאי אישתני לגריעותא ממה שהיה בתחלה קודם בדיקה ראשונה, אבל השתא דקאמר אשתני למעליותא כשרה, לא אפשר לפרושי דקאי אמאי דהוה בתחלה קודם בדיקה ראשונה, דאי אפשר שישתנה למעליותא ממה שהיה מקודם, שהבדיקה לא יעלה הגוון יותר ממה שהיה בתחלה כו' יעו"ש. ולפי זה, אי אפשר לפרש כלל דבדיקת רב אדא באפי נפשה בלא בדיקת רב יצחק נמי איתמר, דא"כ מאי אשתנאי למעליותא שייכי, הא אי אפשר כלל שהבדיקה יעלה הגוון יותר ממה שהיה בתחלה. אכן באמת דברי הרדב"ז ז"ל בזה אינם מובנים ונפלאים מאד, דהרי להדיא סלקא דעתן דתלמודא הוי דלאו אהדדי איתמר, ועל כרחך דאפשר שישתנה למעליותא, שהבדיקה יעלה הגוון יותר ממה שהיה בתחלה, וגם בנסיון הכי הוא, שאחר הצביעה יכולין לעורר הצבע ע"י העברת סממנין, שיעלה הגוון יותר. וא"כ אינו רחוק כל כך לומר שגם טבע צבע התכלת כן, ועל כן מקום הספק במקומו עומד, שאפשר גם לפי המסקנא דשמועתא אהדדי איתמר, היינו גם אהדדי איתמר, כי היכי דלא תקשי לן מה שאנו רואין שהבדיקות סותרין זה את זה, מיהו באפי נפשה נמי איתמר:

ומתחזי לן דבקושטא הכי הוא, דלא חדית רב אחאי רק דשמועתא אהדדי נמי איתמר, אבל ודאי באפי נפשה נמי איתמר, ומגופא דסוגיא אמינא לה, דקשיא לן במאי דקאמר אלא שמע מינה שמועתא אהדדי איתמר, היכא דבדקנא בדרב יצחק בריה דרב יהודה לא איפרד חזותיה כשרה, איפרד חזותיה בדקינן לה בדרב אדא, אישתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה, מכדי רב אחאי מחמת קושיא, אלא הא לא תכלתא היא ולא קלא אילן היא, כי היכי שלא תקשה שהבדיקות סותרין זה את זה קא דייק לה למילתיה דשמועתא אהדדי איתמר א"כ מנא ליה דשמועתא אהדדי איתמר ולקולא, דילמא שמועתא אהדדי איתמר ולחומרא, היכא דבדקנא בדרב יצחק בריה דרב יהודה איפרד חזותיה פסולה לא איפרד חזותיה בדקינן לה בדרב אדא אישתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה, וגם בהכי מיתרצי, שלא תקשה שהבדיקות סותרין זה את זה, וכיון דאיכא לתרוצי לקולא ואיכא לתרוצי לחומרא, ודאי דלחומרא אית לן למימר, וניחא לן דרב אחאי נמי משמע ליה, דשמועתא לאו אהדדי איתמר, כפשטות לישנא דשמועה רב יצחק בריה דרב יהודה בדיק לה מייתי כו' ורב אדא קמיה דרבא משמיה דרב עוירא אמר מייתי כו', דמשמע דכל חד וחד מילתא באפי נפשיה קאמר, ובקושטא רב אחאי לאו לגמרי אתהדר ליה מסבריה דס"ד, אלא חדית ליה דשמועתא אהדדי נמי איתמר, ואמטו להכי תו לא מצי למימר שמועתא אהדדי איתמר ולחומרא, דא"כ בדיקה דרב אדא באפי נפשה לא מהני מידי, שהרי אכתי אפילו ישתנה למעליותא בבדיקת רב אדא, שמא אי בדקי לה בדרב יצחק יהיה אפריד חזותיה ואינו מועיל מה דמשתני למעליותא בבדיקה דרב אדא, ותצטרך לומר דשמועתא דוקא אהדדי איתמר ולא באפי נפשה, וזה אינו במשמעות לשון השמועה אמטו להכי קאמר שמועתא אהדדי איתמר ולקולא, דשפיר מתפרש נמי כפשטות ל' השמועה, דשמועתא כל חד באפי נפשה נמי איתמר:

ובהא ניחא לן נמי לישניה דרב אחאי, אלא ש"מ שמועתא אהדדי איתמר היכא דבדקנא בדרב יצחק וכו', והוי קשיא לן הא הבדיקה הוא חיובית כדפי' התוס' ז"ל דמיירי שהמומחה גופיה אינו יודע ברור ממה עשה צבע התכלת אי מדם חלזון או מקלא אילן כדאמרן. וא"כ הכי הוי ליה למימר, אלא שמע מינה שמועתא אהדדי איתמר, בדקינן לה בדרב יצחק וכו' מאי, היכא דמשמע דברצונו תליא מילתא, והשתא ניחא דבקושטא הכי הוא, דבבדיקה דרב אדא לחוד סגי, אלא היכא דאירע שבדק לה בדרב יצחק ואיפרד חזותיה אכתי מתכשרי, אי אישתני למעליותא בבדיקה דרב אדא:

הן אמת דמלשון הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' ציצית הלכ הד' ה') לא משמע כן, שכתב וז"ל, התכלת אינה נלקחת אלא מן המומחה חוששין שמא נצבעה שלא לשמה, אע"פ שנלקחה מן המומחה אם נבדקה ונודעה שנצבעה באחד משאר צבעונין המשחירים שאינן עומדין פסולה, כיצד בודקין אותה עד שיודע אם נצבעה כהלכתה אם לאו, לוקחין תבן וריר של שבלול ומי רגלים שנתחמצו ארבעים יום, ושורין התכלת בכולן מעת לעת, אם עמדה בעינה ולא כהתה כשרה, ואם כהתה לוקחין בצק של שעורין שמעפשין אותו למורייס, ונותנין את זו התכלת שנשתנית בתוכו ואופין הבצק בתנור, ומוציאין התכלת מן הפת ורואין אותה אם כהתה ממה שהיתה פסולה ואם הוסיף עינה והושחרה יותר ממה שהיתה קודם האפיה כשרה ע"כ. ואם איתא דמפרש אלא שמועתא אהדדי איתמר, דאהדדי נמי איתמר, מיהו באפי נפשה נמי איתמר כדאמרן, לא הוי משתמיט להביא זאת. אלא נראה דמפרש דמסיק דשמועתא דוקא אהדדי איתמר:

מיהו באמת הרמב"ם ז"ל לשיטתו אינו מוכרח לומר, דהא דמסיק רב אחאי אלא שמועתא אהדדי איתמר, אהדדי נמי איתמר, דמצי שפיר לפרש, אלא שמועתא אהדדי איתמר כפשוטו, דאהדדי דוקא איתמר. דהוא ז"ל מפרש, דבקושטא כל עיקר הבדיקה אינה חיובית, כיון דבלאו הכי אינה נלקחת אלא מן המומחה משום חשש טעימה, שוב לחשש קלא אילן נמי ליכא למיחש, דכמו דסמכינן עליה לגבי חשש טעימה, הכי נמי סמכינן עלה לגבי חשש קלא אילן ובדיקה דרב יצחק ודרב אדא אי איתרמי ובדקוה. ואשמועינן, דאע"ג שאינה נלקחת אלא מן המומחה ולא צריכה בדיקה, אי איתרמי ובדקוה מהניא לה הבדיקה לפוסלה, וכמו שביאר מרן הקדוש בכ"מ ז"ל. וכפי זה ניחא דלא מצי למימר שמועתא אהדדי איתמר ולחומרא, דאי לא איפרד בבדיקת רב יצחק בדקינן ברב אדא, דהא מהי תיתי השתא בלא איבדק כלל לא צריך למיבדק, היכי דאיבדק ולא איפרד לא כל שכן, וניחא נמי לישנא דקאמר היכא דבדקנא וכו' ולא קאמר בדקינן, דבקושטא אין הבדיקה חיובית אלא היכא דאיתרמי ובדקיה. וכיון שכן אין אנו מוכרחין לפרש הא דמסיק, אלא שמועתא אהדדי איתמר דאהדדי נמי איתמר, וכיון שאין ההכרח לפרש כן מתפרש שפיר כפשוטו. דהרי לשיטת הרמב"ם ז"ל בהסוגיא שאין הבדיקה חיובית, גם פשטות השמועה רבי יצחק בדיק לה וכו', רב אדא קמיה דרבא משמיה דרב עוירא אמר וכו', מתפרש יותר דבדיקת רב אדא אלבתר בדיקת רבי יצחק קאי, דבשלמא בדיקת רב יצחק עובדא היא ומתפרש שפיר דאיתרמי ובדיק לה, אבל הא דרב אדא מימרא הוא ודינא קאמר משמע דחיובא הוא, ואי באפי נפשה איתמר, הא הבדיקה לאו חיובית היא, אלא אלבתר בדיקת רב יצחק קאי, ושפיר חיובית היא:

אמנם מה דהרמב"ם ז"ל אינו מפרש הסוגיא בבדיקה חיובית, כגון שהמומחה גופיה אינו יודע ברור שהתכלת שעשה הוא מדם חלזון כמו שפירשו התוס', ולכאורה יש לומר דהרמב"ם סבירא ליה דבקושטא כה"ג שהמומחה גופיה אינו יודע אם מדם חלזון עשה אי מקלא אילן עשה אין הבדיקה מועלת, כי אין הבדיקה מבררת הדבר בתורת ודאי אלא רק מסייעת ומועלת להחזיק נאמנות המומחה, דאיתרע במה שאיפרד חזותיה בבדיקת רב יצחק, לזה מהני בבדיקת רב אדא להחזיק נאמנותו, אבל אם באמת גם האומן אינו יודע אין הבדיקה מועלת כלל:

אכן באמת אי אפשר לומר כן דהרי אמרינן במס' חולין (צה:) רב נתן בר אביי איתאבד ליה קיבורא דתכלתא, אתא לקמיה דרב סדא אמר ליה אית לך סימנא בגויה, אמר ליה לא, אית לך טביעת עין בגויה אמר ליה אין, אם כן זיל שקיל, ופירש"י ז"ל תכלתא צריך להכירה שלא תתחלף בקלא אילן יעו"ש. ולכאורה יותר הוי ליה לפרש דצריך להכירה משום חשש טעימה דאין לה בדיקה כלל. ונראה כיון דקיבורא דתכלתא היינו פקעת מחוטין טויים ועומדים לאריג, כדמוכח בעבודה זרה (יז:) אייתי ליה תרי קיבורי אמרו ליה הי דשתיא והי דערבא, ועי' שבת (כז:) בתוס' (ד"ה אונין) ובמס' בבא מציעא (כד:) רבי יצחק נפחא אשכח קיבורא דאזלי ביה אלזוי, ופירש"י מצא פקעיות של טוי למכמורות ורשתות כו', והרי רב נתן בר אביי היה לו הקיבורא דתכלתא לציצית, ומסתמא היו שזורין ומופסקין, א"כ מאי כולי האי אית לך סימנא בגויה כו', אית לך טביעת עין בגויה כו', הרי אפילו אין לו לא טביעת עין ולא סימן, נהי דדידיה לא הוי, מ"מ לתכשר בכל ענין אף שהם של אחרים, כדין מוצא חוטי תלכת שזורין ומופסקין דכשרים מטעמא דידוע דלשם מצות תכלת נעשו, כדאיתא במס' עירובין (צו:) המוצא תכלת בשוק לשונות פסולין חוטין כשרים יעוי"ש, וכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל דחוטי תכלת שבציצית צביעתן מופסקת חציו לבן וחציו תכלת. וצריך לומר דזה הוא באמת פירוש במופסקין שבמס' עירובין (צו:) דודאי סימן מובהק הוא, שלתכלת של ציצית נעשה, ולכך פירש"י שצריך היה להכירה, שלא תתחלף בקלא אילן, דבמה שידוע דלשם מצות תכלת נעשו, לא נפקינן אלא מחשש טעימה, משום דרוב מצויין אצל תכלת מומחין הן, כיון דתכלת אינה נקחת אלא מן המומחה, כמו שכתבו התוס' ז"ל בסוגיין ובמס' עירובין (צו:), אבל מחשש ספק קלא אילן לא נפקינן.

והא תינח אם יש בדיקה חיובית בתכלת, דהיינו כשהמומחה גופיה אינו יודע אם מדם חלזון עשה או מקלא אילן עשה, מועלת הבדיקה לברר, שמדם חלזון נעשה שפיר, דאף דבמה שידוע דלשם תכלת לציצית נעשה נפקינן מחשש טעימה משום דרוב מצויין אצל תכלת מומחין הן, מ"מ לא נפיק מחשש ספק קלא אילן, דאפשר דמומחה גופיה לא הוי ידע ונאבד ממנו קודם שבדק, ועל כרחך הך דעירובין (צו:) המוצא תכלת כו' חוטין כשרים היינו על ידי בדיקה, ושפיר הוצרך לסימן או טביעת עין, כי היכי שלא יצטרך טורח הבדיקה, אלא אי אמרת דליכא בדיקה חיובית כלל, דכשהמומחה גופיה לא ידע אין הבדיקה מועלת כלל לברר הספק, א"כ המומחה צריך לידע בבירור, שמדם חלזון עשה את התכלת, א"כ למה הוצרך לסימן או טביעת עין, הרי כמו דנפיק מחשש טעימה, במה שידוע שלשם תכלת מצוה נעשה ורוב מצויין אצל תכלת מומחין הן והוי כלוקח מן המומחה, הכי נמי נפיק בזה מחשש ספק קלא אילן, כיון דרוב מצויין אצל תכלת מומחין הן, ואינו עושה תכלת מצוה אלא כשיודע שדם חלזון הוא, אלא שמע מינה, דכשהמומחה אינו יודע מהני בדיקה, ושפיר לא נפיק מחשש קלא אילן, אף דהוי כלוקח מן המומחה, כיון דרוב מצויין אצל תכלת מומחין הן, מ"מ שמא מומחה גופיה לא ידע, וצריך בדיקה, ואהני ליה טביעת עין שלא יצטרך לבוא לטורח הבדיקה, ובקושטא, הא דתניא במס' עירובין (צו:) המוצא תכלת כו' חוטין כשרים, ומוקי לה בשזורים ומופסקים דודאי לשם תכלת מצוה נעשו ורוב מצויין אצל תכלת מומחין הן, מיהו בדיקה בעיא לצאת מחשש ספק קלא אילן, דאפשר דמומחה גופיה לא הוי ידע וכשרים על ידי בדיקה קאמר, ועי' ירושלמי מס' עבודה זרה (פ"ב ה"ט):

ובזה ירווח לן, לפרק סתירה נגלית מברייתא דמס' ציצית משבע מסכתות ירושלמיות, דקתני, המוצא תכלת אע"פ שהיא שזורה פסולה שאין לוקחין תכלת אלא מן המומחה, דקשיא בה טובא, היכי דמי אי במופסקין הא קתני באידך ברייתא דמייתי לה במס' עירובין (צו:) דכשרין ואין חוששין לחששא דלא מן המומחה נצבעה, משום דרוב מצויין אצל תכלת מומחין הן, כמ"ש התוס' (שם) ובמנחות (שם) ואי בשזורין ואינן מופסקין, א"כ מאי צריך ליתן טעם בדבר לפי שאין לקוחין תכלת אלא מן המומחה שהוא מחשש טעימה, תיפוק ליה שאינו ידוע שנעשה לשם תכלת מצוה כל עיקר, דשמא לשיפתא דגלימא עייפינהו, והכי הוי ליה לאסוקי שאין כשר אלא בידוע שנצבע לשם תכלת מצוה, ולפי מה שנתבאר, דהא דקתני ברייתא דעירובין המוצא תכלת דחוטין שזורים ומופסקים כשרים, על ידי בדיקה קאמר, אתי שפיר ואין כאן סתירה כלל, דהכי נמי ברייתא דמס' ציצית בשזורין ומופסקין איירי ופסולה בלא בדיקה קאמר, וכהא דמנחות (שם) אי איפרד חזותיה פסולה ומפרש הש"ס דהיינו לומר שצריכה בדיקה, ושפיר אסיק שאין לוקחין תכלת אלא מן המומחה דאי לאו דידע דמדם החלזון נעשית לא היה מוכרה לציצית, אבל המוצא תכלת אפילו חוטין שזורין ומופסקין דודאי מן המומחה באו לשם ציצית ויצאנו מחשש טעימה דרוב מצויין אצל תכלת מומחין הן, מיהו מידי חששא דקלא אילן לא יצאנו, דשמא נאבדו מן המומחה קודם בדיקה ועדיין מומחה גופיה לא ידע אם מדם חלזון עשה אם מקלא אילן עשה:

אמנם מה שהרמב"ם לא פי' הסוגיא בבדיקה חיובית, הוא משום דפשטות משמעות ריהטת הסוגיא מיירי בבדיקה רצונית, דהא בלוקח מן המומחה מיירי, והלוקח ודאי לא צריך לבדוק, דאי לאו דידע מומחה שמדם חלזון נעשה לא הוי מכר ליה לציצית. וזה אין במשמע מלשון הסוגיא דמיירי בלוקח מן המומחה, שאומר שאינו יודע ממה נעשה. ולשון הברייתא תכלת אין לה בדיקה ואין נקחית אלא מן המומחה, משמע דמן המומחה נקחית בלא בדיקה, דהרי לפי הס"ד אין לה בדיקה לגבי קלא אילן, ואין לה בדיקה דברייתא משום טעימה, אבל עכ"פ מעיקר מילתא לא הדר דמן המומחה אין צריך בדיקה כלל, והיינו דלא מיירי שהמומחה אומר שאינו יודע ממה נעשה דאז הבדיקה על המומחה רמיא, אלא בלוקח מן המומחה מיירי, ועל כרחך שאין הבדיקה חיובית. מיהו לקושטא דמילתא כשהמומחה אינו יודע ממה נעשה, או במוצא תכלת חוטין שזורים ומופסקים, גם הרמב"ם ז"ל מודה דבעיא בדיקה ומועלת:

והתוס' ז"ל שפירשו הסוגיא בבדיקה חיובית, נראה דבאמת אינם מפרשים הסוגיא כפירש"י ז"ל, דמפרש אין לה בדיקה, קס"ד אין אדם יכול לבודקו אם תכלת הוא אם קלא אילן הוא ואינה נקחית אלא מן המומחה, דהואיל ואין לה בדיקה אין לוקחין אותה אלא מן המומחה שיודע שקלא אילן אסור יעו"ש. ולפי זה ריהטא דסוגיא לאו בבדיקה חיובית אלא בבדיקה רצונית כדאמרן, דכמו דבס"ד דאינו יכול לבודקה מן המומחה נקחית בלא בדיקה, וא"כ נהי דמסיק מאי אין לה בדיקה משום טעימה, מעיקר מילתיה מיהת לא הדר דמן המומחה לא בעיא בדיקה. אבל התוס' ז"ל מפרשים הסוגיא כפי' רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל דמפרש וז"ל, תכלת אין לה בדיקה קא משמע השתא דאינו צריכה בדיקה יעו"ש. ואם כן כי פריך ותכלת אין לה בדיקה והא רב יצחק וכו' הכי פירושו, וכי תכלת אינה צריכה בדיקה והא צריכה בדיקה דרב יצחק וכו' בדיק לה וכו' ואם כן נזכר בהסוגיא בדיקה חיובית:

אלא שיש לתמוה לכאורה, למה שבארנו, דהרמב"ם נמי מודה דאיכא בדיקה חיובית, כגון היכא שלא לקח בעצמו הדם מהחלזון, ואיך לא נזכר דין זה להדיא בש"ס, ואיך לא נזכר זאת להדיא בהרמב"ם ז"ל, ונראה, דהוא נכלל בכלל הטעימה שהוזכר במנחות (שם) וטעמינן להו באודרא כו', והיינו לידע אם עין צבע התכלת הוא יפה ולעשות הבדיקה בטעימת אודרא זו אם תכלת הוא אם לאו, והרמב"ם ז"ל נמי כלל זאת בהטעימה שהזכיר (שם):

שוב מצאתי, דבהא דפריך הש"ס במס' שבת (עד.) וליחשב נמי כותש,כתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו (שם ד"ה שכן עני) לפרש בשם רבינו תם ז"ל וז"ל, וליחשב נמי כותש שהיו כותשין במשכן שעורים לנסיוני דתכלת, שטומנין אותו בתוך פת של שעורים ואופין אותו, אם לגריעותא נשתנה פסול ואם למעליותא נשתנה כשר יעו"ש, הרי דבדיקה חיובית היא, דאי רצונית, מנא לן דהואי במשכן כלל, והרמב"ן ז"ל דחה פי' זה וז"ל ואין הפי' הזה נכון אצלי, לפי שלא נאמר נסיון זה במנחות, אלא בלוקח תכלת צבוע, ומשום חששא דקלא אילן ובמשכן הן עצמן צובעין אותו ע"כ, כלומר כיון שהן עצמן צובעין אותו, הרי ידעו שדם חלזון הוא, ולא קלא אילן. אכן לפי מה שנתבאר, אין זו דחיה, דהגם שהן עצמן היו צובעין, אבל מ"מ אפשר שלא לקחו בעצמן הדם מהחלזון, אלא לקחו דם קרוש מתגרי האומות, ולהכי היה צריך בדיקה, ובפרט לפי מה שיתבאר לקמן (פרט השמיני), מהמדרש שתכלת היה להם ממצרים דודאי היה צריך בדיקה. ובאמת נראה, דהאומן העושה הצבע, כשם שצריך לטעום לענין אי איתרמי ליה מלאכתו יפה לענין המראה, צריך נמי לבדוק אי איתרמי ליה מלאכתו יפה, לענין שתהא צביעתו צביעה המתקיימת, דגם תכלת הבאה מדם חלזון,כשלא נעשית יפה אינה צביעה המתקיימת ותפרד חזותה ע"י בדיקה כמו קלא אילן, וזה נכלל בכלל טעימה שהוזכר בש"ס:

ואדאתאן עלה מה שרצה הרב בעל תפארת ישראל לסגור עלינו את הדרך, משום פקפוק הבדיקה, מחמת פלוגתת רש"י ורמב"ם, במגביא גילא ומיא דשבלילתא, וכן יש לפקפק מחמת שתי לשונות של רש"י ז"ל במימי רגלים בן ארבעים יום יעו"ש, וכפי מה שנתבאר, והנך שמועתא דרב אדא באפי נפשה נמי איתמר שפיר בקל יש לבדוק בבדיקת רב אדא שאין בה שום פלוגתא, אלא שבאמת כבר בארנו במאמרנו הקטן, שעיקר דברי התפארת ישראל תמוהים, ות"ל אנו בקיאים בבדיקת רב יצחק הן לפי פירש"י ז"ל, הן לפי פ' הרמב"ם ז"ל, ומאי כולי האי לעשות שתי הבדיקות, והגם שכתב בהגהות רמ"א יו"ד (סי' ל"ו סט"ז) וז"ל, ונראה שאין לנו לסמוך על בדיקה זו כי אין אנו בקיאין בכל דבר שצריך בדיקה, הרי כללא כייל שאין אנו ביקאין בכל דבר שצריך בדיקה, אמנם הדבר פשוט דהיינו להקל אין אנו סומכין על בדיקה, ומ"מ במקום הפסד מרובה סומכין בכמה בדיקות, עי' שם בהגהת רמ"א (סעיף ז), אבל להחמיר פשיטא שסומכין על הבדיקה, והכא הוי להחמיר דסדין בציצית כבר נאסר משום גזירה, כמבואר בש"ס מנחות (מ.) ובטלית של צמר אסורים ציצית פשתן, משום דריש לקיש (שם), וכן דעת הרבה פוסקים, וא"כ אין אנו צריכים לסמוך על הבדיקה להקל אלא להחמיר, וכן אנו נוהגין לעשות בדיקת רב יצחק בשני האופנים, הן לפי פירש"י, והן לפי פי' הרמב"ם, ואחר כך גם בדיקת רב אדא לצאת מידי כל ספק, והגם שבארנו, דבדיקת רב אדא בלחוד סגי, מ"מ כיון שבדברי הרמב"ם ז"ל אינו מבואר, ואולי דעתו ז"ל דבדיקת רב אדא, אינו אלא אחר בדיקת רב יצחק, וכן משמע לי קצת דעת רגמ"ה ז"ל (שם מ"ג. ד"ה דאין), לזאת נהגנו להבחין בבדיקת רב אדא לבתר בדיקת רב יצחק. והגם דבלא איפרד חזותיה בבדיקת רב יצחק, לכולי עלמא אין צורך עוד לבדיקת רב אדא, אכן לאשר הרב בעל תפארת ישראל גמגם ומספק עלינו את הדרך בבדיקת רב יצחק, הגם שלא נראין דבריו לע"ד, בכל זה מהיות טוב נהגנו לבדוק בתרווייהו:

ובאמת נראה ראיה מתוספתא דמס' ע"ז (פ"ז) דבדיקת רב אדא הוא בדיקה באפי נפשה, דתניא התם בור קלא אילן שרשם בעלי אשרה ישרף, אחרים אומרים מטילין אותה לחומר עד שיחזרו מראיו לכמות שהיו. ועי' בפי' חסדי דוד להגאון הספרדי מוהר"ר דוד פארדו ז"ל דמפרש לה בבגד שצבעו בקלא אילן, שזה הקלא אילן נעשה ע"י עצי אשרה יעי"ש. אכן מה שפי' מטילין אותה לחומר, כלומר לסיד שמסיר הצבע עד שיחזיר מראיתו לכמות שהיה יעו"ש, דחוק לע"ד דלא מצינו לטיט וסיד שמעביר הקלא אילן, ונראה לע"ד לפרש, לחומר היינו חמירא הנזכר בבדיקת רב אדא דמשתני לגריעותא בצבע קלא אילן, דהא דקתני עד שיחזרו מראיו לכמות שהיו, לאו דוקא, אלא שיתקלקל מראית הצבע, ולא יהנה מהצבע, והיינו טעמא דת"ק דקאמר ישרף, כיון דלא עבר הצבע לגמרי, דמיירי בקלא אילן דלא עבר כהאי דמס' ב"ק (שם), ועכ"פ מבואר מזה, שבדיקת רב אדא מועיל בטבע, גם מבלי הקדם בדיקת רב יצחק:

ודע, דלדברי ר"ת ז"ל המובא בחידושי הרמב"ן ז"ל הנ"ל, מתפרש לישנא דמתני' במס' שבת (עג.) דקתני האופה כפשטיה, דהויא אפיה במשכן בפת לבדיקת התכלת, דומיא דאינך כולהו מלאכות, דקתני להו במתני' דג"כ הויא במשכן, אלא שרש"י ז"ל נדחק לפרש, דאופה לא הוי במשכן, משום דהא דמפרש (שם עד:), אמר רב פפא שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן מלאכה עיקרית, ונקט אופה דלא הוה במשכן מלאכה עיקרית, רק כהכשר מלאכה, לידע אם הוא יפה, וגם לא היתה הרבה פעמים, רק כיון שבדק פעם אחת ועלה יפה, לא היה צריך לבדוק, ויותר הוי ליה למינקט מלאכה השכיחה הרבה פעמים ועיקרית יותר, ומשני תנא דידן סידורא דפת נקט:

ואף דאיתא בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) דבעי מה חרישה היה במשכן שהיו חורשין ליטע סממנים, וכפי פי' ר"ת ז"ל דאפיית הפת היתה במלאכת המשכן, א"כ מה זו שאלה מה חרישה היתה במשכן, הרי היתה במשכן כל מלאכת הפת. ונראה דחרישה לפת כדי לבדוק התכלת לא חשיב מלאכת המשכן, דהוא רק הכנה דהכנה והיא הכנה רחוקה, שהיו יכולים ליקח שעורים ולעשות השאור, ולא שייך למחשב ממלאכת המשכן מלאכות שלצורך הבדיקה ממלאכת המשכן, אלא מכתישת השעורים ואילך, ולזה בעי מה חרישה היתה במשכן, ומשני שהיו חורשין ליטע סממנים, כלומר דהוי חרישה בסממנים גופיהו, משום שהיו צריכים מכל דבר המובחר והיו זורעים המובחר מכל הדברים שהיו צריכים ומשגיחים עליהם בעת גידולם לעדור והשקות כדי שיהיו טובים:

וראיתי להעתיק בזה, תשובת הרדב"ז (ח"א סי' מ"ח בלשונות הרמב"ם דפוס סדילקאוו) להיותו באור קצת לסוגיין, ולדברי הרמב"ם ז"ל שהעתקנו וזה לשונו: שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' ציצית כיצד בודקין וכו' ורואין אותה אם כהתה ממה שהיתה פסולה ואם הוסיף עינה והשוחרה יותר ממה שהיה אחר אפיה כשרה ע"כ, וקא מיבעיא לך לא כהתה ולא הושחרה מאי:

תשובה. יכילנא לשנויי, דלא שכיח, דמטבע הבדיקה השניה להוסיף בגוון או לגרוע, דאי הוי תכלת ודאי תוסיף, ואי הוי קלא אילן ודאי גורע. אבל שנויי דחיקי לא משנינן, דדבר זה הוי כהלכתא בלא טעמא, וצריך ראיה או סמך, דמאי שנא סימנין של בדיקה קמא, מסימנין של בדיקה בתרא, ולפיכך אני אומר, שהסברא אומרת, שכיון שהגוון עמד בעינו כשר, ומנא אמינא לה כמו בדיקה הראשונה, אם עמד בעינו כשר, גם בדיקה השניה, אם עמד בעינו כשר. וא"ת מה לבדיקה השניה שכבר כהתה מבדיקה הראשונה ולפיכך אם הוסיף כשר, ואם עמד בעינו כאשר היה קודם בדיקה זו לעולם נימא לך דפסולה, וי"ל שיש גוון תכלת שהוא שחור הרבה, ויש שאינו שחור כל כך, ולפיכך מהבדיקה הראשונה, ירד משחרותו ועמד על גוון הנמוך, ולכן אנו עושין הבדיקה השניה, לראות אם יעמוד בעינו, נדע שתכלת הוא, ומה שירד בתחלה, הוא מפני שגוונו היה עמוק הרבה, ואם יכהה ממה שהיה בתחלה, נדע דקלא אילן הוא, ומה שירד בתחלה, הוא מפני שאינו תכלת, תדע שהרי אם לא כהה הנגע בין בהסגר א' בין בהסגר ב' אלא שעמד בעינו, אין זה סימן טומאה, אלא הרי הוא כאשר בתחלה, כיצד הרי שכהה הנגע בהסגר ראשון ולא כהה למטה מד' מראות נגעים, אלא שאם היה בהרת, חזר להיות כשאת עדיין אינו טהור, עד שיכהה הנגע, עד מראות הנזהרות אז הוא טהור, דבהק הוא, אבל אם לא כהה מד' מראות טעון הסגר שני, ואם עמד בעינו הרי הוא כבתחלה פשה הנגע או נולד בו שער לבן או מחיה טמא, ואם לא נולד בה אחד מכל אלו, אע"פ שלא נעשית לבנה כאשר היתה בתחלה, אלא שעמד בעינו, הרי זה טהור, הא למדת שהעמדת הדבר בעינו ממש בלא מגרעת, הרי הוא כבתחלה ואין חלוק בין פעם ראשונה לשניה, ותו איכא ראיה דגרסינן במנחות רבי יצחק בריה דרב יהודה בדיק ליה כו' ורב אדא כו' אשתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה וקס"ד דהני שמעתתא, כל חדא באפי נפשה אתאמרה, כלומר כל בדיקה באנפי נפשה, ומסקינן דשמועתא גבי הדדי איתמר, היכא דבדקינא בדרב יצחק בריה דרב יהודה ולא איפרד חזותיה כשרה, איפרד חזותיה בדקינן לה בדרב אדא, אשתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה, וכי היכי דלפי הס"ד דבדיקה דרב אדא בלחודא הוי סגי, והתם בעל כרחך אם עמד בעינו כשר לפי המסקנא נמי דגבי אהדדי איתמר אם עמד בעינו כשר, דבפירושא דלישנא דרב אדא לא חדית תלמודא מידי, ותו איכא ראיה, ממה שהפך הרמב"ם ז"ל לישנא דגמרא וכתב, אם כהתה ממה שהיתה פסולה ואם הוסיף וכו' הוא לאשמועינן הא מילתא אם כהתה פסולה, ואם לא כהתה נעשה כאלו נשתנית למעליותא וכשרה. וא"ת אמאי לא אמרה רב אדא כלישנא דרב יצחק, אי איפרד חזותיה פסולה, ואי לא איפרד חזותיה כשרה, ובשלמא אי טבע בדיקה זו שאין מעמיד התכלת בעיניו ניחא, אבל לפי מה שפרשנו קשה, וי"ל דאי אמר הכי, הוה משמע, אי איפרד חזותיה פסולה, ואי לא איפרד חזותיה כשרה, ובשלמא אי טבע בדיקה זו שאין מעמיד התכלת בעיניו ניחא, אבל לפי מה שפירשנו קשה, וי"ל דאי אמר הכי, הוה משמע, אי איפרד חזותיה פסולה, אי אכתי איפרד חזותיה כאשר היה בתחלה פסולה, אבל אי לא איפרד חזותיה, אלא שחזר לגוונו הראשון כשרה, ומהאי טעמא נמי, לא הוה מצי למימר אי אשתני לגריעותא פסולה ואי לאו כשרה, דהוה אמינא מאי אישתני לגריעותא ממה שהיה בתחלה קודם בדיקה ראשונה, אבל השתא דקאמר אשתני למעליותא כשרה, לא אפשר לפרושי דקאי אמאי דהוה בתחלה, קודם בדיקה ראשונה, דאי אפשר שישתנה למעליותא ממה שהיה מקודם, שהבדיקה לא יעלה הגוון יותר ממה שהיה בתחלה, וכ"ש בדיקה שניה שכבר ירד התכלת מגוונו, שהדבר ברור שלא יעלה גוונו, יותר ממה שהיה קודם בדיקה ראשונה, וכיון דהוה צריך למימר אשתנאי למעליותא כשרה, איכא למיטעי א"כ אם עמד בעינו יהיה פסול, משום הכי אצטריכא למימר לגריעותא פסולה למידק מינה הא אם עמד בעינו כשרה ודוק. וא"ת אכתי לימא אי אשתנאי לגריעותא ממה שהיה בבדיקה (שניה) [צ"ל ראשונה] פסולה, ותידוק מינה, הא אם עמד בעין כמו שהיה בבדיקה (שניה) [צ"ל ראשונה] כשרה ותו ליכא טעותא, וי"ל דדינא בטעמא קאמר, דכיון שהיה בו כח לעמוד בבדיקה ועמד בעינו, הוה כאלו אשתנאי למעליותא וכשר. כי מכאן ולהלאה יעלה בגוון ולא ירד, כיון דידעינן דודאי תכלת הוא, וא"ת לפי הגירסא הנמצאת בספר הריא"ף ז"ל יצא הדין להיפך, שכתבו אשתני למעליותא כשרה ואם לאו פסולה, י"ל כי לפי הגרסא הזאת, האמת הוא שיצא הדין שאם עמד בעינו פסולה, אבל א"א לגרוס כן ברישא, דקס"ד דכל חדא באנפי נפשה אתאמרה, דהא כולי עלמא מודו דבבדיקה ראשונה, אם עמד בעינו כשר, ולשנות הגרסא מן הקס"ד למסקנא אין דרך התלמוד, וכן נמצא בספר הריא"ף ז"ל גם בקס"ד, אי אשתני למעליותא כשרה ואם לאו פסולה, וכי היכי דאתה צריך לומר בקס"ד דלאו דוקא, אלא הכי קאמר ואם לאו אלא דאשתני לגריעותא פסולה, גם לפי המסקנא צריך אתה לפרש כך, ונמצאו שתי הגרסאות עולות לענין אחד, ואין מחלוקת בין הפוסקים, שהרי הרמב"ם אינו גורס כגירסת הריא"ף ז"ל, הילכך מסתברא שאם הדבר מצוי שע"י בדיקה שניה יעמוד בעינו כשר עכ"ל, וכבר העירותי קצת בדבריו ז"ל: