פרט הששי כמה חוטי תכלת צריך להיות בציצית
הנה בענין חוטי התכלת בציצית, דעת הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות ציצית סוף הלכה ו) וזה לשונו, ויהיה אחד משמונה החוטין חוט תכלת והשבעה לבנים ע"כ, והיינו כמו שביאר בתשובתו לחכמי לוניל, וז"ל, יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן, ויש לו להכניס כל חוט בפני עצמו וכופלו ושוזרו עד שיהיה ז' חוטין לבן ואחד תכלת, שנאמר פתיל תכלת פתיל אחד ולא שנים כו', יעו"ש, והראב"ד ז"ל בהשגות השיג עליו וכתב, טעות הוא זה, אלא השנים של תכלת, והששה לבן, ע"כ נראה שסובר ג"כ לדרוש פתיל אחד ולא שנים, אלא שסובר שחוט אחד שלם מהארבעה הוא תכלת, ופתיל אחד קרינן ביה רק כשמכניסן וכופלן לשנים, נמצאו שני חוטין תכלת והששה לבנים, אולם דעת רש"י ותוס' (ר"פ התכלת) שהלבן והתכלת הן שוים שני חוטין תכלת שהן ארבעה אחר שכופלן ושני חוטין לבן שהן ארבעה אחר שכופלן יעו"ש בתוס' באורך, נמצא ששלש מחלוקת בדבר, ותמיהני ממרן הקדוש ז"ל בכסף משנה שכתב על דברי הראב"ד וכדבריו כתבו התוס', ובעניותין הא ליתא, דהן אמת שאין שיטתם ז"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל אבל גם לא כהראב"ד ז"ל וכאמור, ואולי כוונתו למה שכתבו התוס' בסוף דבריהם (ריש פרק התכלת) דמהספרי משמע דמפתיל לא הוי שמעינן אלא חד יעו"ש, ודחוק, דאין בלשון זה נגד הרמב"ם ז"ל וכמו שכתב הכ"מ עצמו דמהספרי משמע כהרמב"ם ז"ל:
ולכאורה סבור הייתי לומר, שמקור שיטת הרמב"ם ז"ל בזה, הוא ממה שכתב (סוף הלכה א) ואין לחוטי הענף מנין מן התורה ע"כ, והיינו כמו שביאר הכ"מ ז"ל דאע"ג דהרמב"ם ז"ל בעצמו כתב שיעור מנין החוטין (בהלכה ו) כיצד עושין הציצית כו' ומכניס שם ד' חויטין וכופלן באמצע כו' יעו"ש, היינו מדרבנן, אבל מדאורייתא אין שיעור למנין החוטין יעו"ש, וידוע שלשונו הזהב של הרמב"ם ז"ל, מזוקק שבעתים מלשון הגמרא או ספרי ספרא ותוספתא ובודאי מצא לשון זה בשום מקום בברייתא או במדרשי רבותינו ז"ל, ואנן בעניותין לא ידענא, וכמו שגם מרן הקדוש הניח חלק ולא העיר מקורו. ומעתה יש לומר דמלשון זה ג"כ דייק הרמב"ם ז"ל שיטתו, דבחוט אחד מקצתו צבוע תכלת ומקצתו לבן סגי, דאי חוט אחד שלם של תכלת בעינן, א"כ היאך קתני ואין לחוטי הענף מנין מן התורה, דלשון זה משמע דאפילו בחוט אחד סגי מן התורה, והרי תרי עכ"פ ודאי בעינן, שהרי תכלת ולבן כתיב, וא"כ כבר יש מנין להחוטין מן התורה דהיינו שני חוטין, אלא על כרחך דמן התורה בחוט אחד מקצתו צבוע תכלת ומקצתו לבן סגי, ושפיר קתני שאין לחוטי הענף מנין מן התורה, ונהי שחכמים נתנו מנין להחוטין שבציצית, היינו בלבן אבל תכלת כדקאי קאי:
אמנם באמת גוף דברי הרמב"ם ז"ל (שבהלכה א') כפי מה שהבינם הכסף משנה תמוהים מאד, ומרפסין איגרי, וכמו שתמה הכ"מ עצמו ונשאר בצ"ע, דמפורש להדיא בש"ס דמנין חוטי הציצית הוא מן התורה כדאמרינן במסכת יבמות (ה:) ובמס' מנחות (לט:) וההיא גדילים למניינא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה יעו"ש וכן מהאי דמס' ב"ב (דף עד) הוי לך למימני חוטין כו' יעו"ש, משמע דמנין החוטין מדאוריתא הוא, ולומר שהרמב"ם ז"ל סמך עצמו על זו הברייתא או המימרא שמצא נגד פשיטות הש"ס הוא דחוק. וגם גוף הדבר למשכוני נפשין אדרב לומר שהרמב"ם ז"ל מציאה מצא ברייתא או מימרא אשר נעלם מאתנו הוא דחוק, ואין אנו רגילין לומר כן אלא מפני הלחץ זה הדחק:
אשר על כן, לולא דמסתפינא ממרן הקדוש ז"ל בכ"מ היה נראה לי פשוט דאין כוונת הרמב"ם ז"ל כלל על מנין חוטי הציצית, לומר שאין להם מנין מן התורה, דודאי חוטי הגדיל היוצא מן הכנף יש להם מנין מן התורה, וכדילפינן גדיל שנים גדילים ארבעה, אכן כוונת הרמב"ם ז"ל הוא על חוטי הענף היוצא מן הגדיל, שחוטי הענף היוצא מהגדיל אין להם מנין מן התורה, ובחוט אחד יוצא מן הגדיל סגי מן התורה, והיינו שדקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו הקדוש ואין לחוטי הענף כו' ולא כתב ואין לחוטי הציצית כו', כי לחוטי הציצית באמת יש להם מנין מן התורה וכאמור, ומקור דברי הרמב"ם ז"ל הוא מברייתא מפורשת בספרי (פ' שלח) ומייתי לה בש"ס מנחות (מא:) למימרא מינה אברייתא, דמייתי התם כמה חוטין הוא נותן, ב"ש אומרים ארבע כו' וכמה תהא משולשת, פירש"י תלויה הענף לבד מן הגדיל, ב"ש אומרים ארבע אצבעות כו', למימרא דאית להו שיעורא ורמינהו ציצית, אין ציצית אלא יוצא, ואין ציצית אלא משהו, וכבר עלו זקני ב"ש וזקני ב"ה לעליית יוחנן בן בתירא, ואמרו ציצית אין לה שיעור כיוצא בו לולב אין בו שיעור, מאי לאו אין לה שיעור כלל, ומשני לא, אין לה שיעור למעלה, אבל יש לה שיעור למטה כו' יעו"ש, ודחוק מאד, דא"כ ורמינהו מכולהו לישני קא רמי, וא"כ מאי משני, לא, אין לה שיעור למעלה, אבל יש לה שיעור למטה, תינח לישנא דציצית אין לה שיעור, אבל לישנא דאין ציצית אלא משהו, מאי איכא למימר. ורש"י ז"ל נדחק בזה וכתב, והא דקתני משהו, דבמשהו נמי מתכשרי גרדומי ע"כ, ותמוה דעיקר חסר מן הספר, אכן הרמב"ם ז"ל מפרש אין ציצית אלא משהו, דאמנין חוטי הענף היוצא מן הגדיל קאי, דאפילו חוט הענף היוצא מן הגדיל, אינו אלא חוט אחד סגי מן התורה, ומהאי לישנא מעיקרא לא הוי רמי כלל דלאו אשיעור אורך קאי, אלא אמנין חוטי הענף קאי, ולא קא רמי אלא מלישנא דציצית אין לה שיעור, ומשני שפיר אין לו שיעור למעלה כו' כן נראה ברור ביאור דברי הרמב"ם ז"ל ומקור מקומו הטהור, באופן שאין להסתייע כלל מזה אידך שיטתו ז"ל בענין חוטי התכלת, דבחוט אחד מקצתו צבוע תכלת ומקצתו לבן סגי, שוב מצאתי ביאורנו בדברי הרמב"ם מבואר בספר קרית ספר להמבי"ט ז"ל, שכתב וז"ל, ואין לחוטי הענף מנין מה"ת דפתיל וציצית דהוה ענף לא משתמעי יותר מחד יעו"ש:
והנה מרן הקדוש ז"ל בכ"מ כתב להראות פנים לדברי הרמב"ם ז"ל, וזה לשונו וטעמו של רבינו מדכתיב פתיל תכלת פתיל חד משמע, וכן כתב תשובה לחכמי לוניל והכי משמע בספרי ע"כ. ונראה כוונתו ז"ל, למה דתניא בספרי (פ' שלח) ועשו להם ציצית שומע אני יעשה חוט בפני עצמו ת"ל (דברים כב) גדילים מכמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה דברי ב"ה וב"ש אומרים שלשה של לבן ורביעית של תכלת ע"כ אלמא דתכלת חוט אחד הוא, ובאמת שכן משמע נמי במדרש רבה (במדבר פי"ח) ובתנחומא (פ' קרח) אמר לו קרח טלית שכולה תכלת אין פוטרת אותה ארבע חוטין פוטרת אותה יעו"ש והיינו חוט אחד לכל כנף אלמא דלא בעינן אלא חוט אחד. וביותר לפי מה שהביא הזית רענן מהגאון בעל מגן אברהם על הילקוט שלפניו היה הגירסא בהמדרש חוט אחד פוטר אותה וכן נראה שהיה הגירסא לפני רש"י ז"ל שכן הביא בנמוקי תורה (פ' קרח) חוט אחד פוטר אותה יעו"ש נראה מזה בעליל שרק חוט אחד בעינן:
אכן אין מזה ראיה, אלא להכריח שלא כשיטת התוס' ז"ל דמצרכי שני חוטי תכלת שהן ארבע, אבל אין מזה ראיה לשיטת הרמב"ם ז"ל שהרי גם לשיטת הראב"ד ז"ל אתי שפיר, דהא הראב"ד נמי לא מצריך אלא חוט אחד, שהוא שתים כשכופלו, ושפיר נקט הספרי וכן המדרש חוט אחד, דהיינו חוט אחד שלם קודם שמכניסו וכופלו, ואדרבא מלשון הספרי משמע קצת נוטה יותר לשיטת הראב"ד ז"ל, מדקתני ורביעית של תכלת ולהרמב"ם ממה נפשך אי אחר שהכניסן וכופלן הוי ליה למימר והשמינית של תכלת, דאחר שכופלן שמונה הם, ועל כרחך דקודם שמכניסן וכופלן מיירי, שאינן אלא ארבעה, וא"כ הכי הוי ליה למימר והרביעית חציו של תכלת, ומדקאמר ורביעית של תכלת, משמע דחוט שלם בעינן שיהיה של תכלת כהראב"ד ז"ל, וצריך לומר לשיטת הרמב"ם ז"ל, דחוט הרביעי כיון שאין כולו לבן רק חציו קרי ליה של תכלת, ובאמת כי מהספרי אין ראיה מבוררת נגד שיטת התוס' ז"ל ג"כ, כי באמת התוס' יש להם גירסא אחרת בהספרי, כמבואר בדבריהם ז"ל במס' מנחות (מא: ד"ה ב"ש) יעו"ש, שהביא גירסת הספרי וב"ש אומרים מד' חוטין של תכלת וארבע של לבן, והיינו אחר שכופלן. אכן מלשון המדרש ודאי משמע נגד שיטת התוס', אבל אי כרמב"ם ז"ל אין מזה הכרע וכאמור:
אכן יש להביא ראיה ומשמעות מהספרי לדעת הרמב"ם ז"ל, דאף אחר שנכפלו לשמונה חוטין, רק חוט אחד מהן תכלת, והשבעה לבן, מהא דתניא בספרי (שם) רבי מאיר אומר וראיתם אותם לא נאמר אלא וראיתם אותו מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאלו הקביל פני השכינה, שהתכלת דומה לים כו' יעו"ש, ומדדייק מאותו לשון יחיד, שעל תכלת קאי משמע דחוט אחד הוא, והאי קרא וראיתם אותו היינו ההסתכלות שאחר עשיית הציצית, שכבר הכניס החוטין וכופלן, וכתיב אותו, אלמא דאחר שכופלן אינו אלא חוט אחד, ואולי זה ג"כ כוונת הכ"מ ז"ל, במה שכתב והכי משמע בספרי, והגם שיש להשיב על זה, דלדרשא דר"מ קאי אותו כלפי שכינה כדקאמר מעלה עליו הכתוב כאלו הקביל פני השכינה. אכן האמת יורה דרכו, דדברי רבי מאיר מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאלו הקביל פני השכינה, היא משום דמדייק דאותו לשון יחיד אתכלת קאי, ומה נשתנה תכלת משום דההסתכלות בחוט התכלת מעלה עליו הכתוב כאלו הקביל פני השכינה כדמפרש שהתכלת דומה לים כו', שהרי רבי מאיר לא דריש בזה אותו אותו לגזירה שוה כדדריש רשב"י במס' מנחות (מג:):
וכן משמע כשיטת הרמב"ם ממשמעות לשון הזה"ק (פ' שלח קעה) ותאנא האי תכלת הוא רזא דדוד מלכא ודא חוטא דאברהם דזכה ביה לבנוי בתרוי כו' והוא חוטא חד ורשימא בגוונהא וגוונא דילה נפיק מחד נונא כו' יעו"ש, ורומז בזה למה שאמרו במס' סוכה (יז.) בשכר שאמר אברהם אבינו ע"ה מחוט ועד שרוך נעל זכה לחוט של תכלת יעו"ש ולשון חוט של תכלת משמע חוט אחד וכלשון הזה"ק והוא חוטא חד כו', והיינו אחר שכבר הכניס החוטין ונכפלו למצוה, שמחוט של מצוה מדברים הגמ' וזה"ק, ומ"מ אינו אלא חוט אחד כשיטת הרמב"ם ז"ל ועי' במדרש בראשית רבה (פמ"ג):
ונראה לע"ד, להביא ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל מש"ס דמנחות (מ.) ת"ר סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין והלכה כדברי ב"ה כו' אמר רבי א"כ למה אסרוה כו' ומסיק גזירה משום קלא אילן ופריך עלה ולא יהא אלא לבן יעו"ש. וכבר הקשו מזה דלדעת הפוסקים ומכללם הרמב"ם ז"ל, דבעינן שיהא הציצית מצבע הטלית, מאי פריך ולא יהא אלא לבן הא אם יהיה קלא אילן יפסול, משום שאינו מצבע הטלית, ומזה ראיה לדעת הרמב"ם, דחוט של תכלת אינו צבוע תכלת אלא חציו, ושפיר אף אם הוא קלא אילן, לא מיפסלי הציצית, משום שאינו מצבע הטלית, כיון שאינו צבוע אלא מקצתו, אף אם יהיה אותו מקצת החוט כנפסק כשר, אלא שאין זו ראיה מכרחת, כיון שגוף דין זה שהציצית צריכין שיהיה מצבע הטלית אינו מוסכם מכל הפוסקים, וגם בדעת הרמב"ם צידד מהר"י ן' חביב ז"ל לומר שאין דעתו כן, כמו שהובא באריכות בכסף משנה (פ"ב מהלכות ציצית ה' ח') יעו"ש:
עוד נראה לע"ד, להביא ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל, מהא דמס' ברכות (ט:) מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן, מאי בין תכלת ללבן אילימא בין גבבא דעמרא חיורא לגבבא דעמרא דתכלתא הא בליליא נמי מידע ידעי, אלא בין תכלת שבה ללבן שבה, ופירש"י ז"ל בין תכלת שבה ללבן שבה, גיזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה ע"כ, והיינו שפי' שבה אגבבא דמעיקרא איירי ביה קאי והתוס' ז"ל (שם) הקשו על פירש"י ז"ל מש"ס דמנחות (מג:) דאמרינן ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו קריאת שמע, דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן, ואי קאי אגיזת צמר אינה תלויה בציצית, על כן פירשו דבין תכלת שבה ללבן שבה אציצית קאי, שבציצית עצמן יש חוטי לבן וחוטי תכלת, ועושין בו חוליא של תכלת וחוליא של לבן יעו"ש, וכן מבואר להדיא בירושלמי ברכות (פ"א ה"ב) עלה דהך מתניתין, כיני מתניתין בין תכלת שבה ללבן שבה יעו"ש, וכיון שמגיה כן בהמשנה, על כרחך שבה על ציצית קאי, דהא לא נזכר גבבא במתני', אלא ודאי שבה על ציצית קאי, וכמדפרש טעמא בירושלמי (שם) מאי טעמין דרבנן וראיתם אותו מן הסמוך לו כו' יעו"ש והוא כדרשת ש"ס דילן ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ועיין תוס' מנחות (שם) שמביאים זה הירושלמי וגם הרמב"ם ז"ל, נראה ברור שג"כ מפרש כן לשון הש"ס אלא בין תכלת שבה ללבן שבה דאציצית קאי, ומדכתב בהל' ציצית (פ:"ג ה"ח) ומאימתי יברך על הציצית בשחר, משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה כו' יעו"ש, ובלשון הרמב"ם ז"ל, ודאי לא מתפרש לשון שבה אלא דעל ציצית דאיירי ביה קאי, והרי מרן הקדוש ז"ל כתב על לשונו זה (שם) נראה שלמד כן, ממה שנתנו שיעור זה להתחלת זמן ק"ש של שחרית כו' יעו"ש, א"כ משמע מבואר דמפרש כן הסוגיא דבין תכלת שבה ללבן שבה על תכלת ולבן שבציצית קאי, אולם אינו מובן לחלק בסברא, מה בין חוטי תכלת ולבן לגבבא דעמרא תכלת ולבן, וכמו דלא ניחא ליה לפרש בין תכלת ללבן בין גבבא דעמרא חיורא לגבבא דעמרא דתכלתא, משום דהא בלילא נמי מידע ידעי, ומה שהתוס' ז"ל כתבו להסביר קצת ועושין בו חוליא של תכלת וחוליא של לבן, אינו מובן, דאכתי הא נמי בליליא נמי מידע ידעי, ומה בין שני גבבא לשני חוליא, אכן לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שחוט אחד הוא חציו לבן, וחיו צבוע תכלת, אתי שפיר, דודאי א"א לצמצם בדקדוק גמור, שיתחיל מראה התכלת בצמצום, ועל כרחך מקום התחלת צבע התכלת בהחוט, הוא מעומם קצת ומעורב התכלת עם לבנונית, ושם באותו מקום באמת בליליא אינו ניכר כל כך עד שיאיר היום קצת, וזו ראיה נכונה לשיטת הרמב"ם ז"ל:
ולענין הלכה, כיון שנתבאר דרהטא דסוגית הש"ס כוותיה דשיטת הרמב"ם דייקא, ועכ"פ ליכא משמעות להיפך, ומשמעות לשון הזה"ק ודאי כוותיה דהרמב"ם דייקא, וכן הסכימו גדולי חכמי הקבלה, וז"ל ספר הקנה הקדוש ענין ציצית ליקח שלשה חוטים לבנים וחוט אחד חציו תכלת וחציו לבן יעו"ש, וכן מבואר להדיא בפרי עץ חיים להאר"י הקדוש ז"ל, הכי נקטינן, דידוע שכל היכא שדברי הזה"ק וחכמי הקבלה אינם סותרים דברי הש"ס, עלייהו וסמכינן להלכה למעשה, ומי לנו גדול כהרדב"ז ז"ל ופוק חזי מה שכתב על ספר הקנה בתשובותיו (חלק ד' סי' פ') בענין מה שסמכו העולם לחלוץ תפלין בתפלת מוסף של ראש חדש והשיב וז"ל הקדוש, דבר זה לא נמצא לא בגמרא ולא בפוסקים הנמצאים אצלנו ונמצא בספר אלקנה על המצות ועליו סמכו ונהגו לחלוץ התפילין וכו' ומשכן נפשיה לתירוצא שלא יהיה היפך הגמרא שהרי דין התפילין כל היום אך לפי שאנו אין נוהגין בתפילין כל היום כו' ומסיק אם כן כדאי הוא אלקנה להקדים בשבילו רביע שעה יעו"ש, ומכ"ש כאן שלא נמצא בש"ס ההיפך, והרי הגאון בעל מגן אברהם אשר כבר סוגיא דעלמא כוותיה ברוב דיני האורח חיים סמך הרבה לדינא על כוונת האר"י ז"ל ובשגם שהרמב"ם ראה מה שהשיגו עליו ופירש דבריו והמשיגים לא ראו תירוצו, וכפי הנראה שחכמי לוניל קבלו תשובתו, ומרן ז"ל בכ"מ מסכים לדבריו, נראה שיש לנהוג כדעת הרמב"ם ז"ל:
גם הרב המבי"ט ז"ל בספר קרית ספר הסביר דברי הרמב"ם ז"ל וז"ל, ויהיה אחד מן החוטין תכלת והשבעה לבנים דכתיב פתיל תכלת אחד ולא פתיל שנים ופתיל דכתיב קרא הוא בתר דאנחינהו בטלית וכפלם לח' דהרי כתיב על כנף פתיל תכלת ולהכי הוי פתיל אחד מח' ולא אחד מד' יעו"ש:
ומצאתי מקור נאמן לשיטת הרמב"ם ז"ל, דחוט אחד של תכלת וחציו לבן, מלשון הספרי (שלח פסקא קטו) ונתנו על מקום הארוג ולא על מקום הפתיל, נתנה על מקום הפתיל כשרה רבי יהודה פוסל כו' יעו"ש במפרשים וספרי דבי רב, שכולם נדחקו בביאור ברייתא זו ופירושם תמוה, דהיינו הך דקתני סיפא על הקרן פלוגתא דת"ק וראב"י, אכן לשיטת הרמב"ם ז"ל מתפרש שפיר, דעל תכלת קאי ודרש קרא דכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, שיתנו על האריג, כלומר שצבע התכלת בהחוט יתחיל מתוך נקב הכנף ויעשה בו הכריכות על הגדיל, כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף, ולא שצבע התכלת בהחוט יתחיל במקום הפתיל אחר הגדיל, דהיינו הענף הנקרא פתיל, כדמוכח במנחות (לט:) או גדיל או פתיל נתנה על מקום הפתיל כשרה דלאו לעיכובא נאמר, ומבואר מזה כשיטת הרמב"ם ז"ל דרק חציו צבוע תכלת, דאי כולו, לא משכחת לה שיתחיל רק ממקום הפתיל, וגם מוכח דלא בעינן אלא חוט אחד כמובן, ואולי זה כוונת הכסף משנה ז"ל שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל שכן משמע בספרי:
וכן הוא להדיא, בספר המגיד למרן הקדוש הבית יוסף ז"ל (פ' קרח) וז"ל, טלית לבנה ושבע חוטין לבנים רמז לספירות דעלה וחוט אחד תכלת רמז במלכות ע"כ, ועיין תולעת יעקב (סוד הציצית) להמקובל ר"מ גבאי ז"ל, וכן הוא דעת הר"א אזקרי בספר חרדים (פ"א סי' מד), וכן הוא דעת הלבוש (סימן י"א ס"ד). הן אמת דעלה דאיתמר ברעיא מהימנא (פנחס רכח) חוליא כלילא מתלת כריכות כו' תלת אנפי אבהן דאינון שמן שבת שכינתא בת יחידה חוליא תכלת שבציצית, כתב הגר"א ז"ל בביאורו וז"ל, בת יחידה חוליא דתכלת ג"כ כלילא מנהון, ויותר נראה דלא גרסינן כלל חוליא, אלא כצ"ל בת יחידה דא תכלת שבציצית, והיינו חוט הרביעי של תכלת כדעת הראב"ד שכן עיקר, וכן הוא בספרי שלנו, כלילא מג' חוטין של לבן או ד' שבשם וכן עיקר ע"כ. הרי שמחליט להלכה בדעת הזוה"ק כהראב"ד, אמנם לדעתנו העניה לאו הגר"א ז"ל חתים עלה, אלא איזה תלמיד טועה כתב דברים הללו על שמו ז"ל, שהרי עלה דאתמר בספרא דצניעותא (תרומה קעט: סוף פ"ה) ארבע מלכין נפקין לקדמות ארבע בהון תליין כענבים באתכלתא, צרירן בהו שבעה רהיטין סהדין סהדותא ולא קיימין בדוכתייהו, ביאר הגר"א ז"ל שבעה רהיטין הן שבעה חוטין של לבן, שחוט תכלת חופה עליהם, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ז' חוטין של לבן וחוט אחד של תכלת, שהוא נגד כסוי העין, והן לא קיימין בדוכתייהו, שהן פתיל וז"ש בזוה"ק (שלח קעה) תאנא ברזא דספרא דצניעותא ארבע מלכין כו' ושם הכל ברזא דציצית עכ"ל, הרי להדיא דמחליט בדעת הזוה"ק כשיטת הרמב"ם, אמת שביאורו בזה מרפסין איגרי, שהרי ממקום שבא להוכיח שהענין רומז בציצית מזוה"ק (שלח קעה), הרי הזוה"ק גופיה (שם:) מבאר הך ברייתא דסד"צ בזה"ל, ארבע מלכין נפקין לקדמות ארבע, ארבע סהדי קשוט דמלכא תליין מארבע זיוויין, ותליין בהו כענבים באתכלא, מה אתכלא דאיהו חד ותליין ביה כמה ענבין מהאי סטר ומהאי סטר, כך האי מצוה חדא ותליין ביה כמה ענבים וזגין וזמורין, צרירן בהו שבעה רהיטין, אלין אינון שבעה צרירין דתכלתא דבעי לכרכא ביה בכל חד וחד או לאסגאה עד תליסר כו' סהדין סהדותא ולא קיימו בדוכתייהו, בגין דאיהי מצות ותנינן תשמישי מצוה נזרקין יעו"ש, הרי להדיא דהך דסד"ל לענין כריכות ושבע חוליות שבתכלת איתמר, ולא לענין שבע חוטין של לבן, ועיין בספר ראשית חכמה הקדוש (שער הקדושה פ"ו), וח"ו לומר דאשתמיט ליה להגר"א ז"ל כל כך, ובודאי איזה תלמיד טועה כתבה על שמו, כידוע אשר ידי זרים שלטו בכתביו, וא"כ אפשר דהאי דעל רע"מ (פ' פנחס הנ"ל) דברי הגר"א נינהו, וסבירא ליה להלכה בדעת הזוה"ק כשיטת הראב"ד. אכן דא עקא דהרי עלה דאיתמר ברע"מ (שלח קעה) כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ונתנו על הכנף לא כתיב אלא ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת דדא איהו דחפי על שאר חוטין, ביאר הגר"א שהן ז' חוטין ז' ספירות דכלילן בבת שבע מלכות ע"כ, הרי דהגר"א ז"ל מחליט בפשיטות להלכה בדעת הזוה"ק כהרמב"ם, ובאמת דברי הביאור שעל הרע"מ פ' פנחס הנ"ל תמוה, דמה שפי' תחלה ר"ל דחוליא הראשונה של לבן ג' כריכות ג' אבהן ואח"כ חוליא דתכלת כו', והיינו דלא כשיטת הרמב"ם שיתבאר לקמן (פרט השביעי), והרי בלשון הזה"ק הנ"ל (שלח קעה:) אלין אינון שבעה צרירן דתכלתא דבעי לכרכא ביה בכל חד וחד וכו' מבואר להדיא כהרמב"ם ז"ל, דכלהו כריכין דתכלת נינהו אפילו חוליא ראשונה וחוליא אחרונה דמתחיל בלבן ומסיים בלבן, מיהו תכלת נמי יש בהו, וגם באמת בחנם נתלבט בפי' הלשון בת יחידה חוליא תכלת שבציצית, כי עיקר הגירסא היא בת יחיד מליא מן תכלת שבציצית, כמו שנדפס נוסחא זו על הגליון, וכן הובא זה המאמר בנוסחא זו בספר ראשית חכמה הקדוש (שער הקדושה פרק ו'), ודברי הזוה"ק הללו מפורשים ג"כ בתיקוני זוהר (תיקון כא) שבת איהו כלל דתלת אבהן בגין דאיהו בת כלילא בג' ענפי אבהן דאינון ש כו' ואיהו תכלת שבציצית ע"כ. והכוונה שתכלת הרומז למדת מלכות שמים בחי' שבת איהו כליל מחג"ת תלת ענפי אבהן, ונקראת ג"כ בת יחידה כידוע ליודעי חן, ולא בא לבאר כלל כאן בענין התכלת אי סגי בחוט אחד או לא. ועל כן נראה ברור דהביאור בלשון ספרא דצניעותא הנ"ל והביאור דלרע"מ (פ' פנחס הנ"ל) גורל אחד לשניהם, דלאו הגר"א ז"ל חתים עלה, אלא איזה תלמיד טועה כתבה על שמו, ולא נשאר לנו אלא ביאור הגר"א ז"ל שעל רע"מ (שלח קעה), דכותב בפשיטות להלכה בדעת הזוה"ק כשיטת הרמב"ם ז"ל, וכמו שבאמת מורין פשטות משמעות הזוה"ק בכמה דוכתי כמו שבארנו:
שוב התבוננתי דמה שכתב הגר"א ז"ל בביאורי הזוהר פ' פנחס הנ"ל, והיינו חוט הרביעית של תכלת כדעת הראב"ד שכן עיקר, וכן הוא בספרי שלנו. מרמז בזה למה שכתב בביאורו לאו"ח (סי' י"ב סק"ה) וז"ל, אבל דעת הראב"ד הוא, ששני חוטין בלבד של תכלת וששה של לבן, והר"מ כתב דחוט אחד לבד של תכלת וז' של לבן, וטעמם ממ"ש בספרי ועשו להם ציצית שומע אני יעשה אותן אחד בפני עצמו, ת"ל גדיל וכמה גדיל אין פחות כו' מדקאמר שומע אני יעשה אותן אחד ש"מ דפתיל תכלת הוא אחד בפני עצמו בלבד, דקרא דגדיל דמרבה יותר מאחד לא כתיב אלא בלבן ומפרש הראב"ד חוט אחד שלם והר"מ מפרש חוט אחד ממש עכ"ל. וא"כ על כרחך דמה שכתב הגר"א ז"ל בביאורי הזוה"ק הנ"ל כדעת הראב"ד שכן עיקר, וכן הוא בספרי שלנו, לא אתא לאפוקי אלא מדעת רש"י ותוס', וסברי שמנין התכלת שוה למנין הלבן, אבל לא אתא לאפוקי מדעת הרמב"ם ז"ל, דאדרבה לדעתו מתיישב טפי מה שנקרא תכלת שבציצית בת יחידה, דאינו אלא חוט אחד ממש, ומה שסיים כלילא מג' חוטין של לבן, היינו מג' חוטין שלמים של לבן, באופן דהגר"א ז"ל מסכים לדעת הרמב"ם ז"ל ואין שום סתירה בזה בדברי עצמו ז"ל:
אמנם, אם כי בארנו אשר דעתנו העניה נוטה כדעת הרמב"ם ז"ל, לא לקבוע הלכה ח"ו לכל ישראל באנו, כי אנו מכירין מך ערכנו, שאין אנו כדאין להכריע בפלוגתא דתקיפי קמאי, ובאמת הגם שבעניותין ריהטת סוגית הש"ס כשיטת הרמב"ם רהטא, אכן לעומת זה בחידושינו להל' ציצית הערנו כמה קושיות וסתירות מהש"ס, הנופלים לשיטתו של הרמב"ם ז"ל, ואם כי בעזהש"י ישבנו הכל על נכון, ולא עת האסף פה מיראת האריכות, אולם עכ"פ יש להמשיגים עליו מקום לסמוך, ובאמת לשיטת הראב"ד ז"ל מצאתי חבר אחד מהגאונים שדבריהם דברי קבלה והובא בערוך (ערך תכלת), וז"ל תנא בין תכלת שבה ללבן שבה, פי' שיש בה ששה חוטין של צמר לבן ושני חוטין של צמר הצבועין בתכלת, ואחד מאותן שנים הוא שכורך על השבעה ואין ניכר אלא ביום כו' זה פי' רבינו חננאל ז"ל יעו"ש, ועיין בספר העיטור ורבנו ישעיה הראשון ז"ל בספר המכריע (סי' פח) ובטור ורבינו ירוחם ובשו"ע מהגה"ק רבי שניאור זלמן ז"ל מלאדי, וגם הסמ"ג שדרכו על פי רוב להיות נמשך אחר הרמב"ם ז"ל, נטה כאן מדרכו, וכתב ארבע חוטין נותנין בכנף שתים של לבן, ושתים של תכלת, או שלשה של לבן ואחת של תכלת יעו"ש, הרי שנסתפק אם כהראב"ד אם כהתוס', אבל מדעת הרמב"ם לא דבר כלל, וא"כ, פשיטא מי שירצה לנהוג כחד מהנך תקיפי קמאי, כשיטת הראב"ד ז"ל או כשיטת רש"י ותוס' ז"ל לא הפסיד, ורק אנו לעצמנו, מאחר שבדיני התכלת לא שייך בזה קביעת הלכה מבעלי הש"ע, כיון שהתכלת לא היה נוהג בישראל, וכבר ביארנו במקום אחר בענין תפילין של רש"י ושל ר"ת, דלכאורה הדבר מתמיה, איך שייך פלוגתא, בדבר שהיה נוהג ובא בכל יום מימות מרע"ה עד ימיהם, ובארנו, כי באמת שתי הדעות מבוארים עוד בזוה"ק, ולהיות שאלו ואלו דברי אלהים חיים, ושניהם יש להם מקום, לזאת כל זמן שלא באו לקבוע הלכה לדורות לכל ישראל באמת, היה רשות ביד כל ב"ד, לנהוג כפי חות דעתו, וכמה היו נוהגים בתפילין של רש"י, וכמה היו נוהגים בתפילין של ר"ת, ולא היה קפידא בזה, ורק שאח"כ בימי רש"י ור"ת ז"ל, באו לקבוע הלכה כאחד מהדעות, וכן נתבאר אצלנו כמה פלוגתות שבש"ס כמחלוקת לסמוך ושלא לסמוך, שהיה הפלוגתא מעת שבאו לקבוע ההלכה דוקא כך או כך, אבל גם מקמי הכי היו שתי הדעות בישראל אלא שלא הקפידו בזה, יש שהיו נהוגים כך ויש שהיו נוהגים כך, ובאמת נראה שהרבה מחלוקת הראשונים בעשיית הציצית בתכלת ולבן והחוליות, היו ג"כ הנך דעות בימי הש"ס, יש שהיו נוהגין כך, ויש שהיו נוהגין כך, ולא בא הדבר לידי קביעת הלכה, לנהוג דוקא כאחד מהדעות, וכדמשמע לשון הש"ס ב"ב (עד.), הוי לך למימני חוטין ולמימני חוליות יעו"ש, אלא שבדבר הנהוג שייך קביעת הלכה בדורותינו מבעלי הש"ע, שקבלו כל ישראל לילך אחריהם. אכן בדיני התכלת, דלא שייך בזה קביעת הלכה מבעלי הש"ע, כיון שלא היה נהוג בישראל, על כן גם יד עניים אנן יכילנא למינקט בשיפולי גלימא דהרמב"ם ז"ל ולמיסמך עליה, מאחר שבעניותין נראה לנו דריהטא דסוגיא כוותיה אזלא, ובפרט שדרך האמת דרך האריז"ל כהרמב"ם ז"ל, ומי שיסמוך על דעתנו העניה, אמינא ג"כ דלא הפסיד, כיון דמצינו חבל גאונים מסכימים לדעת הרמב"ם ז"ל, הלא המה הרא"ה ז"ל בספר החינוך, ומרן הקדוש במגיד מישרים, והמבי"ט בספר קרית ספר, והר"מ ן' גבאי, וספר חרדים, ובעל הלבוש, והגר"א מווילנא ז"ל, ובראשם ספר הקנה והאריז"ל הקדוש: