והא תניא קומץ לבונה שחסר כל שהוא פסול. פ"ה כמדומה לי דאיירי בה ר' שמעון הילכך קא פריך מינה לר' שמעון. עכל"ה:
ולי נראה דאין צריך לומר דר' שמעון איירי בה שהרי לר' שמעון לבד לא הוה פריך אלא הוה פריך דהך ברייתא אתיא דלא כמאן דלא כר' יהודה ודלא כר' שמעון דהא לר' יהודה אם נשארו ב' קורטין כשרה ולר"ש בקורט א' כשרה והך ברייתא תנא דאם חסר כל שהוא פסולה אע"פי שנשארו כמה קורטין ומשני דתני קורט לבונה שחסר כל שהוא פסולה ודתיתי כר' שמעון ונמצא דאתיא כחד מהני תנאי אבל לא שני שני קורטין שחסרו כל שהוא פסולה ודתיתי כר' יהודה משום דקומץ לשון יחיד הוא ונוכל לשנויי דלא תנינן קומץ אלא קורט לשון יחיד כמותו אבל שני קורטין הוי לשון רבים ולא מתרצינן מאי דאתני בברייתא בלשון יחיד דניתני בה בלשון רבים. ומ"מ רש"י פי' כן משום דהוה מצי למימר דהא מני ר' מאיר דמתני' ר' מאיר היא לפי מאי דקאמר ר' יצחק א"ר יוחנן דג' מחלוקות בדבר ר' מאיר סבר דאם חסר כל שהוא פסולה ודסתמא דמתני' ר' מאיר היא א"כ היה לו לתרץ דהך ברייתא ר' מאיר היא ולכך פי' דר"ל דאיירי בה ר' שמעון:
ומ"מ דוחק לומר כן דר' שמעון איירי בה אלא נוכל לומר דסתמא דתלמודא דהשתא לא הוה סבר שלוש מחלוקות בדבר מדלא חשיב בהך כי אם ר' יהודה ור' שמעון ואם היה שם דעת שלישי היה לו להזכיר אלא שהיה מפרש חסר לבונתה אשמועינן לר' שמעון כדאית ליה ולר' יהודה כדאית ליה ולכך פריך מחסר כל שהוא פסולה לפי מאי דהוה סבר שאין עוד דעת שלישי. וכן משמע מדלא פריך ליה ממתני' משום דהוה מפרש לה או כר' יהודה או כר' שמעון כדפרישי':
לסונה הבאה עם המנחה וכו'. דלא כתיב בה ואת כל הלבונה דילפינן מיניה לקמן כל אפי' כל דהו. ל"ה. ונראה דכאן אין צריך לפרש דבבאה עם המנחה כשרה לר' שמעון אלא בין לר' יהודה בין לר"ש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ובבאה בפני עצמה אם חסרה כל שהוא פסולה והיינו מאי דבא לשנות תירוץ דואי בעית אימא מתירוץ ראשון דלתירוץ ראשון מוקמינן ברייתא כר' שמעון ולתירוץ דאי בעית אימא אתא בין לר' יהודה בין לר' שמעון:
כגון שהפריש לה שני קומצין. אז הויא פסולה דיתר מדי ריבה. ל"ה. ולא נהירא דלעיל גבי שמן אמרי' דמסתבר טפי לאכשורי בהפריש לה שני לוגין מבריבה לה שמן. לכ"נ לפרש דר"ל דהא דקתני יתר כשרה בהפריש לה שני קומצין כיון דהאי חזי לה והאי חזי לה וכן משמע בסמוך דקאמר לאחר קמיצה הוקבעה ופסולה לפי שנחסר אבל אם היה קיים היה קרב וכשרה. לת"ו:
ומ"מ יש לנו ליישב פי' זה שפי' רש"י ראשון לפי שתופסו עיקר יותר מלשון שני שפירש בפי' כפי' התו'. ונוכל לומר דיש לחלק בין שני לוגין דשמן דס"ד לאכשורי טפי מבחצי לוג מטעם דהאי חזי ליה והאי חזי ליה ובין שני קומצין דלבונה משום דראוי להכשיר יותר בריבה לה על קומץ מבהפריש שני קומצין משום דאם הוסיף חצי לוג בשמן דמנחה על הלוג הראוי לה אינו ראוי להיות קדוש משום שאינו ראוי להתקדש עמה כי אם לוג הראוי לה מן התורה כדפרישי' לעיל דריבה בלוג כדכתיב למנחה ולוג שמן אבל טפי מדינה דאינו ראוי לה אינו מתקדש עמה והוי חולין והיינו מאי דפריך תלמודא לעיל ולוקמא כגון דעריב שמן ואמאי לא קאמר ולוקמה כגון דהפריש לוג ומחצה ואמאי נקט דחולין אלא צ"ל דכשהפריש לה לוג ומחצה במה שעודף על הלוג קרי חולין הואיל ולא נתקדש עמה כדפרישית. והיינו מאי דפריך אמאי הוצרך לומר כגון שהפריש שני לוגין דמשמע אבל בלוג ומחצה לא הא אפילו בלוג ומחצה נמי דהוי חולין החצי לוג מפסלא והיינו דחולין דקאמר דכל מה שהוסיף על הלוג הוי חולין ולכך משני ולא מבעיא קאמר ושלעולם ראוי לפסול יותר בערב בה שמן דחולין דהיינו דהוסיף על הלוג תוספת שאינה מגעת לכלל לוג והוי חולין מאלו הפריש שני לוגין. אבל כשהפריש שני לוגין דכל א' ואחד בפני עצמו יש בו שיעור הראוי לדין מנחה וראוי כל א' וא' להתקדש לה וסד"א דלא פסל וקמ"ל דאפ"ה פסל. הילכך גבי שמן פירשנו דראוי לפסול המוסף על לוג הראוי לה שמן כשלא הגיע לכלל שיעור לוג מאלו הגיע לכלל שיעור לוג אבל גבי לבונה ראוי לפסול יותר כשהפריש שני קומצין מאלו הפריש יתר על קומצו ולא הגיע לכלל קומץ לפי שהמפריש קומץ שיש בו שיעור לבונה יתר על שיעור הראוי לה תרי אינו ראוי להתקדש אם לא מטעם דזיל לגבי האי וחזי לה וזיל לגבי האי וחזי לה אבל מ"מ תרווייהו מיהא לא חזו לה לפי שאין ראוי לה כי אם שיעור אחד ולא שני שעורים אבל כשהפריש יותר על שיעור קומץ ולא הגיע לכלל שיעור קומץ ראויה התוספת להתקדש עם הקומץ לפי שאי לקומץ שיעור ידוע שהרי יש שקומץ שלו קטן ויש שקומץ שלו בינוני ויש שקומץ שלו גדול והרי אמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו הילכך אע"ג דבקומץ דידיה משערינן מ"מ כשנוסיף בו יותר מקומץ ולא הגיע לכלל קומץ אחר ראוי להתקדש הואיל ואותה תוספת ראויה להתקדש בקומץ אדם אחר שקומצו גדול מקומצו של זה אבל כשהגיע התוספת לכלל קומץ הואיל והוסיף על השיעור שחייב להביא שיעור אחר כיוצא בו אינו ראוי להתקדש עמו. {הג"ה מרב אג"ן א"ה אין דבריו מוכרחין כ"כ דאי טעם הדבר דכל שלא הגיע לכלל שיעור קומץ ראוי להתקדש הוא משום דאמרי' איכא אדם אחר שקומצו גדול א"כ גם בהגיע לכלל שיעור נימא זה קומצו קטן ויש מי שקומצו גדול כפלים ויותר ועוד דהגע עצמך דאם הוא אדם גדול דאין מי שקומצו גדול ממנו יהא היתרון פוסל אפי' כ"ש כיון דליכא מי שקומצו גדול וכן בקטן ממש יהיה הדב' להיפך דאפי' כשהגיע לכלל שיעור לא היה פוסל א"כ נתת דבריך לשיעורין:} בלשונו דכשהפריש להשני קומצים פסולה משום דיותר מדי ריבה, דר"ל אבל כשלא הגיע התוספת לכלל קומץ אינו יותר מדי לפי שראוי להיות כולו מקומץ לאדם אחר שקומצו גדול מזה ולכך כשרה, ומה שהקשו ממאי דקאמר בתר הכי הפריש שני קומצים ואבד לאחר קמיצה הוקבעו דמשמע דפסולה לפי שנאבד הא אם היה קיים כשרה שהרי אין לפרש דכשהוקבעו ונאבד שיפסל מטעם חסרון שאלמלי נפרש כן הוה משמע כדפירשו דאם היה קיים ולא נחסר דכשרה משום דאין שם חסרון אבל רש"י לא פי' כן אלא פי' בלשונו דהוקבעו הוי כיתר ופסולה דמאי דאמרינן כשהפריש לה שני קומצים דמפסלא מטעם יתר לא הוי אלא כשהיו שם שני הקומצים לאחר קמיצה דאז הוקבעו להיות מן המנחה ופסולה מטעם יתר אפילו כשנאבד וכ"ש דאם היה קיים לאחר קמיצה עד הקטרה דמפסיל טפי משום דעדיין היתרון הוא קיים בשעת הקטרה אלא אפילו כשנאבד ונמצא דבשעת הקטרה לא היה שם אלא שיעור והיה לנו להכשירו ולומר דמאחר דנאבד ונסתלק קודם הקטרה דכמי שלא היה שם מעולם דמי וכשר להקטירה משום דיש לנו ללכת אחר שעת הקטרה ובשעת הקטרה אין שם יתר משיעור הראוי לה וכשר אפ"ה פסלינן מאחר דהיה שם היתרון בשעת קמיצ דקמיצה קבעא לה להיות היתרון מן המנחה והוי יתר ופסולה אבל אם נאבד קודם קמיצה לא הוקבעו ולא מפסלא משום יתר הואיל דבשעת קמיצה לא היה שם יתרון וכ"ש אם נוטלו מדעת דכשר משום דכיון דנטלו לא הוקבעו דמדעת נטלו כדי שלא יהא שם בשעת קמיצה דמקבע במנחה אלא אפי' נאבד דלא היה דעתו ליטלו והיה לנו לומר דכיון דבדעתו היה שישאר שם בשעת קמיצה דמפסיל אפ"ה כשרה מאחר שלא היה שם שהרי מ"מ בשעת קמיצה דאז הוי הקבוע בא לא היה שם יתרון:
לא הוקבעו. וכשרה דלא קרינן בה פרט לשחסרה ואפי' לר' מאיר דפסל בחסר לבונה: הוקבעו. והוי חסר לבונתה בשעת הקטרה ופסולה לר' מאיר. ל"ה. וקשיא דהא לעיל בפרקין קאמר ר' אלעזר לא פרקה פרקה ממש אלא כיון שהגיע לפרקה אע"פי שלא פרקה וכי פרכי' עלה ואמאי תיהוי כמנחה שחסרה קודם קמיצה ומשנינן טעמא דר' אלעזר משום דכיון דבריר קומץ דידה כמאן דפרקה דמי, ושמא י"ל דרמי בר חמא דהכא פליג אר' אלעזר דלעיל בהאי סברא דר' אלעזר סבר כמאן דפרקה דמי דבריר קומץ דידה ורמי בר חמא סבר דלא אמרינן כמאן דפרקה דמי:
או נוכל לומר דדוקא לגבי נפרס לחמה דנשוה להו לשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה אמרי' משום שהגיע זמנה ליפרק דכמאן דפרקה דמיא כיון דהקומץ שהם הבזיכין והלחם שהוא השיריים הוו כחד גופא ומדמינן להו למנחה שבאה שלמה עם קומץ שלה ודאמרי' דכי היכי דבמנחה משנקמצה חסרו שיריה אין מקטיר עליהם הקומץ דכמו כן אם משסנתלקו הבזיכין חסר הלחם דאין מקטיר הבזיכין משום דמשוינן לבזיכין ולחם כחד גופא כמו מנחה דהויא חד גופא ומתחלקת בקמיצה בקומץ ושיריים הילכך מילתא דגופא דהיינו לגבי נפרס לחמה נוכל לומר דמשום דבריר קומץ דידה דעבדינן בהגיע זמנה ליפרק כמאן דפרקה דמיא אבל לגבי מילי דליתנהו מגופיה כגון לגבי אם רבה לבונה או הקטרה בבזיכין יותר משיעורם דנעשה משום שהגיע זמנה ליפרק כמאן דפרקה וכאלו זמנה לקבוע מה שאינו מגופה כאלו הוא מגופה ולומר דהוי יתר או אם אבד דלהוי חסר לגבי הא לא אמרי' כמאן דפרקה דמי דאין לנו לעשות ראוית זמן קמיצה כמו קמיצה לגבי לקבוע מה שאינו מגופה להיות כגופה עד שנעשה הקמיצה עצמה דנקבע להו:
עוד יש להקשות דהא תינח מאי דאמרי' לעיל בפירקין גבי נפרס לחמה האי סברא דכיון דקומץ דידה בריר דכשהגיע זמנה ליפרק כמאן דפרקה דמי מה שאין כן במנחה דלא בריר קומץ דידה לפי שהקומץ והשיריים דגוף המנחה הכל דבר אחד א"כ לא בריר קומץ דמנחה מן השיריים אבל הכא דמיירינן גבי לבונה דמנחה ולבונה דבזיכין כדקאמ' היינו הך ומשני מהו דתימא כיון דבריר קומץ דידה דמשמע אבל בלבונה דמנחה לא בריר קומץ דידה ואמאי לא נחשיב לבונה דמנחה בריר קומץ דידה כמו לבונה דבזיכין כיון דהלבונה של המנחה הוי דבר בפני עצמו שאינו מגוף המנחה שהמנחה סולת וזו לבונה א"כ חלוקין מהדדי ולא דמו לקומץ דמנחה ושיריים דלעיל דהכל מין אחד ודבר אחד דשייך בהו למימר דלא בריר קומץ משירים:
וי"ל אעפ"י דאין הלבונה ממין המנחה ודדבר בפני עצמו הוא אפ"ה לא חשיב ליה בריר קומץ דידה כמו בזיכין (ולהכי) משום דבזיכין בכלי בפני עצמו ואינן מעורבים עם הלחם, אבל לבונה דמנחה נהי דדבר בפני עצמו וניכרים שאינם ממין המנחה מ"מ מעורבין הם עם המנחה ואינם בכלי בפני עצמן שנעשה כמפורדין אלו מאלו אלא צריך לעשותן מפורדין וכיון דצריך לעשות בה פירוד לבונה לא בריר קומץ דידה חשיב להו:
אי נמי אעפ"י שנאמר דנחשיב לבונה כאלו בריר קומץ דידה מפני שהוא מין אחר בפני עצמו מובדל מן המנחה אפי' הכי מחלק בין בזיכין ולבונה, דמנחה דבבזיכין מאחר דבריר קומץ דידה הוה לן למימר דכיון שהגיע זמנה ליפרק כמאן דפרקה דמיא, אבל גבי לבונה דמנחה אעפ"י שנחשבה בריר קומץ לית לן למימר כמו כן דכמאן שנקמצה דמיא שהרי לא שייך בה לומר כיון דהגיע זמנה לקמוץ כמו בבזיכין הילכך לא נוכל לומר כמאן דנקמצה דמיא עד שיקמצנה: