לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה, לכהן תהיה כמנחת דישראל דנקמצת' ולא לאישים תהיה כמנחת דישראל דשיריה נאכלין אלא תהיה כולה כליל:
וקשיא דמנא ליה דנידוק הכי לכהן ולא לאישים אימא דר"ל לכהן וה"ה לאישים שהרי אלמלי היה לכהן מיותר אה"נ דהוה דרשינן ליה למעוטי אישים וכיון דדריש ליה כמנחה דישראל לגמרי קאמר ושתהא נאכלת:
וי"ל דלר"ש נמי אית ליה סברא דפרישית לעיל דלית לן לאפוקי קרא מפשטיה דמשמע דבא לומר דלא תהא נאכלת כמו חטאת שבאה במקומה אלא תהא לכהן כמנחה שלו שלא תאכל אלא דר"ש קאמר דאע"ג דקרא ר"ל כמנחתו מ"מ מדלא כתב כמנחתו דבא לתת דין דמנחה דישראל לגבי דתהא נקמצת, ומ"מ אין לה דין דמנחת ישראל להיות נאכלת משום דפשטי' דקרא לאסרה לכהן אתא כדפי' וה"ק והיתה לכהן קאמר דיש לו דין מנחה דישראל לגבי שתהא נקמצת ולא לאישים יהיה לה דין מנחת ישראל משום דפשטיה דקרא בא לאסרה לכהן כדפי' ומאי דקאמר ולא לאישים לאו משום דשתיהן יהיה מיעוט למעט אישים אלא מפני שלא נוכל לומר ה"ה לאישים משום דפשטי' דקרא אתא לומר דכולה לאישים ושתהא כליל:
ומקריב קרבנותיו, פי' קרבנותיו שיהא מחוייב, בכל עת, פי' ואפי' במשמר שאינו שלו:
ובא בכל אות נפשו, פי' דכתיב וכי יבא הלוי, ובכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים, ל"ה:
בשגגה, פי' מדכתיב על הנפש השוגגת למה לי בחטאה בשגגה אלא ה"ק אפי' חטאה נפשו של כהן יכפר על נפשו, ל"ה:
הא ה"מ בשוגג, פי' חטאת דאתי אשוגג. אבל דאתי אמזיד, כגון מנחת חוטא דכתיב אשמיעת קול דאמרי' ארבעה מביאין על המזיד כשוגג שמיעת קול דלא כתיב בה בשגגה אימא לא לכפר הוא בעצמו, (ל"ה):
אילימא דמעלה על התפוח הצבור על המזבח, כלומר שמקריב על המזבח. אלא דלמטה, פי' על שפך הדשן שבחוץ, וכי יש דבר שקרב למטה, דקס"ד דלשם הקרבה קאמר לה. וכי יש דבר שקרב לאבוד, עד שיפרשהו מתחלה לכך, ל"ה. ר"ל אם הפרישו מתחלה לשם קרבן ואירע בו פסול ישרפהו לאיבוד אבל להקריבו מתחלה לתתו לאבוד לא מצינו כן:
תני אבוה דר' אבין, לתרוצי טעמא דר' אלעזר דודאי לאבוד קרבי. מנחת כהן, בחבתין כתיב. לאכילה, שלא תאכל, ולא לתקטר אחר שהיו שירים אלא מתפזרין. מאי קאמר הא בהאי קרא גופיה כתיב תקטר, ל"ה. ר"ל ואיך נימא דכלך לשריפת אבוד אבית הדשן, אמר אביי ה"ק מנחת כהן לא תאכל חובתו כליל תהיה נדבתו, פי' דאי בחדא מנייהו משתעי קרא לכתוב כליל תהיה ואנא ידענא דלא תאכל, ל"ה. ר"ל א"כ קרא צ"ל דמייר, בתרי מנחות, וה"ק מנחת כהן לא תאכל חובתו כליל תהיה נדבתו, אמר ליה רבא סכינא חריפא מפסקא קראי לגואי, כלומר דדרשת סופיה דקרא לרישא, ל"ה. אלא אמר רבא כל מנחת כהן כליל תהיה נדבתו ולא תאכל חובתו:
ויש לתמוה אמאי הוה אביי מפסקא לקראי והוה דריש סופיה דקרא ולא הוה דריש ליה לקרא כדדריש ליה רבא ולמה היה דוחק עצמו לכך:
וי"ל דטעמיה דאביי הוא משום דקרא דכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל גבי מנחת נדבה כתיב בפרש' מנחת חביתין וחביתין לא היתה מנחת חובה שבאה על חטא כי אם מנחת נדבה אעפ"י שקבעה הכתוב חובה מ"מ כיון דלא אתיא על חטא כמנחת נדבה היא וכיון דכתיב בתריה וכל מנחת כהן משמע דבא לרבויי מנחת חובה שבאה על חטא לומר דגם היא תהא דינה כמנחת חביתין שאינה חובה וכיון דכתיב בקרא כליל תהיה ולא תאכל דאמרי' דע"כ בשני מנחות איירי קרא דבאחת כליל תהיה ואחת לא תאכל דאי בחדא מיירי לכתוב כליל תהיה דליקו למנחת נדבה א"כ לא תאכל שנאמר על מנחת חובה צריך דליקו ארישא דקרא אכל מנחת כהן כליל תהיה דאתא לרבויי מנחת חוטא ולהכי הוה דריש סופיה דקרא לרישיה וקשה ליה לרבא על מה דמפסיק דדריש סופיה דקרא לרישיה שהרי לפי מאי דדריש משמעותיה דקרא הו"ל למכתב להיפך ולומר וכל מנחת כהן לא תאכל למנחת חובה כליל תהיה מנחת נדבה ולכך קאמר רבא דדרשי' ליה כסדרו ואע"ג דפשטיה דקרא דכל מנחת כהן משמע דאתא לרבויי מנחת חובה שתהא דיניה דלא תאכל כמו מנחת נדבה והוה לן למימר דקאי לכל מנחת כהן קרא דלא תאכל ומיירי במנחת חובה אפ"ה כיון דכתיב כליל תהיה קודם ללא תאכל אית לן למסתמיה דליקו כליל תהיה לככל מנחת כהן ואי לא הוה מיירי כל מנחת חובה לא הוה לן למימר דליקו ליה כליל תהיה אבל נימא דכל מנחת כהן אתא לרבויי בין מנחת נדבה משום דבמנחת נדבה כתיב כדפי' ולא הוה צריך קרא לרבויי נדבה מ"מ כיון דהכתוב קבעה חובה לא ילפינן שאר נדבה מינה כגון שנדב בה מנחה שתהא כליל וממנחת חביתין לא הוי ילפינן לא מנחת חובה שבאה על חטא ולא מנחת נדבה שיתנדב לפי שאינו דומה לא לזה ולא לזה דלא לחובה שאינה באה על חטא ולגבי חובה דחטאת כנדבה דמיא וגם לא דמיא לנדבה לפי שהכתוב קבעה חובה הילכך אצטריך קרא דוכל מנחת כהן לרבויי בין חובה שבאה על חטא בין נדבה הילכך קאמר רבא דקרא דוכל מנחתך מרבה לתרווייהו שיהא דינן כמנחת חביתין ואח"כ מחלק וקאמר דכליל תהיה לק"ו למנחת נדבה ולא תאכל למנחת חובה דמתרביא נמי וכל מנחת כהן שיהא דינה נמי כמנחת חביתין דלא תאכל:
ונוכל לומר דאביי הוה סבר דוכל מנחת כהן לא הוה אתי לרבויי אלא חובה ולא נדבה מאחר דכתיב בנדבה יש לנו לומר ממילא שכל נדבה תהיה כחביתין ומאי דקאמר כליל תהיה קרא יתירא הוא לומר שיש חלוק בין נדבה לחובה דנדבה הויא כליל וחובה לא תאכל:
או נוכל לומר דגם אביי ס"ד כרבא בדינא דכל מנחת כהן אתא לרבויי בין חובה בין נדבה אלא כיון דעיקר רבוייא אתא לחובה ולא לנדבה אית לן למימר קרא דלא תאכל דמיירי בחובה לכל מנחת כהן דאתא עיקרו למנחת חובה ורבא לא חייש להכי כיון דצריך לדרוש הכתוב בהיפוך ניחא ליה טפי דנימא דכליל תהיה לכל מנחת כהן דסמיך ליה:
איפוך אנא, פי' דחובתו כליל ולא נדבתו. ונר' דלאביי נמי הוה מצי למפרך הכי אלא דממתין עד דמסיק לשמעתיה, אי נמי למאי דלאביי לא אמר וכל מנחת כהן כי אם לרבויי חובה ולא נדבה מפנישרוצה להיות כחביתין לא מצי למיפרך איפוך אנא שהרי קרא לא אתא כי אם לחובה ונדבה כחביתין אבל לרבא דאית ליה דקרא דובכל אתא לרבויי בין חובה בין נדבה ודהאי כי דיניה והאי כי דיניה פריך שפיר דלא ידעי' להי מינייהו קאי לא תאכל ולהי מנייהו קאי כליל, נהי דהוה כמו דאמר דלא תאכל קאי לחובה וכליל לנדבה נוכל לומר להיפך דכליל להוי לחובה ולא תאכל לנדבה, ואי משום דנדבה דמיא טפי לחביתין מחובה כדפי' מ"מ כיון דלא דמו לה לגמרי לא הא ולא הא מדאצטרי' קרא לרבויינהו לתרוייהו לא ידעינן הי מנייהו מרבה שלא תאכל והי מנייהו מרבה לכליל תהיה. [ומסיק] נדבתו הוה לה לרבויי להיות כחביתין שכן תדירה כחביתין הקריבה בכל יום אבל חוטא בכל יום לא הוי:
ולא חטי, פי' חביתין ונדבה אינן באות על חטא. פי' מנחת נדבה דיחיד וטעמיה מסיק בחביתין ששתיהן טעונות שמן ולבונ' מה שאין כן בחובתו, ל"א דבנדבה ובחביתין כתיב ריח ניחוח ובמנחת חוטא לא כתיב, ל"ה.
שכן עשרון, פי' חביתין וחוטא אינם יכולין להביא אלא עשרון, אבל נדבה יכול להתנדב עד ששים עשרונות בכלי אחד:
חובה פי' חביתין ומנחת חוטא חובה נינהו, (ל"ה):
ורבנן פי' רבנן דפליגי על ר' שמעון לומר דמנחת כהן חובה ואינה נקמצת האי קרא מאי דרשי ביה:
אין לי אלא עליונה, פי' חביתין כתיבי בהו כליל תקטר ועל אכילתה לא עבר בלאו. תחתונה, פי' מנחת שאר כהלים האמורה למטה דלא תאכל וכליל נמי לא הויין. מנין ליתן, פי' שיהיו שתיהן כליל ולאו על אכילתן:
כהן שאכל מן האמורין, פי' יותרת ושתי כליות ולא באוכל להחלב שהרי הוא באיסור כרת: