לאו דזרות לא קמבעיא לי, אי חייב עלייהו משום וכל זר לא יאכל קדש דודאי חייב שהרי הוא זר אצלה. כי קא מבעיא לי לאו דכליל תהיה, מי קאי אבל תקטיר או דילמא אמנחות לחודייהו קאי, ל"ה:
ויש להקשות אמאי אית ליה למבעי אי כליל תהיה שאמר על מנחה ליקו נמי אאימורין, ואין לומר דמספקא ליה (משו') דכליל תהיה קאי לאמורין משום דנליף להו ממנחה במה מצינו מה מנחה דהקטרה אית ליה לאו לאוכלה משום כליל תהיה כמו כן באמורין שנקטרין ליקו עלייהו בלאו, דז"א, חדא דאין מזהירין מן הדין, ועוד כיון דלקי באמורין משום זר לא יאכל קדש לא מהדרינן לאשכוחי לאוי יתירי כדאמ' בפ' כל שעה כל היכא דאיכא למדרש דרשי' ולא מוקמינן בלאוי יתירי, ומ"מ יש לתרץ כדפי' (בריש) דלא הוו לאוי יתירי אלא כשהלאו היפך הדרש. אך מ"מ קשה דאין זה כי אם מה מצינו ולא היקשא, ועוד קשיא אמאי לא בעי כמו כן אי לקי במנחה משום כל זר לא יאכל קדש אי לא כמו דבעי אי לקי אאמורין משום כליל תהיה:
ויש לתרץ הני תרי קושיי חדא בחברתה. משום דמהאי טעמא דלא בעי אי לקי במנחה משום לא יאכל קדש קא בעי אי לקי באמורין משום כליל תהיה, שהרי פשיטא ליה דמנחה איתא בלאו דכל זר לא יאכל קדש שהרי הוא זר אצלה כמו לאמורין ובכלל הלאו מנחה כמו אמורין ומשום האי טעמא דכל זר לא יאכל קדש קאי אמנחה כמו אמורין מבעיא ליה אי לקי אאמורין משום כליל תהיה שהרי אלמלי לא לקי אמנחה משום לא יאכל קדש אלא דליקו קדש אאמורין ולא אמנחה לא הוה מבעיא ליה אי לקי אאמורין משום כליל תהיה משום דהא דלאו דכל זר לא יאכל קדש קאי אאמורין לבד ולאו דכליל אמנחה לבד דכל חד מינייהו איתני להו באפי נפשיה אבל כיון דאשכחן דלאו דכל זר לא יאכל קדש קאי אמנחה כמו אאמורין, אית לן למימר דלאו דכליל תהיה קאי נמי אאמורין כמו אמנחה, דאין סברא לומר דלילקי אמנחה משום תרי לאוי ובאמורין לא ללקי אלא חדא, {א"ה חסר כאן וחבל על דאבדין}: