האזינו השמים ואדברה וגו'. כבר פירשתי כי על השמים והארץ העליונים אמר שיעידו בכדי שיכרות עם ישראל ואמר שישמעו התנאים ונתעוררו רבותינו ז"ל על לשון משה ושאר הנביאים שמשונים זה מזה ולפי האמת משה שנבואתו מן אספקלריאה המאירה ראוי שיאמר לשמים האזינו כלומר הטו אוזן אמנם שאר הנביאים שנבואתם היתה באספקלריאה שאינה מאירה ראוי שיאמרו לארץ שנבואתם משם האזינו וייחד דבור לשמים שנאמר בדבר יי' שמים נעשו (תהלים לג ו). ואמירה לארץ זה תבין ממה שכתבתי לך בהבדל שבין ויאמר יי' ובין וידבר יי' וכן כתוב ואת אמרת קדוש ישראל ניאצו (ישעיה ה כד) וכתיב בצע אמרתו (איכה ב יז) ואמרו רבותינו ז"ל במדרש איכה אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת מלך שהוא אבל מה ראוי לעשות אמרו לו מבזע פורפירא אמר אף אני עושה כן דכתיב בצע אמרתו. והבן זה היטב כי קרא אמרתו לבושו של הקדוש ברוך הוא לפי שזוהר החכמה אשר בה ל"ב נתיבות סובב הכבוד כדכתיב אמונתך סבבותיך (תהלים פט ט) זהו הוד והדר לבשת (תהלים קד א) וריח שלמותיך כריח לבנון (שה"ש ד יא) אף כי השלמות אינו דבר זולתו כהדין קמצא דלבושא מיניה כן שפע זוהר החכמה הסובב אותה וזהו רמז גדול בענין הציצית וכבר רמזתיו:
יערוף כמטר לקחי. הרמז לתפארת ישראל הנקרא לקח טוב וידעת פירוש טוב מן האור הגנוז. תזל כטל אמרתי הרמז לשכינת עוזו הנקראת אמרת כמו שפירשתי והזכיר בלקח לשון עריפה ובאמירה לשון הזלה כמו שאמרו רבותינו ז"ל כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום כי ההויות כלולות זו בזו:
כי שם יי אקרא וגו'. פירש הרב הגדול ז"ל כי שם יי' אקרא בשמים הבו גודל לאלהינו בארץ ועם ישראל ידבר וכן אבן יהושע רמז על הארץ הזאת כי מידי אביר יעקב החסד והפחד משם רועה אבן ישראל וכן אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת יי' היתה זאת ועל כן אמר יהושע האבן הזאת תהיה לנו לעדה כי היא שמעה וגו'. וכן הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע על אבן אחת שבעה עינים והמשכיל יבין. עד כאן דברי הרב ז"ל ומן הנראה מכוונת רבותינו ז"ל כי שם י' רמז לשכינת עוזו הנקרא שם. הבו גודל לאלהינו רמז לשם הגדול יתעלה ואמר הבו גודל להאציל אליו הגדולה כי משם עקר קבלתו:
ספר הזוהר [וילך רפ"ה א') כתיב כי שם יי' אקרא. מאי אקרא כמה דכתיב ויקרא אל משה דא שכינתא. <תרגום - כתוב "כי שם יי' אקרא" מהו אקרא הוא כמו שכתוב "ויקרא אל משה" שזו היא שכינה>. ולבתר הבו גודל לאלהינו. ודא מלכא עילאה. <ואחר כך אמר "הבו גדל לאלהינו" זהו מלך העליון>. לבתר נחית בדרגוי עד הכא לתתא דכתיב צדיק וישר. <ואחר כך ירד לכאן למטה שכתוב "צדיק וישר">. לבתר קשיר קשרא מהימנומא. <ולאחר כך קשר קשר של אמונה>. ואמר הוא ודא הוא קשרא לכולא. <ואמר "הוא" זהו קשר לכל>. בגיני כך בעי בר נש לסדרא שבחא דמאריה כהאי גוונא מתתא לעילא. <משום זה צריך האדם לסדר שבח אדונו באותו הדרך ממטה למעלה>. לסלקא יקרא דמאריה לאתר דעמיקתא דבירא נגיד ונפיק. <להעלות כבוד אדונו למקום עמקות הבאר נמשך ויוצא>. לבתר יעיר לאמשכא מעילא לתתא מההוא שקיין דנחלא לכל דרגא ודרגא עד דרגא בתראה לאמשכא ברכאן לכולא מעילא לתתא. <ואחר כך יבוא להמשיך ממעלה למטה משקיו של נחל ההוא לכל מדרגה ומדרגה עד מדרגה אחרונה כדי להמשיך ברכות לכל ממעלה למטה>. לבתר בעי לקשרא קשרא בכולא. <אחר כך צריכים לקשר קשר בכל>. קשרא דמהימנותא. <קשר של אמונה>. ודא הוא בר נש דאוקיר לשמא קדישא לשמא דמאריה. <וזהו אדם המכבד את אדונו>. ועל דא כתיב מכבדי אכבד אכבד בעלמא דין אכבד לעלמא דאתי. <ועל כן כתוב "כי מכבדי אכבד" (שמואל א' ב ל) "מכבדי" בעולם הזה "אכבד" לעולם הבא>. ובוזי יקלו מאי ובוזי יקלו. <"ובוזי יקלו" מהו ובוזי יקלו>. דא הוא מאן דלא ידע לייחדא שמא קדישא ולקשרא קשרא מהימנותא. <זה הוא מי שאינו יודע ליחד השם הקדוש ולקשר קשר האמונה>. ולאמשכא ברכאן לאתר דאיצטריך ולאוקיר שמא דמריה. <ולהמשיך הברכות למקום שצריך ולכבד את אדונו>. וכל מאן דלא ידע לאוקיר שמא דמריה טב ליה דלא איברי. <וכל מי שאינו יודע לכבד את אדונו טוב לו שלא נברא>:
הצור תמים פעלו וגומר. על דעת רבותינו ז"ל נרמזו בפסוקים אלו שבע ההויות וייחד כולם בסוף הפסוק באמרו הוא וכן אמרו בספר הזוהר [האזינו רצ"ז א'] אמר רבי אבא הבו גודל לאלהינו דא גדולה. <תרגום - אמר רבי אבא "הבו גדל לאלהינו" זהו גדולה היינו חסד>. תמים פעלו דא גבורה כי כל דרכיו משפט דא תפארת אל אמונה דא נצח ואין עול דא הוד צדיק דא יסוד וישר דא צדק. <"תמים פעלו" זהו גבורה "כי כל דרכיו משפט" זהו תפארת "אל אמונה" זהו נצח "ואין עול" זהו הוד "צדיק" זהו יסוד "וישר" זהו צדק>. הוא הוא כלא שמא דקדוש ברוך הוא. <הרי הכל הוא שם של הקב"ה>. ובגין כך כי שם יי' אקרא. <ומשום זה אמר "כי שם יי' אקרא">. אמר רבי יוסי שם יי' ממש. <אמר רבי יוסי שם יי' ממש>. ומשה בההוא יומא גלי להו לישראל דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. <ומשה באותו היום גילה אותו לישראל שכתוב "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום">. מכאן ההוא זכאה דחכמתא עילאה ביה כד מטי לאסתלקא מעלמא בעי לגלאה ההיא חכמתא לאינון די רוח קדישא בינייהו. <מכאן למדנו שאותו צדיק שחכמה עליונה בו כשהגיע זמנו להסתלק מן העולם צריך לגלות חכמה ההיא לאותם שרוח הקדש ביניהם>. מנא לן. <מאין לנו זה>. ממשה. <ממשה>. דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל. <שכתוב "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" וכתוב "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל">. ואם לאו עליה כתיב אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידיך. <ואם אינו מגלה להם עליו כתוב "אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידיך לעשות" (משלי ג כג)>. עד לא תסתלק מעלמא. <מטרם שתסתלק מן העולם>. א"ר חייא האי קרא מיניה אוליפנא חכמתא עילאה והכי הוא. <אמר רבי חייא מקרא זה למדתי ממנו חכמה העליונה וכך הוא>. אבל סיפיה דקרא מקשר קשרא מהימנותא במאי דכתיב הוא כמה דאיתמר צדיק וישר הוא. <אבל סופו של המקרא מקשר קשר האמונה במה שכתוב "הוא" כמו שכתוב "צדיק וישר הוא">. כלומר הוא כלא הוא חד בלא פירודא. <כלומר הוא הכל הוא אחד בלי פרוד>. דאי תימר כל הני סגיאין אינון חזר ואמר הוא כולהו סלקן ומתקשרן ומתאחדן בחד וכולא הוא. <שאם תאמר כל אלו השמות שבמקרא רבים המה חזר ואמר "הוא" שכולם עולים ומתקשרים ומאחדים באחד והוא הכל>. והוא הוי והוא יהא בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא. <הוא היה הוא הוה והוא יהיה ברוך שמו לעולם ולעולמי עולמים>. עד כאן מתקטרין מילי ומתאחדן מילי קדישין דשמיה דקדשא בריך הוא זכאה חולקיה מאן דקרי למלכא וינדע למיקרי כדקא יאות. <עד כאן מתקשרים הדברים ומתאחדים הדברים הקדושים של שם הקב"ה אשרי חלקו של מי שקורא אל המלך ויודע לקראו כראוי>. וזה המאמר העירני על פירוש הפסוק אני יי' ראשון ואת אחרונים אני הוא (ישעיה מא ד) כי אני ה' ראשון רמז על הסבה הראשונה. ואת אחרונים רמז על ההויות ואמר אני הוא שההויות הנזכרות אחרונים הם הוא יתברך כי הכל אחד. וכן מצאתי בתנא דבי אליהו ז"ל שנתעוררו רז"ל על זה אמרו ואת אחרונים אני הוא ראוי מקרא זה לומר ואת אחרון אני הוא וגומר משמע כי מלת אחרונים רמז להוויות והבן הזכירו מלת אני בראשון ומלת את באחרונים. וכבר ידעת ענינם:
שחת לו לא בניו מומם וגו'. אחרי שסיפר בפסוק של מעלה סדר הבניין וייחודו אמר כי במעשיהם הרעים נתקלקלו הצינורות ונשחת הבנין והטילו פגם ומום בצורה העליונה וזהו שחת לו ואף ההויות האחרונות הנקראים בנים נמנע מהם הברכה והשפע וזהו לא בניו ועל כן אמר אחר כן הליי' תגמלו זאת וגומר:
ספר הזוהר [שם] תנינן כביכול חייבין עבדין פגימותא לעילא. <תרגום - למדנו הרשעים עושים כביכול פגם למעלה>. מאי פגימותא. <מהו הפגם>. כמה דכתיב שחת לו לא בניו מומם. <כמו שכתוב "שחת לו לא בניו מומם" (שהפגם הוא רק כלפי הבנים)>. דהא כל הני תקונים לא משתכחי כדקא יאות. <משום שכל אלו התקונים אינם נמצאים כראוי>. כתוב אחד אומר וילבש צדקה כשריון וכתוב אחד וילבש בגדי נקם תלבושת. <כתוב אחד אומר "וילבש צדקה כשריון" (ישעיה נט יז) וכתוב שני אומר "וילבש בגדי נקם תלבושת" (שם)>. אלא אמר רבי יצחק בזמנא דישראל זכאין וילבש צדקה כשריון לא זכו וילבש בגדי נקם. <אלא אמר רבי יצחק בזמן שישראל כשרים "וילבש צדקה כשריון" לא זכו "וילבש בגדי נקם">. אמר רבי יוסי מאי פגימותא כמה דתנינן דאבהן לא מסתפקין לאתברכא מההוא שקיו דנחלא כל שכן בנין. <אמר רבי יוסי מהו הפגם כמו שלמדנו שהאבות אינם מקבלים הספקה להתברך מאותו שיקוי של הנחל וכל שכן הבנים>. הה"ד שחת לו לא בניו מומם לעילא ותתא. <זה שכתוב "שחת לו לא בניו מומם" מזה שכתוב "לו לא" נלמד שנפגם למעלה ולמטה>. והיינו דא"ר שמעון כל זמנא דחייבין סגיאין בעלמא כביכול שמא קדישא לא מתברך בעלמא. <שאמר רבי שמעון כל זמן שהרשעים מרובים בעולם כביכול השם הקדוש אינו מתברך בעולם>. הה"ד יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את יי' הללויה. <והיינו זה שכתוב "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את יי' הללויה" (תהלים קד לה)>. א"ר אבא מקרא זה ממש הוא דכתיב שחת לו לא בניו מומם מאן גרים לחבלותא דא דור עקש ופתלתל. <אמר רבי אבא מקרא זה ממש הוא שכתוב "שחת לו לא בניו מומם" מי גרם למום זה דור עקש ופתלתל>. בגין דאינון חייבין ודרא אשתכח הכי. <משום שאלו הרשעים והדור נמצאים כך>. בגיני כך בתר דאמר משה כל הני מילי ואדכר שמא קדישא כדקא יאות אמר ודאי צדיק וישר הוא. <משום זה אחר שאמר משה כל אלו הדבורים והזכיר השם הקדוש כראוי אמר ודאי צדיק וישר הוא>. מלה בתקוניה אבל שחת לו לא בניו מומם מאי טעמא. <שהדבר הוא בתקונו אבל שחת לו לא בניו מומם מהו הטעם שהוא כך>. משום דאינון דור עקש ופתלתל. <משום שהם דור עקש ופתלתל>. א"ר אבא לו לא הא אוקמוה והכי היא. <אמר רבי אבא "לו לא" הרי העמדנו וכך הוא>. מה כתיב בתריה הליי' תגמלו זאת. <מה כתוב אחריו "הליי' תגמלו זאת">. לשלמא דא גמול לקב"ה ועל דא אתון טבא דגרים לך ועביד לקבלך. <היינו אתם משלמים גמול זה לקב"ה ועל כן כל הטובות שגרם לכם ועשה לפניכם>. ויסוד זה הענין פירשתי כמה פעמים ואפשר כי על כן הזכיר מלת זאת כי היא הלוקה במעשה האדם כענין והנני משחיתם את הארץ וכבר פירשתי ויהיה פירוש תגמלו כמו ויגדל הילד ויגמל כן רמז אנקלוס:
וטעם בהנחל עליון גוים פירשתיו בפסוק אשר חלק יי' אלהיך אותם לכל העמים כי בדור הפלגה שנחלקו הארצות בכל אומה ואומה הופקד על כל אחד מהם מלאך אחד למעלה לשמור תפקידו שהופקד עליו רק ארץ ישראל שלא הופקד עליה שר. וכן מן האומות נשאר ישראל שאין עליהם מלאך אחר רק השם יתעלה זה כי חלק יי' עמו ויונתן תרגם באחסנתא עילאה לעממיא דנפקו מבני דנח באפרשותיה מכתבין ולישנין בבני נשא בדרא דפלגותא בההוא זמנא רמא פיצתא עם שבעין מלאכיא רברבי עמין דאיתגלי עמהון למחמי קרתא ובההיא זמנא אוקים תחומי אומיא בסכום מנין שבעין נפשתא דבני ישראל דנחתון למצרים. וכיון דנפל עמא קדישא בפיצתיה דמריה עלמא פתח מיכאל פומיה ואמר ארום חולק טב דשום מימרא דיי' עמיה פתח גבריאל פומיה בתושבחתא ואמר דבית ישראל ערב אחסנתיה. וירמז זה באמרו כי שמך נקרא על עירך ועל עמך (דניאל ט יט). וטעם כנשר יעיר קנו ידעת כי כנסת ישראל נקראת נשר שנאמר ופני נשר לארבעתן (יחזקאל א י') וכתיב תתחדש כנשך נעורייכי (תהלים קג ה) ונקרא נשר שאם חס ושלום ישראל של מטה עברו תורות חלפו חוק אזי המדה הזאת נטרפת ועליה נושרין ואמר על גוזליו ירחף כלומר נוגעת ואינה נוגעת כי כשהיא מעוררת בעולם השפל אם תגע תשרוף ותשחית הכל ואם לא תגע כלל תקום שנא' אלכה ואשובה אל מקומי (הושע ה טו) וגומר. וטעם ואין עמו אל נכר פירשתי בפסוק אלהי נכר הארץ וכן אמרו רז"ל ואין עמו אל נכר שלא יהא רשות לאחד משרי האומות וגו' וכבר כתבתיו למעלה. ירכיבהו על במותי ארץ כבר פירשתי כי הוא נתעלה למעלה כענין ונתנך יי' אלהיך עליון על כל גויי הארץ וטעם צור ילדך תשי ידוע לפי פשטו ויתכן לפרשו מלשון תשות כח וכבר פירשתי בפסוק שחת לו וכן פירשו רז"ל התשתם כח של יוצר הפך זה ועתה יגדל נא כח יי' ויהיה מלת ותשכח שתי תיבות תש כח אל מחוללך ועל כן יוד בתשי קטנה ויוד דיגדל גדולה ואמרו רז"ל כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה. ואפשר כי רמז בהזכירו צור ואל להקדוש ברוך הוא ולשכינת עוזו כענין וישח אדם וישפל איש (ישעיה ב ט') וטעם אסתירה פני כתרגומו שהרמז לשכינה הנקראת פנים שאינם מאירות וזהו בנים לא אמון בם כי אין להם אומן ומגדל כענין שאמרו רבותינו ז"ל מי ששמר את האבות ישמור את הבנים. ופירוש לו חכמו ישכילו זאת פירשתי והבינהו. וסוד תמוט רגלם בסוד וגם רשע ליום רעה (משלי טז ד) הרומז לסוד העיבור. וטעם ישתו יין נסיכם פירשתי בפרשת נח ומכאן סמכו רבותינו זכרונם לברכה לאיסור יין נסך כי השפע הבא לכחות הטומאה נקרא יין נסך ומשם נאצלים נפשותיהן של אומות העולם ועל כן מגעו עושה יין נסך. ויש עוד אומרים כי הזוהמא שהטיל הנחש העליון בחוה העליונה נקרא יין נסך זהו סוד אל תרא יין כי יתאדם (משלי כג לא) וכתיב בתריה אחריתו כנחש ישך:
וטעם כי אשא אל שמים ידי בעבור שהזכיר למעלה כי יראה כי אזלת יד שרמז ליד הגדולה כענין כי הייתי זוללה (איכה א יא) וכתיב השליך משמים ארץ תפארת ישראל (איכה ב א'). אמר שישאנה עתה בעת הרצון אל השמים העליונים זהו ואמרתי חי אנכי לעולם. כטעם ואולם חי אני וכבר פירשתי. וטעם ברק חרבי כטעם הוי חרב ליי' עד אנה לא תשקוטי (ירמיה מז ו) וכבר פירשתי. ואמר כי תחול מדת הדין על האומות ומדת רחמים על ישראל וזהו תאחז במשפט ידי וכבר פירשתי משפט ויד. והנה יהיה זה כסוד גאולת מצרים שנאמר בכח גדול וביד חזקה. וטעם חיצי כי הכחות הנאצלות ממדה הדין ישתו וישכרו מדמם כטעם בן אדם אמור לצפור כל כנף האספו וגו' (יחזקאל לט יז). והחרב הנזכר תאכל בשרם כי היא הנקרא קץ כל בשר וכבר פירשתי זה. וטעם וכפר אדמתו עמו כתרגומו וגם רבותינו ז"ל רמזו לזה באמרם כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח שנאמר וכפר אדמתו עמו וכתיב התם מזבח אדמה והענין שיכפר על אדמתו הידועה כטעם וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ועל עמו גם כן כי אחרי טהרתה והסרת כחות הטומאה ממנה גם אומתה למטה תטהר שנאמר בונה ירושלים יי' נדחי ישראל יכנס (תהלים קמז ב'):
סליק ספר דברים:
עד כאן מצאנו מזה הספר רקאנטי ושמענו שהרב ז"ל נתבקש בישיבה של מעלה קודם השלימו הספר ולא השלים לפרש וזאת הברכה תהא נפשו צרורה בצרור החיים אמן:
בהיות כי הרב המחבר זללה"ה פירש טעם הרגלים איש על מקומו לפי סדר הפרשיות ואנחנו המעתיקים מצאנו אלו הסודות של הרגלים וסוד המשכן בספר אחד מרב אחד מקובל לא נזכר שמו כולם בסדר שמנו מגמתינו לכתבם בעט ברזל ועופרת כדי לקיים להגדיל תורה ויאדיר:
סוד סוכה:
רמז לשבעה ענני כבוד וכהן גדול ראש להם ההולכים במדבר עם ישראל שבקש אברהם לעלות לבניו במדבר היא מדבר קדשה בתוך הימים ע"י הקרבנות שהימים הם ארץ ישראל וחוזק תפארתם בסוד והכנעני אז בארץ. ועלו וראו שכתוב ששם עלו שבטים ושם כסא דוד והבטיח בדבר לאברהם שנאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת. מיד ויבן שם מזבח שרמז למדתו ע"י מזבח וקרבנות ע"י אהרן ומתוך אהבתו יתעלה שנאמר עם אברהם נעשה רצונו ממה שכתוב כי ידעתיו על דרך אהבה אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו סוכת המדבר היא דרך יי' ע"י צדקה ומשפט הוא שלום הבאה מיד אהרן ומדתו. ורמז סוכה נגד סוכת אברהם ואהרן בסוד בסוכת תשבו. וסוד הדבר להדבק כחות העליונות להיות לכח אחד בסוד מלך שבת עליון:
סוד לולב:
רמז לשבעה ימים. פרי עץ הדר רמז לפרי היוצא מן העץ וסודו הוא שבת מתוך שבת כפות תמרים ושבת לשבתות היסוד ומייחדים שמו של הקב"ה בלא פירוד. ושמחים לפי שהוציאם. מה שאמרו רז"ל כי יצר הרע גדול מיצר הטוב כל זמן שהוא מושל עד שמגיע יצר הטוב ומשפילו. הוא הסוד שגבר כח האלהים ביומו ובשבת הגדול לבחור כח השבתות לכחותם ולמדותם ולקדשם להיות השבת לשבת מסוד וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים כי ידעתיו כי הדעת והזכרונות קרובים. מהו לולב עד לב השמים בא להודיעך כי הכל כח אחד והכל דבר אחד ואם הם ד' כחות וגם שלשה בלא מלאכה והם אלו בתוך אלו לכח אחד והם סוד שבעה עמודים לעמוד אחד להיות השבת שלם בקודש. ואם תבין זה סוד שתי שבתות לשבת אחד. זה השער ליי' צדיקים יבואו בו וסוד השבת יוסף בו ובנימין מימינו בנימין מיוסף ויוסף מבנימין בסוד שבת. אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי:
סוד ראש השנה:
תקיעת שופר עצמו רומז לתפארת שהוא הכח הפועלת. תרועה רומז לעטרה. והיא פועלת וענין הדבר וסודו הוא כי שבת הגבור והנורא המעולה בגבורה בא בדין ובמשפט על השבתות להיותם פועלים על מדותם וכחותם הנאצלת להם מן העליון בשאר כחות עליונות ועליונים כי גדול יום יי' עליהם ובא לסדר תנועתם ופעולתו על פי החסד אשר סדרם בסוד הכתוב נאחז בסבך בקרניו וסמיך ליה תחת בנו הוא בנו האחרון וענה לו אל תשלח ידך אל הנער נער ישראל ואוהבו והנה נאחז החסד בדין הקרן ונתעלה הגבורה הרמה והנורא לדין כחות עליונים ושפלים והתקיעות דנין מי לחסד ומי לדין כמה שכתוב ויי' אלהים בשופר ואז עולה השופר בקולות מיושרות אל המים וביום בסוד משה ידבר והאלהים יעננו בקול יי' בכח ובשאר קולות זהו סוד תקון הקולות להיות הצאן בשלום הקדש. והמסעות בחצוצרות כי זה מעורר דין עליון וזה מעורר דין השפל הוא הקשה לרוב עד מאוד שמעורר בקנאה ולזה תוקעין בחצוצרות כי מדת הדין צריכה שמחה כדי להשקיט האש הגדולה ועל פי התקיעות לנצח. ועל זה הסוד גנזם משה כי הם ממדתו ואם נשארים היו מחריבים את העולם ואדם מושל ברוחו אשריהו:
סוד טעם הלולב:
לולב אתרוג וערבה והדס הג' כחות עליונות והרביעי הפועלת מהם כי הם לבדו אחד ולא לפועל שלשה הדסים רמז למדות השם הפועלים בלימודי יי' כי הפועל משתנה ולא הכח ושמיני של חג עצרת היא הכח הזקוקה והעצורה אצלו משאר הכחות ואולי מבגדי כהונה נבין הדבר כי היא המשפע לשלום הסוכה והנה פרט השבתות לשבת בראשית:
טעם חמץ ומצה:
הוא חסד ודין רוצה לומר כי נתעלה בגבורתו על שני אלו המדות והם תפארת להציל ולהשפיל שכתוב ימינך יי' נאדרי בכח והמדה נוטה ביותר לדין. ועומדת מדת הכח בסוד שכתוב ולא יתן המשחית וסוד ציווי לא ימצא שאור והכרת הנפש בו. וציווי מצות תאכלו תבין אותו מסוד האבנים הקבועין בחושן ועל זה צוה באכילת מצה כדי שלא תזוז כוונתך מן התפארת כענין ימינך יי' נאדרי:
וענין שבועות:
שבו נתנה התורה כי אחר שבעה שבועות שבוע לשבועות רוצה לומר שבת לשבתות והיא תפארת המאיר כאומרו ונראתה הקשת בענן ענן הכבוד ציץ הקדש כאילו הוא דבר אחד והוא תורה. רוצה לומר כי נקשרו כח השבתות לכח אחד להיותם קדש שבת לקדש העליון בלא קצוץ והלוחות רמז לה לשמור הלוחות בשבת ולזכור תפארת השבת כי לחת כתיב בלא זכור במשה שכתוב וידבר אלהים כי בסוד הגבורה נתנו למשה אשר ממנה הפועלת בצדק שנאמר בצדק תשפוט עמיתך. שבה נתברך אברהם והמלכות נזון לכלא:
טעם המשכן ומעשהו:
כי הוא רמוז למעלה במה שכתוב ובית תפארתי אפאר והם המתכות והצפעים (אולי הצבעים) רומזים לימים אבל אלו לכח המדות ואלו לפועל כאשר הם כתובים במקומותם. את המשכן עשר יריעות רמז לעשר רקיעים ר"ל כי עשר כחות עליונות ר"ל הספירות נטה השפע אלו הם לשאר כחות שהם כלבוש להם סביב כחות העליונים העשרה והם כוכבים וצבע שחקים ואלו כולם נקראים מערכות הכוכבים. ורמז יריעה כי היא לבוש לאדם ולענין נסוע הארון תבין הדבר כי המבחר בתוך והנשאר קליפה. פרוכת להבדיל במעשה בראשית בין מים. ר"ל כי יש להבדיל בין חצר המלך ובין היכל המלך. ר"ל בין הקדש לקדש הקדשים ובין שבת לשבת ורמז למים העליונים כי ממנו נמשך כל אשר בו יוסף להוסיף בבנימין. ענין ארון רומז כי ממנו הקיום לשבת של מטה ולזה רמז תורה שבעל פה לקיום המלכות ר"ל לחזק האנושי לקבל בו שכל עליון בסוד שכתוב וחזקת והיית לאיש ואולי לזה רמזו במדה א' יפקוד. והנה הכפורת באה ממקום למעלה מקום תפארתו בסוד משם רועה אבן ישראל וממנה שני עופרים היוצאים זה מתוך זה ומהם משה מלא ושלם ואולי לזה רמזו אזל בקרתא. וחלילה להיות שם דבר גופני ר"ל כי אלו ג' הם רוחניים כי אין להם עסק עם הימים. ואצילות הימים מהם לפעול פעולתם שלימה והם שלחן מנורה וקטורת רומזים לאבות בסוד ימיהם בסוד שכתוב וכסא כבוד ינחילם. מנורה לאברהם, שולחן ליצחק, בסוד שכתוב השקיפה אמרו רז"ל כי היא מתנת עניים בסוד כי יחיד ועני אני והוא כי הוא ה"א ראשונה ממנה אחרונה והקטורת ליעקב רמז למדתו כי הפאר הוא הכבוד ואהרן מהכל בתחילה בסוד הוא אהרן ומשה. והקרשים שמונה וארבעים רמז לשבת הגדול שממנה כל השבתות כמו אדם וחוה שהם ראש והם שבת אחד של מטה ויקרא עליהם שאר השבתות וכחות עליונות ששה כלים רמוזים לששה ימים השלשה לשפע והשלשה לפעל והשביעי שבת ל??צמו המקבל כמו לך יי' הממלכה בסוד כי יחיד ועני אני והיא שקולה כנגדם בסוד ונפש כי תקריב. לחם הפנים כמו וזאת לפנים בישראל וסוד שתי פנים כמו לפני יי' לזכרון מפה ומפה על זה לא היה מונח במקום נחת כי הם במקום נע תמיד לזכרון. ובשבת מתחדשים רמוז לחדוש שבת של מטה והגביע מקבל מלמעלה ונותן למטה והנרות וכל אלו רמוזים למעלתו של משה בהשיגו שם. וחמשים לולאות במה שלא השיג. ושמונה בגדים של כהן לפי שתחלת מעשיו רומז ליחוד המיוחד בכחות לכח אחד בהיות מחשבתו זכה והדיוט כלול בהם. ואורים ותומים לפי מאחר שכיון ביחודו מכוין בכחו ומתוך זה בולטות האותיות שהם כחות עליונות ומאירות לו ברצונו ונקראים שם המפורש בעבור מנין האותיות המפותחים שם והם האבות והשבטים והסוד כי הוא ממשיך במחשבתו הייחוד המיוחד ומשפיע כחות של מעלה כי הם העץ והקליפה ומתוך כח המעשה המחשבה הטהורה וזכה בולטות האותיות ומאירות לפניו. ומיד הזכרון על שתי כתפיו שהם זרועות עולם רומזים החסד והתפארת והגבורה. ומשם רועה אבן ישראל רמז האבנים המקבלים מן הכהן עליון. והקרבת הנשיאים בהסכמה שהסכימו לכלל מדתם בימים ע"י הקרבנות. וברכת כהנים תהיה הברכה בהסכמה רוצה לומר כי אין כח החסד להשפיע עד ישלמו המדות זו בזו לאמת ולשלום ואז תהיה הה' משפעת בגבורה כשהם דומים לעליון המשפיע ועליהם נאמר והאמת והשלום אהבו. ונעשו כולם אמת עם השלום לאחד. ואז הברכה באה בגבורה. והזהיר על ענין חלה בלא שיעור וכהן עליון מקבל כי היא הכח המספקת לכל בלא שיעור וכהן עליון מקבל הימנה ומשם הה"א אחרונה לכהן: