בדברים המעוררים היראה הפנימית האמורה בפרק הקודם, האחד הוא בבחון האדם בשכלו מעשיו של הקב"ה, כי מרוב גודלם נותנים יראה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים סו, ג) אמרו לאלהים מה נורא מעשיך, וכן משה רבינו ע"ה בפרשת ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה (דברים יא, יב), אמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, נראה שהוא מהדברים המעוררים היראה.
וענין זה נתבאר בדברי רבותינו ז"ל ובדברי הרשב"י ע"ה, וצריכין אנו להעתיק לשונם ז"ל כדי לעורר את הלב ליראה, במסכת חגיגה (יג, א) זה לשונם מן הארץ ועד לרקיע מהלך ה' מאות שנה, ועוביה של רקיע מהלך ת"ק שנה, וכן בין כל רקיע ורקיע למעלה מהן חיות הקודש רגלי החיות כנגד כלן, קרסולי החיות כנגד כלן, שוקי החיות כנגד כלן, רכובי החיות כנגד כלן, ירכי החיות כנגד כלן, גופי החיות כנגד כלן, צוארי החיות כנגד כלן, ראשי החיות כנגד כלן, קרני החיות כנגד כלן, למעלה מהן כסא הכבוד, רגלי כסא הכבוד כנגד כלן, כסא הכבוד כנגד כלן, מלך אל חי וקיים לעד רם ונשא שוכן עליהם, עכ"ל לעניננו.
ובפרשת בשלח (נו, ב) בפסוק (שמות טו, ד) מרכבות פרעה וחילו ירה בים, נתבאר ענין זה יותר, זה לשונו רבי יצחק פתח (ירמיה י, יא-יב) לקול תתו המון מים בשמים וגו', הא תנינן שבעה רקיעין עבד קוב"ה ובכל רקיעא ורקיעא ככבין קביעין ורהטין בכל רקיעא ורקיעא ולעילא מכלהו ערבות, וכל רקיעא ורקיעא בהלוכו מאתן שנין, ורומיה חמש מאה שנין, ובין רקיעא ורקיעא חמש מאה שנין, והאי ערבות הלוכו באורכיה אלף וחמש מאה שנין ופותייה אלף וחמש מאה שנין, ומזיוא דיליה נהרין כל אינון רקיעין, והא תנינן לעילא מערבות רקיעא פרסות דחיות קדישין ורומהון ככלהו לעילא מנהון, וקרסולין דחיות ככולהו וכו', ע"כ מה שנתבאר בגמרא, עכ"ל לעניננו.
עוד (נח, א) בפ' עצמה, תאנא הדרניאל שמיה, והוא עילאה על שאר מלאכין אלף ושתין רבוא פרסין, וקליה אזיל במאתן אלף רקיעין דמסתחרן באשא חוורא, עכ"ל. וזהו המלאך הב' שפגע משה רבינו ע"ה בעלותו לקבל התורה, והיה משה רבינו ע"ה ירא מהמלאך הזה עד שהזכיר שם ע"ב, וכיון ששמע המלאך הזה אותיות השם נזדעזע וקרב אצלו. ואומר אח"כ המאמר והוה אזיל עמיה עד דמטו לאשא תקיפא דחד מלאכא די שמיה סנדלפון, ותאנא סנדלפון עלאה הוא על שאר חברוי ת"ק שנין, והוא קאים בתר פרגודא דמאריה וקשר ליה כתרין מבעותהון דצלותא דישראל, ובשעתא דמטי האי כתר לרישיה דמלכא קדישא, הוא מקבל צלותהון דישראל, וכלהו חיילין ואוכלוסין מזדעזעין ואמרין בריך יקרא דה' מאתר בית שכינתיה. אמר ליה הדרניאל למשה לית אנא יכיל למהך עמך דלא יוקיד לי אשא תקיפא דסנדלפון, ביה שעתא אזדעזע משה עד דאתקיף ביה קוב"ה במשה ואותביה קמיה וכו', עכ"ל לעניננו.
והנה מגדולת העבדים גדולת האדון נודעת, שאם מלאכיו מעלתם גדולה כ"כ, על אחת כמה וכמה במעלת מדותיו באצילות, כל שכן וכל שכן מעלתו ית' שאין לה קץ ותכלית, בפרט הרואים דברי הרשב"י ע"ה במה שפירש באדרת נשא (קכז, ב - קמה, א) מענין רבוי העולמות שבאצילות, המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו. ואמרו בתקונים (קלה, ב) כתר עלאה אף על גב דאיהו אור קדמון אור צח אור מצוחצח איהו אוכם קדם עלת העלות, עכ"ל לעניננו. ובבחינת ההארה הגדולה הזו שאין לה תכלית הוא שיקרא האין סוף גדול, כדפירשתי לעיל (פ"א), אגב.
והנה כאשר יתבונן האדם במעשיו ית' יירא ויכנע מגדולתו ויתבושש ממנו ולא יעבור על מצותו, וכן אמר יונה הנביא (יונה א, ט) ואת ה' אלהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה. נראה שהיראה היא מצד מעשיו המראים על גדולתו. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו. וכן אמר משה רבינו ע"ה (שמות טז, ז) ונחנו מה, כי אין אנו נכנסין בגדר בריה לנגד גדולתו ית' כמ"ש (דניאל ד, לב) וכל דיירי ארעא כלא חשיבן. And behold, when one meditates on the deeds of the Holy Blessed One, that person will feel awe/respect and lower oneself given their awareness of the greatness of the Holy One, and feel worried and will not transgress God’s mitzvot. And so Yonah said: “And I respect the God of Heaven, who made the sea and the dry land.” (Jonah 1:9) And we see that respect comes from the side of God’s deeds that show God’s greatness. And so too King David, peace be upon him, said “When I behold Your heavens, the work of Your fingers, the moon and stars that You set in place, what is man that You have been mindful of him?” (Psalms 8:4-5). And so too Moshe our teacher PBUH said “and we, what are we?” (Ex. 16:7), since we do not even enter in the category of creature when compared to the greatness of the Blessed One, as it is written “all of the inhabitants of the earth are of no account” (Daniel 4:32).
עוד בחינה שנית לעורר היראה קרובה לזו האמורה, והיא בבחון האדם בדעתו האותות והמופתים המתחדשים בעולם, וכן ישראל כשראו הנס הגדול שנעשה להם על הים נאמר בהם יראה, שנאמר (שמות יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' וגו'. וכן אמר המשורר (תהלים סה, ו) מכין הרים בכחו נאזר בגבורה משביח שאון ימים שאון גליהם והמון לאומים וייראו יושבי קצוות מאותותיך מוצאי בוקר וערב תרנין וגו', ושאר נפלאות ה' ית' ואותותיו הנזכרים במזמור.
עוד בחינה ג' לעורר היראה, גם כן קרובה לזו האמורה בסמוך, והיא בבחון האדם טובות הבורא העודפות עליו, והוא מה שאמר הנביא (מלאכי א, ו) ואם אב אני איה כבודי וגו' איה מוראי. והיינו כי מדרך האב להטיב ולרחם לבנו, ואם הבן חוטא האב מיסרו, כענין (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך. והוא מה שאמר הנביא ירמיה ע"ה (ירמיה ה, כד) ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חוקות קציר ישמָר לנו עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם. הרי בפירוש יראה מצד הטובה, כמ"ש נירא נא וגו' הנותן גשם וגו'. עונותיכם הטו אלה, הרי היסורין. ואין היראה מחמת היסורין, אלא כי מדרך האב להטיב ולרחם וצריך לירא שלא יהיה הוא הגורם שיתאכזר אביו עליו וימנע הטוב ממנו.
ובבחינת יראה זו אפשר לפרש מה שפירש בתיקונים (ע' קכט, א) ובזוהר פרשת נשא (קכב, ב) י' יראה, ודא איהי על רישיה דבר נש, ומנה ייעול דחילו ללבא דבר נש למדחל מקוב"ה ולנטרא גרמיה דלא יעבר על פקודין, עכ"ל. וכן פירשו גם כן במדרש רות מהזוהר (פב, ב).
ובבחינת יראה זו אפשר לפרש פסוק (דברים כח, נח) ליראה את השם הנכבד והנורא הזה וגו', כי יש בחינה שיקרא בה נכבד בבחינת הטובה הנשפעת ממנו כמו שיתבאר.
כבוד, פירשו בזוהר פרשת פקודי (זוהר רכא, ב) שהוא לשון הארה, בפסוק (ישעיה יא, י) שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד, זה לשונו והיתה מנוחתו כבוד, מנוחתו דא בי מקדשא, כבוד, דהכי אקרי בההוא זמנא כבוד, דכתיב (שם ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים, ומנוחתו דההוא שורש ישי אתקרי כבוד ה' דלא יתמני ולא יקום בחשבנא לעלמא, עכ"ל לעניננו. הרי בפירוש שכאשר תקרא כבוד הוא שתעלה במדרגת הארה גדולה להיות אור הלבנה כאור החמה ואז אינה עומדת בשיעור וחשבון כאשר הוא כשהיא למטה, דכתיב (שה"ש ז, ה) עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים, כדפירשו בפרשת פנחס (זוהר רכ, ב), וכן פירשו גם כן בפרשת בראשית (ח, א) בפסוק (תהלים יט, ב) השמים מספרים כבוד אל, שכבוד לשון הארה וחשיבות, ע"ש. ומצינו בפסוקים שכבוד עניינו אור, בישעיה (ס, א) וכבוד ה' עליך זרח, וביחזקאל (מג, ב) והארץ האירה מכבודו, ובתורה (שמות מ, לד) וכבוד ה' מלא את המשכן, וכן (ויקרא ט, ו) וירא אליכם כבוד ה', וכמוהו רבים.
ואפשר להתייחס לכבוד שתקרא אור מפני שתרגום כבוד יקר, וכתיב (זכריה יד, ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, והכוונה אור בהיר, כי יקר הוא חשיבות, ואין חשיבות לאור אלא מצד בהירותו.
וכן כאשר נאמר (ישעיה יא, י) והיתה מנוחתו כבוד, הכבוד הוא שתעלה במעלה וחשיבות, ומהו החשיבות למעלה באצילות, בהירות אורה שיהיה אור הלבנה כאור החמה.
וכן ברעיא מהימנא בפרשת פנחס (זוהר רכה, ב) פירשו שמה שאמר משה רבינו ע"ה (שמות לג, יח) הראני נא את כבודך היה על כתר עליון, וזה לשונו ובגין דא שעור סוכה לא פחות מעשר דאיהי מלכות עשיראה דכל דרגין, ולא למעלה מעשרין דאיהי כתר עליון דלא שלטא ביה עינא. כבוד עילאה עליה אמר משה הראני נא את כבודך, ואתיב ליה קוב"ה לא תוכל לראות את פני, ולית כבוד בלא כ', עכ"ל לעניננו. אם כן נמצא כי מצד הארת אור הבהיר הבא מלמעלה הוא שיקרא כבוד, כמ"ש ולית כבוד בלא כ'. ובזה מדוקדק לשון המאמר למעלה שאמר אתקרי כבוד ה' דלא יתמני וכו', והדומה לזה (שמות לג, כב) והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת וגו'. וכן באיוב (איוב יט, ט) כבודי מעלי הפשיט וגו'.
ונמצא כי מה שאמר השם הנכבד, ירצה שהוא מקור הארה לכל הנבראים, שכלם מקבלים אור ושפע מידו"ד כדפירשתי בפרק הקודם, והיינו מה שפירשתי שנכבד יורה על הטובה הנשפעת ממנו ית'.
ובזה יובן אמרם בזוהר פרשת וילך (רמא, ב) כחי המכוין ליחד השם, עליו נאמר כי מכבדי אכבד, והטעם, כי בכוונתו הטובה מושך תוספת הארה למעלה, כמו שנתבאר שם דרך הייחוד, ולכן משם נמשך הארה לנשמתו בעולם הבא, וזהו כבודו.
והנורא, פירוש במה שנתבאר לעיל במאמר שהעתקנו מפרשת בשלח, שאפילו במלאכים המלאך הגדול מחבירו השאר יראים לגשת אליו, וכן (שמות לה, ל) וייראו מגשת אליו הנאמר במשה רבינו ע"ה מצד קירון פניו. ואמרו בזוהר פרשת בשלח (זוהר נח, א) שכאשר חטאו ישראל בעגל נטל קוב"ה ממשה אלף חולקין מההוא זיוא, ומההוא זיוא דאשתאר ביה הוו מבהיקין אנפוי דמשה. ומה בהאי דאשתאר ביה לא הוו יכלין לאסתכלא באנפוי, בההוא דאסתלק מניה על אחת כמה וכמה, עכ"ל. וכיוצא בזה נאמר בענין והנורא, כי מצד היותו נכבד על דרך שפירשנו, ימשך מזה היותו נורא, כי כל צבאות מעלה יראים לגשת אליו מצד אורו שאין לו תכלית, ביען כי יתבטל מציאותם, על דרך שפירש בספר ברית מנוחה בענין קברות התאוה, כי שם קברו את העם המתאוים, כי כל מלאך שיחשוק ויתאוה לעלות למעלה ממדרגתו יתבטל מציאותו, וזהו ענין הקבורה מצד התאוה שהוא החשק.
ועל דרך זה הוא פירוש (קהלת יב, יג) את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, והענין כי יש אדם דאצילות ואדם דבריאה ואדם דיצירה ואדם דעשיה כדפירשו בתיקונים (מא, ב), וכל בחינות אדם האמורות יש להם יראה, שלא יכנס אדם דבריאה לראות ולהסתכל לפנים ממדרגתו שהוא באצילות, וכיוצא לשאר. ולא זה בלבד, אלא אפילו באצילות פירשו בתיקונים (שם קיט, א) דלית ספירה דלא אתקריאת אדם, וכל בחינות אדם שבאצילות יש להם יראה זו האמורה, עד שאפילו בכתר צודק בקצת יראה זו מאחר שהוא נאצל והוא אוכם קמי עלת העלות, הוא ירא מעלת על כל העלות. והיינו כי זה כל האדם, פירוש כל בחינות אדם האמורות יש להם יראה.
ועל דרך זה פירש מורי ע"ה בספר תפלה למשה בפסוקים אלו (תהלים מח, ה) כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם חיל כיולדה. כי כל זה בעת סילוק ההיכלות לעלות למעלה, ובעלותם שם המה ראו כן תמהו וגו'.
עוד יש לפרש הנכבד והנורא באופן אחר קרוב לדרך האמור, והוא כי מצינו שהנשמה תקרא כבוד, שנאמר (שם ל, יג) למען זמרך כבוד ולא ידום, וכן (שם טז ט) לכן שמח לבי ויגל כבודי. והוא, כי כבוד האדם והמאיר בו הוא הנשמה, ואם כן "הנכבד" ירצה שהוא מקור לכל הנשמות, ולא נשמות התחתונים בלבד אלא הוא מקור הארה המאיר לכל העולמות העליונים והוא נשמה בתוכם, וכמו שהנשמה היא המאירה לגוף כן הוא ית' מקור הנשמה לכלם.
והנורא לפי זה הוא, שכיון שבידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש (איוב יב י), צריך לירא ממנו כי בידו לסלק הנשמה כרגע ויגוע כל בשר יחד, וכמ"ש (דניאל ה, כג) ולאלהא די נשמתך בידיה וכל ארחתך ליה לא הדרת. ובערך זה גם כן כל צבאות מעלה יראים ממנו ביען ששפעם וחיותם תלוי בו, וזהו "אשר בידו נפש כל חי", דהיינו צבאות מעלה שהם חיים וקיימים לעולם, ובידו ית' תלוי חיותם, ו"כל חי" הוא לרבות עד למעלה למעלה כל מציאות הנאצלים. "ורוח כל בשר איש" הם הגשמיים התחתונים שבעשיה התחתונה, ולכך אמר בהם לשון בשר מפני ששולט בהם המיתה והכליון, אמנם בעליונים שאין בהם מיתה אומר כל חי, שכלם מחיותו ית' כמו שנאמר (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם.
עוד מצינו במלת כבוד שנשתמש בו הכתוב לענין הלל ושבח, כענין (תהלים כט, כ) ובהיכלו כלו אומר כבוד, שהכוונה בו ההלל והשבח הנאמר לה' ית'. וברעיא מהימנא פרשת קדושים (פא, ב) פירשו שכבוד עולה ל"ב, והכוונה על ל"ב נתיבות חכמה. ונודע מה שאמר בספר יצירה שבל"ב נתיבות חכמה שהם ל"ב אלהים שבמעשה בראשית, בהם חקק יה ידו"ד צבאות את עולמו. והכוונה שעל ידי ל"ב נתיבות אלו היה בריאת כל העולמות שהוא ענין כל מעשה בראשית, ונתייחסו הל"ב נתיבות במלת כבוד מפני כי כבודו של הקב"ה נתגלה אלינו מצד מעשיו ובריותיו הגדולים אשר ברא, כמו שפירשתי בתחלת פרק זה, ועל ידי כך אנו מכבדים ומהללים אותו כמ"ש (ישעיה מג, ו) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, ופירוש לכבודי בראתיו, שיכבדני ויהלל אותי, לכך בראתיו.
ועוד ירצה הנכבד, במה שפירשו ברעיא מהימנא והעתקנו לעיל בסוף פרק א', שפירשו (שם ו, ג) מלא כל הארץ כבודו, הוא על כבוד אלהותו ית' המתגלה לנו על ידי התפשטות העולמות מעילה לעלול כמ"ש דאי לא יתפשט נהוריה על כל בריין איך ישתמודעון ליה ואיך יתקיים מלא כל הארץ כבודו. וכבוד האלהות מתגלה על ידי כ' כתר, דלית כבוד בלא כ' כדפירשתי לעיל, ואחר כך האור מתלבש על ידי ל"ב נתיבות חכמה שהם י' מאמרות וכ"ב אותיות כדפירשו בתיקונים (עח, ב), ועל ידי הל"ב נתיבות שפעלו כל מעשה בראשית על ידם מתקיים מלא כל הארץ כבודו. ומצד זה יקרא ידו"ד נכבד, שע"י הוא בריאת הכל על ידי ל"ב נתיבות, והוא כלול מהם.
וגם כן הוא נכבד, ירצה שהוא קשור לְעוֹלָם וכלול מכבוד האלהות העליון על ידי הכתר שהוא כ', וכדפירשו בתקונים והעתקנו לעיל בפרק קמא השם לא איתקרי בייחודא דארבע אתוון אלא ביחודא דעילת העלות דמייחד לון, ועל ידי הכבוד מתפשט למטה בתחתונים בסוד מלא כל הארץ כבודו שפירשתי בפרק קמא. ובפירוש זה כל הפירושים שפירשנו בענין הנכבד באים לדרך אחד.
וגם מה שפירשתי שהנכבד מורה על היותו מקור הנשמות, כלול בזה, שאחרי שנכבד מורה על כללות ל"ב נתיבות, בכלל הל"ב הוא נתיב בריאת האדם, ויברא אלהים את האדם בצלמו, והאדם הוא הנשמה הנקראת אדם, כי הגוף נקרא בשר אדם, שנאמר (שמות ל, לב) על בשר אדם לא ייסך.
והנורא לפירוש זה ירצה, כי מפני גילוי כבודו אלינו אנו מתיראים מפניו, כמשל עבדי המלך הרואים פני המלך שהם מתיראים ממנו מפני שהוא לפניהם, מה שאין כן למי שאינו רואה פני המלך ולא מושבו שאין לו מורא מהמלך. וכן אמר יעקב אבינו עליו השלום (בראשית כח, יז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, כי מצד היותו בית אלהים נותן מורא.
ומדרכי הירא את המלך הוא שלא להגביה עיניו לפניו, וכן אצל משה במראה הסנה, אמר (שמות כ, ו) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. ומזה יחוייב לאדם שלא ללכת בקומה זקופה שלא לדחות המורא מעליו, וזו היתה מעלת רב עליו השלום, שאחד מעשר מדות שהיו בו הוא שלא היה מסתכל יותר מד' אמות, והטעם כדי שלא לסלק מורא השכינה מעליו. ועוד כדי שלא יראה שום עבירה [בזמן שאין בידו למחות, כטעם (תהלים קיט, לז) העבר עיני מראות שוא].
ובפרט בעת התפללו צריך שיאמין שכבודו מלא עולם, וירא ויבוש מלפניו ויתן עיניו למטה, כמו שפירשו ז"ל (יבמות קה, ב) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, וידמה האדם שאלו היה רואה אור גדול עד שהיה מחשיך עיניו ודאי שלא היה מסתכל, וכמו שאמרו בפרשת בראשית (ד, א) במעשה רבי חייא כאשר ראה לרבי שמעון אחר פטירתו, קלא נפק ואמר מאיך עינך לא תזקוף רישך ולא תסתכל, מאיך עינוי וחמא נהורא דהוה נהיר למרחוק. וכן בפטירת הרשב"י ע"ה (האזינו רצו, ב) אמר רבי אבא לא זקיפנא רישאי, דנהורא הוה סגי ולא יכילנא לאסתכלא. וכיוצא בזה כאשר יתפלל האדם ויחשוב שהשם הנכבד לפניו שהוא מקור ההארה לאין תכלית, ראוי שיבוש וישפיל עיניו מפני כבוד ה'.
וכן בפרקי רבי אליעזר (פ"ד) אמר שהחיות עומדות אצל כסא כבודו, ועם היות שאינם יודעות מקום כבודו אפילו הכי עומדות באימה ויראה, וזה לשונו בפרק רביעי והחיות עומדות אצל כסא כבודו ואינם יודעות מקום כבודו והחיות עומדות באימה ויראה ברתת וזיע ומזיעת פניהם נהר של אש מושך ויוצא לפניו, שנאמר (דניאל ז, לה) נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי, שנים שרפים עומדים אחד מימינו של הקב"ה ואחד משמאלו, שש כנפים שש כנפים לכל אחד בשתים יכסה פניו שלא יביטו פני השכינה וכו', עכ"ל לעניננו.
ואפשר לפרש הנכבד והנורא במה שפירשו בתקונים, כי כמו שיש ל"ב אלהים במעשה בראשית, יש כנגדם ל"ב פעמים ידו"ד בנקודות ידועות שיוצאים מהפסוקים כדפירשו שם, ונמצא בזה שאין לך דבר בעולם שלא יהא חתום בשם ידו"ד ובשם אלהים הכל כאחד, ואם כן הנכבד יקרא מצד שם ידו"ד מהטעם שפירשתי לעיל, והנורא מצד שם אלהים כי רוב יראה היא מהדין, והיינו אומרו (דברים כח, יט) הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך, כי ידו"ד נכבד מצד החסד אלהיך מצד הדין.
ובזה נבין פסוק (שם ה, לח) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ידו"ד הוא האלהים בשמים ממעל וגו', והענין כי אין שלמות החסד אלא בהיותו כלול מהדין, ואין שלמות לדין אלא עם הרחמים, והיינו כי ידו"ד שהוא בעל החסד והרחמים הוא האלהים כלול מהדין, וכן האלהים הוא ידו"ד, ואופן כיצד ימצא אלהים בידו"ד פירשו בתיקונים (עג, ב), כי ידו"ד במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה מ"ה, וכאשר נמצאו אותיות אלו מ"ם ה"א עולה כמנין אלהים. ומפני היות שם ידו"ד כלול מאלהים לכן כל מעשה בראשית הנפעל בל"ב נתיבות היה על ידי שני שמות אלו כאחד, והיינו אומרו כי ידו"ד הוא האלהים בשמים ממעל, ירצה כי השמים ממעל ועל הארץ מתחת הכל נברא על ידו ואין עוד.
ואופן איך ימשך מזה היראה לאדם, הענין כי מה שפירשנו לעיל בפרק קמא בשם רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום, שעיקר היראה לירא את השם בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וכלא קמיה כלא חשיבי, כל זה גילתה תורתנו הקדושה במלותיה הקצרות באומרו הנכבד והנורא, ובהנכבד יורה דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין, כי על ידי ל"ב נתיבות גדולתו וממשלתו מתגלה אל התחתונים, וכן בזה הוא עקרא ושרשא דכל עלמין, כי על ידי הל"ב נתיבות החיים מתפשטים לכל התחתונים. ועל ידי שם ידו"ד החיים מתפשטים בכל הנמצאים שעל ידו נבראו, על דרך שהוא רב ושליט, נמצא שהוא עקרא ושרשא דכל עלמין.
והנורא, הוא כלא קמיה כלא חשיבי, ומה שפי' שם בסוף פ"ק בענין זה הוא היראה מחמת הדין, שכאשר ייטיב עמו הקב"ה והוא עובר על רצונו, צריך לירא כי המלך אף על פי שכעת אינו מראה לו פנים זועפות מכל מקום נפרעין ממנו אחר כך, והיינו אלהיך, על דרך שפירש בזוהר פרשת בשלח (ע' נא, ב, ע' ס, ב) ועוד אאריך בזה בעזרת ה'.
ונראה לי שיראה זו הוא מה שייחס הרשב"י בזוהר (נשא קכב, ב) ובתיקונים (קכט, א) י' יראה וה' אהבה, ובענין אהבה יתבאר בשער הבא בעזרת ה'. אבל ביחס יראה לי' שהיא ראשית חכמה, הוא במה שפירשתי שאחר שרב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין הכל נמצא בידו"ד ושם ידו"ד הוא בחכמה שכל י' הוא ידו"ד, אם כן שם עיקר היראה, בפרט כאשר נסתכל במה שאמר הכתוב (תהלים קה, כד) כלם בחכמה עשית, והיא סוד המחשבה המשלחת חיים בכל העולמות, והיינו פסוק (משלי יד, כז) יראת ידו"ד מקור חיים, כנודע שהיא מקור החיים לכל העולמות.
ומפני שלכאורה קשה לומר על החכמה שהיא עיקר לכל העולמות, מצאנו הכרח לזה בפרשת ויקרא (י, ב) זה לשונו תאנא בספרא דחנוך, בשעתא דאחזיאו ליה חכמתא דרזין עלאין, וחמא אילנא דגנתא דעדן, אחזיאו ליה חכמתא ברזא עילאה, וחמא דכלהו עלמין הוו מתקשרן דא בדא, שאיל לון על מה קיימין, אמרי ליה על י' קיימי כלהו ומניה אתבניאו ואשתלשלו, וחמא דכלהו מזדעזען מדחילו דמאריהון ועל שמיה אתקרון כלהו, ע"כ. ואחר כך אמרו שהקוץ העליון שבי' הוא דחילו דכלא.
ובמעלת גודל החכמה פירש בספר ברית מנוחה זה לשונו גודל צבא השמים אין להם תכלית, שמלאך אחד ששמו אוריאל תפס בפסיעה א' מן גלגל העשירי לארץ, שנאמר עתה באתי, ואם מלאך אחד כזה תשעה גלגלים לא נחשבו כל כך, על אחת כמה וכמה יהוא"ל שהוא עליו שנראה אצלו אוריא"ל כנער, ויהוא"ל אצל שמועא"ל כלא היה, ואלו הג' שרים אצל הדעת המתפשט מן תולדות השכל נחשבו כלא היו, וכן השכל לבינה והבינה לחכמה, והחכמה דמוה שהיא אם כל המאורות ושכל הגלגלים וצבאותיהם והמאורות המפרנסים לברואיהם וכל הגנזים לא נחשבו אצלה כלא היו כי היא שוכבת בחיק המלך והיא סוכנת למלך, וכראות החכמים המעמיקים בחכמה לידע שרשה שכל המאורות וצבאותיהם והעולם וצבאותיו והתהומות ודגי הים וכל המים אשר תחת השמים החכמה חופפת על כלם ולא נראה מהם דבר ונחשבו כל אלה כקערה קטנה ומים אין בה אצל החכמה, וכאשר העמיקו לדעת בחכמה הגדולה הזאת אמרו ומה רבון כל העולמים שמאור כזה מתפשט ממנו, עכ"ל.
ועל יראה עליונה זו אמרו בתיקונים (קכו, ב) על וגביהן וגובה להם ויראה להם, בענין אותיות נקודות טעמים שהם בינה וחכמה וכתר, ואמרו ויראה להם דא כתרא דתמן טעמי, עכ"ל.
ומפני היות יראה זו במקום הנסתר, כתוב אחר כך (דברים כח, נט) והפלא ה' את מכותך, ונודע שאין פלא אלא במקום זה כמו שפירשו בזוהר פרשת צו (לא, א) על פסוק (ישעיה ט, ה) פלא יועץ.
ועל יראה זו נאמר (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים, שהיא היראה מחמת ה', כמו שביארנו ד' בחינות בענין היראה וכלם תלויות בידו"ד רב ושליט עיקרא ושרשא וכו' וכלא קמיה כלא חשיב, ולמעלה הוא מקום תוספת החיים כדפירשו בזוהר (תוספות עדר, ב) בפסוק (ישעיה לח, ו) הנני יוסיף על ימיך. ולכן לא אמר יראת אלהים תוסיף ימים, כי יראת אלהים היא יראה מפני הדין והיא מקום זעירו וקמיטו, ואינה במעלות היראה החשובה להוסיף ימים, אבל היראה הזו היא יראה מפני גדולתו ית' מחמת ידו"ד, שהשם הזה היוה אותו ברמ"ח איבריו ואת נשמתו ומצוייר בו בכל אבר ואבר, והוא ירא לחטוא לפני המלך שלפניו, כמו עבדי המלך הרואים חותם המלך שיראים מאותו החותם כמו מפני המלך עצמו, כדפירשו בתיקונים (סה, ב) בפסוק (שה"ש ח, ו) שימני כחותם.
נמצא שהם שלש בחינות בפסוק, האחד יראת אלהים, ואינה מוספת ימים אלא ימיו הקצובים מיום בריאתו הם העומדים לו. וקצה האחרון שבמעלות היא יראת ה' המוספת ימים. ושנות רשעים שאין להם שום יראה, תקצורנה מהשנים הקצובים להם.
עוד יש לפרש פירוש ד' בהנכבד והנורא, על דרך שפירשו ברעיא מהימנא (פ' קדושים פב, א) בענין כבד את אביך ואת אמך, פירשו שם שחכמה תקרא כבוד מפני שהיא כסא לכתר עליון לשמש תחתיו ולעשות מאמרו בל"ב נתיבותיה, וזה לשונו בקיצור ובגין דעבידת מאמריה וצווייה בלא עכובא בל"ב שבילין דבהון אתברי כל עובדא דבראשית, אתקריאת כבוד ובהיכלו כלו אומר כבוד (תהלים כט, ט) וכו', עכ"ל לעניננו.
ועוד שם לקמיה בענין כבוד אב ואם, יקרא דאביו ואמו למעבד צווייה, וצווי דיליה אינון פקודין דעשה, והא אוקמוה מארי מתניתין יש מצווה ועושה, ובגין כך איהו נעשה ונשמע, והאי איהו כבוד דאבא ואימא דצוה לבריה דיעביד הכי ואיהו עביד מיד בלא עכובא כלל, עכ"ל. ופירשו שם לקמיה, שאיש אמו ואביו תיראו, היראה היא להזהר שלא יעבור על מצות לא תעשה.
ועל דרך זה נפרש בענין הנכבד והנורא, הנכבד שכל הנבראים משועבדים למאמרו לכבדו ולעשות רצונו, והנורא שהכל יראים שלא לעבור על מצותיו, כמו שאמר הנביא (ירמיה ה, כב) האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו וגו'. ויתבאר הפסוק הזה בעזרת ה' בפרק הבא.
ועוד אפשר לומר פרפרת אחת, במה שפירשו בתיקונים ( ה, א) כי שם ידו"ד כולל לא תעשה ועשה, שמ"י עם י"ה שס"ה, זכרי עם ו"ה רמ"ח, אם כן נמצא כי ידו"ד יקרא נכבד ונורא, נכבד שהוא מקור מצות עשה בסוד ו"ה, ונורא מצד מצות לא תעשה שהם י"ה.
ובזה נכלל הפרק הזה: