מפני שקדם עסקנו בפרק הקודם בענין תקוני השכינה וקישוטיה, אמרנו לסמוך לו פרק זה, לבאר שכל העבודות החמורות שחייב האדם לעשות לתיקון השכינה צריכין שיהיו בשמחה, שנאמר (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, ואמר (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה, ופירשו בזוהר (ריש פ' ויחי דף רטז ע"ב) זה לשונם אמר רבי יוסי שכינתא לא שריא אלא באתר שלים ולא באתר חסיר ולא באתר פגים ולא באתר עציב, אלא באתר דאתכוון, באתר דחידו, ובגין כך כל אינון שנין דיוסף אתפרש מאבוי ויעקב הוה עציב לא שריא ביה שכינתא. תנא אמר רבי אלעזר אמר רבי אבא, כתיב עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה, לאפקא דלית פולחנא דקודשא בריך הוא אלא מגו חדוה, דאמר רבי אלעזר לית שכינתא שריא מגו עצבות, דכתיב (מל"ב ג, טו) ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן, עד כאן לשונו.
ושמעתי בשם מה"ר יצחק די לוריא אשכנזי ע"ה שפירש פסוק תחת אשר לא עבדת וגו' מרוב כל, פירוש יותר אם היה לך רוב כל. והכוונה, שיהיה שמח בשמחת הקדוש ברוך הוא ובמצוותיו ותורתו יותר מכל ממון שבעולם, כמו שהתורה נאמר בה (משלי ג, טו) וכל חפציך לא ישוו בה, כך לא ישוה שום שמחה שבעולם אצל שמחת מצוה, וכן פי' לעיל בפרק ב בענין האהבה. וכענין זה שמעתי בשם הר' יונה ע"ה בפסוק (משלי ג, ט) כבד את ה' מהונך, שפירש יותר מהונך.
ואופני קנות אדם שמחה בלבו, הוא כשיחשוב בטובת הבורא יתברך עליו כמו שהארכנו, אם בנתינת התורה וכו', ויאמר בלבו, עילת כל העלות וסבת כל הסבות שברא והמציא כל הנמצאים בעבור האדם והשגחתו הפרטית עלי, עם היות שלגדולתו אין לה תכלית וסוף, ישגיח על יתוש קטן כמוני שאני נחשב לאין נגד גדולתו יתברך, להטיב עמי בטובות העולם הזה ובטובות העולם הבא.
והוא כמשל המלך שיש לו שרים ונכבדים לאין מספר, וראה במדינתו עבד אחד, וקראו ואמר לו רצוני שתעבדני ותהיה מהשרים העומדים לפני הרואים את פני המלך, ואמר לו אם תעבדני כראוי אשים מעלתך למעלה מהשרים הנכבדים אשר עמי. האין מן הראוי על העבד ההוא לעבוד עבודת רבו בשמחה, ויאמר בלבו, הואיל והמלך עם גדולתו וממשלתו שלא חסר לו דבר בחר בי לתועלתי שאהיה עובד לפניו, אין מן הראוי שאעבוד עבודתי לפניו אלא בשמחה ובטוב לבב.
ובספר החסידים (סימן יד) כתוב בשורש האהבה, כי כדי לעבוד בשמחה יקח אדם משל מבשר ודם, אם היה יודע דבר שהוא רצון המלך לא ישקוט ולא ינוח עד שישלים רצון המלך, שהוא רימה ותולעה כמוהו, ויהיה שמח שמחה גדולה על אשר באו מעשיו לפני המלך, לרצון הבורא שהוא חי וקיים על אחת כמה וכמה שיש לו לטרוח ולבקש איך יעשה וישלים רצון מצוותו, עד כאן לשונו.
ועוד יחשוב ויאמר בלבו, הרי כל צבא השמים עובדים עבודתם בשמחה ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם, ועבודתם העליונה היא כפלים על עבודתנו, שהרי הגלגלים אינם שוקטים לעולם מתנועתם, וכן השמש לעולם הוא סובב, ובכל בקר כאשר הוא יוצא, יוצא בשמחה, שנאמר (תהלים יט, ו) ישיש כגבור, והוא משורר לפני המקום שפירשו ז"ל שאומרים מזמור הודו לה' קראו בשמו (תהלים קה), וכן פירשו בזוהר (פ' ויקהל דף קצו ע"א) זה לשונם ובשעתא דנטיל שמשא בגלגלוי פתח קל נעימותא ואמר שירתא, מאי קאמר הודו לה' קראו בשמו וגו' (תהלים קה, א) שירו לו שיר חדש וגו', וישראל משבחין לקודשא בריך הוא ביממא עם שמשא, הדא הוא דכתיב (שם עב, ה) ייראוך עם שמש, ואף על גב דהא אוקימנא להאי קרא, אמר רבי אלעזר אלמלא דבני עלמא אטימין לבא וסתימין עיינין לא יכלין למיקם מכל נעימותא דגלגלא דשמשא כד נטיל, עד כאן לשונו.
ועוד אמרו במדרש תנחומא (אחרי ט) זה שאמר הכתוב (תהלים קיג, ג) ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה', משעה שהשמש זורח ועד שהוא שוקע מקלס להקדוש ברוך הוא, וכן אתה מוצא בשעה שעמד יהושע בגבעון ובקש לשתקו, לא אמר שמש בגבעון עמוד אלא שמש בגעון דום, אלא שכל שעה שהוא מהלך מקלס להקדוש ברוך הוא, וכל שעה שהוא מקלס יש בו (ס"א: אין בו) כח לעמוד, לכך אמר ליה יהושע דום, עד כאן לשונו.
והעיד לי מי ששמע וראה אנשים שהלכו לארץ הודו, לראות מקום יציאת החמה וזריחתה, ב' הלכו, וא' חזר אלם, הא' שנתקרב הרבה לשמוע ניגון קול החמה מת, והא' נתאלם, וזה בחזרתו אמר זה על ידי כתיבה. וכן אמרו ז"ל בסנהדרין בענין סנחריב שהשמיעם קול גלגל חמה.
ועל דרך שהשמש משורר, גם העליונים משוררים ומשבחים לעילת כל העילות, בין בנאצלים בין בנבראים בין בנוצרים בין בנעשים, שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו, שנאמר (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, והכבוד הוא ההלול והשבח, כענין (תהלים כט, ט) ובהיכלו כולו אומר כבוד. וכן פירשו רבותינו ז"ל במדרש תהלים (מזמור יט) זה לשונם השמים מספרים, זה שאמר הכתוב (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו, לקילוסו, כמא דאת אמר (תהלים קמז, ז) ענו לה' בתודה. דבר אחר לעדותו וכו'. ואמר עוד לקמיה, דבר אחר כל פעל ה' לקילוסו, שהכל מקלסין אותו על פעולותיו ועל מעשהו, וכל מעשיו מקלסין אותו, עד כאן לשונו.
ואל זה כיון דוד המלך ע"ה במזמור (שם קמח, א) הללו את ה' מן השמים וגו' הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו הללוהו שמש וירח, ופירש בזוהר (פ' פקודי דף רלב ע"א) זה לשונו הללויה הללו את ה' מן השמים, איהו שירותא דשית סטרין לאתפשטא לתתא, דדא איהו רזא דקיימא לשאלא כמה דאת אמר כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך וגו' (דברים ד לב), עד הכא אית רשו לשאלא, מכאן ולהלאה לאו קיימא לשאלא, בגין דאיהו אתר טמיר וגניז, ועל דא הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים, אלין תרין סטרין דאינון רומא דשירותא ימינא ושמאלא, ומהכא אתפשטן כלהו אחרנין לתתא ברזא דדרגין, לאתתקנא כדקא יאות. הללוהו כל מלאכיו, אלין תרין קיימין דקיימי תחות גופא למשען גופא עלייהו, תא חזי אינון קיימין דגופא אשתען עלייהו קיימי הכא ברזא דמלאכין, בגין דיריכין אינון שליחן למיזל מאתר לאתר, ומרזא דא נפקין דאקרון אינון מלאכין דאינון שליחן למהך בשליחותא דמאריהון מאתר לאתר. הללוהו כל צבאיו, דא איהו אתר דנפיק מיניה כל חיילין קדישין עילאין רזא דאת קיימא קדישא ואיהו רשים בכל שאר רבוון כדקאמרן, דכתיב ה' צבאות שמו, אות הוא בכל שאר חילין ורבוון. הללוהו שמש וירח, ביה קיימא רזא דא, ואיהו שמשא לאתנהרא, וביה קיימין כוכביא עילאין דנהרין ומזלי והא אוקימנא, לבתר אהדר לעילא לההוא אתר דקאים ברומא דמרומים, ותמן תקיעו דכלא. לבתר הללו את ה' מן הארץ, לקבל אלין אש וברד, עד כאן לשונו.
וכוונתו, שהללו את ה' מן השמים הם שש קצוות בכלל, הללוהו במרומים חסד וגבורה, הללוהו כל מלאכיו נצח והוד, ומה שקראם מלאכים, אמר שהטעם הוא שהמלאכים הם הנשלחים ממקום למקום ומקורם הוא מהירכים העליונים, הללוהו כל צבאיו כנגד היסוד, הללוהו שמש וירח הם כנגד תפארת ומלכות, הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים, אלו הם ג' ראשונות. ואחר כך ירד למטה אל היסודות הגשמיים, הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות אש וברד.
ואין תימה למה לא הזכיר שבח הנבראים והנוצרים. שכבר נזכרו בשבח הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו. ומן הראוי שיזכיר צבאיו ואחר כך מלאכיו, אלא שהוכרח לפי סדר המדות. הרי כל הנמצאים.
ומכל שכן מה שמהם למטה, שכולם נותנים שיר ושבח לעילת העילות, שאפילו הכתר ברומא דמרומים ותקיעו דכלא, עליו נאמר הללוהו שמי השמים, ואמר הכתוב אחר כך יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו, ושם ידו"ד זה מוכרחים אנו לומר שהוא השם הראשון הדבק בעילת העילות שהוא רב ושליט וכו' כדפי' בשער היראה פרק א. וההלל והשבח הוא על שהמציאם ובראם מאין ליש, וזהו כי הוא צוה ונבראו, וגם בכתר צודק זה הענין, שגם הוא נאצל אבל לא לשון ציווי, ולכך תמצא שופר מהופך במלת כי, ובמלת הוא טרחא, והבן.
ונמצא בספרי המנגדים שיש למעלה שר אחד, והוא בכסא, שיש לו אלף פיות, ובכל פה אלף לשונות, ובכל לשון ולשון נותן רננות ושבחים לקונו, והוא נקרא יואאחצצבירו"ן, והשר הזה פירשו בתיקונים (ריש דף קלה) במעלתו, עיין שם. וכן בספר ברית המנוחה פירש כמה שרים עליונים חותם שמם הו"ן רו"ן. והטעם שהם ממונים על הרנה והשיר והשבח, ואלו הם הנקראים עלמות שיר (תהלים מו, א), עלמות הממונים על השירה.
ועל זה תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה (תפילת נשמת) ואלו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו וכו', ופי' הוא שהים העליון הוא משורר שירה, כאומרו (תהלים ל, יג) למען יזמרך כבוד ולא ידום, וכענין (שם פג, ב) אלהים אל דמי לך, שלעולם מעוררת שירה ליחוד אבא ואמא כדפי' מורי בשער מהות והנהגה (פ"כ), וגליו הם רוחות הכסא שבו, המעוררים רנה גם כן.
ובזה יובן מה שפירש בזוהר (פ' נח דף סט ע"ב) בפסוק (תהלים פט, י) בשוא גליו אתה תשבחם, זה לשונו תשבחם ממש, שבחא הוא לון, בגין דסלקין בתיאובתא למחמי, מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אף על גב דלא יכיל שבחא איהו דיליה וכלא משבחן ליה, עד כאן לשונו. ופי', שהרוחות העליונים שבכסא הולכים ורצים ומתנשאים כדי לראות ולהשיג באור העליון מה שהוא למעלה מהשגתם, ואף על פי שחוזרים לאחור שאינם יכולין להשיג מה שהוא למעלה ממדרגתם, מכל מקום שבח הוא להם שיש להם חשק להשיג יותר ולהתדבק באור העליון.
וכן הנשמות אחר פטירתם מודים ומשבחין להקדוש ברוך הוא, כדפירש בזוהר (פ' תרומה דף קמב ע"א) זה לשונו האי נפש, בשעתא דרוח נחתא מגו נהירו עילאה לדיירא בגנתא דעדן, נהיר ונציץ, איהו כד קיימא גו קברא ואתגלימת בדיוקנא דהוות גו גופא בקדמיתא, וכל אינון גרמי בההוא דיוקנא שלהן, ומשבחן ואודן לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, אומרות לא כתיב אלא תאמרנה, ואלמלא אתייהיב רשו לעינא חמי בליליא דנפק שבתא ובלילי ירחי וזמני כדיוקנין על גבי קברי אודן ומשבחן לקודשא בריך הוא, אבל טפשו דבני נשא קא מעכבא וכו', עד כאן לשונו לעניננו.
וכיון שכל העליונים הם מעוררים שירה מפני חשקם לידבק בו, בערך זה האדם גם כן צריך לעורר שיר ושבח לשמח את קונו, וכדי שידבק בקונו, כי השיר גורם הדבקות. והוא כאשר יזכור רוב טובותיו וחסדיו עליו, כמו שאנו אומרים ואלו פינו מלא שירה כים אין אנו מספיקין להודות על אחד מאלף אלפי אלפים נסים ונפלאות שעשית עמנו ועם אבותינו ורוח ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר שמת בפינו הן הם יודו ויברכו וישוררו את שמך מלכנו.
ועל זה כוון דוד המלך ע"ה באומרו (תהלים לא, ח) אגילה ואשמחה בחסדך אשר ראית את עניי, הרי השמחה מצד החסד שהטיב עמו. ומצד זה היה דוד לעולם משורר, והיה מצוה אותנו שנעורר שיר ורנה, באמרו (שם לג, א) רננו צדיקים בה', שירו לו שיר חדש (שם לג, ג).
וכן את מוצא כשישראל היה נעשה להם נס מיד היו אומרים שירה אז ישיר ישראל (שמות טו, א), ותשר דבורה(שופטים ה, א). ואי אפשר להיות נס שלא תשתתף בו מדת החסד, וכן פי' בפרשת ויקרא (דף ח ע"א) בפסוק (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה, כי הכהן מצדו באה השמחה, זה לשונו שמחה בכהנא אתקיים, בגין דהוא רחיקא מן דינא תדיר, וכהנא בעייא לאשתכחא תדיר באנפין נהירין, חדאן תדיר, יתיר מכל עמא, עד כאן לשונו.
ובזוהר (פ' ויקרא דף ח ע"ב) שאלו על פסוק עבדו את ה' בשמחה וגו', שמי שחטא ועבר על לא תעשה שבתורה תקנתו שיביא קרבן ויתודה ויתעצב, ואם יבכה יותר טוב לו, אם כן היכן שמחה ורננה שלו. ותירצו, שבזמן שבית המקדש קיים היה הדבר תלוי על ידי הכהן והלוי, שהכהן איש החסד הוא בעל השמחה, והלוי משורר, הרי שמחה ורננה. ושאל אחר כך ז"ל השתא דלא אשתכח קרבנא, מאן דחטי קמי מאריה ותב לגביה, ודאי במרירו דנפשא בעציבו בבכיה ברוח תבירא, היאך אוקים שמחה ורננה, הא לא אשתכחו גביה. אלא הא אוקמוה, דתושבחן דמאריה וחדוותא דאורייתא ורננה דאורייתא דא הוא שמחה ורננה.
ועוד פירש שם פירוש אחר, והוא כי שמחה ורננה הם יסוד ומלכות, והכונה שיהיה כוונתו ליחד המדות האלו שעליהם אמרו רבותינו ז"ל (ברכות דף ח ע"א) לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים, ועוד האריכו בזוהר (פ' תרומה דף קסה ע"א) בענין תירוץ קושיא זו, עיין שם, והנה כלל השמחה יהיה לפי זה, שזכהו השם להיות מעבדיו המיחדים אותו, מה שלא כל אדם זוכה לזה.
ולפי הפשט, השמחה שיעורר האדם בתפלתו ובפרט אם הוא בבית הכנסת או בבית המדרש, במציאות התפלה, כי התפלה היא צורך גבוה, והעד שנעשה ממנו כתר למלכו של עולם, וראוי שיאמר אדם בלבו מהיכן זכיתי אני לתת כתר למלכו של עולם, אלא שהמלך ברוב חסדיו קרבני אליו, ולכן ראוי שאעבוד עבודתו בשמחה.
גם במציאות התפלה, מה שאמר הרשב"י ע"ה (זוהר פ' תרומה דף קלא ע"ב) שאמר ג' מחנות מלאכים עומדים בבית הכנסת לתקון התפלה, מחנה אחד הם אותם המלאכים האומרים שירה עם ישראל ביום, ואלו מתקנים כל הזמירות, מפני שיש כת אחרא שאומרים שירה בלילה, ואלו אינם עומדים עם ישראל ביום. מחנה ב' הם אותם העומדים בכל קדושה וקדושה שישראל מקדשין למטה, ואמר ובשולטנו דילהון כל אינון דמתערין בכל אינון רקיעין בההיא צלותא דישראל. מחנה שלישית הם ז' הנערות הראויות לתת לה, שאלו ז' היכלות עליונים המתקנים בתפלת יוצר. ואמר, וכלהו מתתקני בסידורא דישראל דמתתקני לתתא דאינון שירין ותושבחן ובההוא צלותא דקא מצלו ישראל, עד כאן לשונו. הרי שכל תיקון המחנות העליונים ותיקון השכינה עם מחנותיה תלוי בתפלת ישראל. וכן אמרו לקמיה (שם דף קלב) דהא לית קדושה לעילא אלא אי אית קדושה לתתא, כמה דאת אמר (ויקרא כב, לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, ושאר לשונו העתקנו בשער הקדושה.
ובעומדו בבית הכנסת יהיה שמח שעומד בבית ה' כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קכב, א) שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, ואומר (שם פד, ג) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו אל אל חי.
ובעסק התורה יהיה שמח, כמ"ש (ברכות פ"ד מ"ב) ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו, ואמר וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי, ופירשו בגמרא (ע' ברכות כח ע"ב) שיאמר מודים אנו לפניך ה' אלהינו ששמת חלקינו מיושבי בית המדרש וכו' אני רץ לחיי העולם הבא, ובמקומו נאריך בפירושו בעזרת ה'.
ועוד אמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיז ע"א) על ענין אלישע שאמר (מל"ב ג, טו) ועתה קחו לי מנגן וגו' ותהי עליו רוח אלהים, מלמד שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה ודברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן וגו', אמר ר"י אמר רב וכן לדבר הלכה, אמר רב וכן לחלום טוב, איני וכו' עד דיתיב באימתא ופתח בשמעתא.
בעסק המצות יהיה שמח, שהרי המצות הם תכשיטי מלך, והוא מתקשט בהם, ראוי שיהיה שמח, בפרט כאשר ידע מה תיקון עושה בעשיית המצוה ההיא ומה תועלת עושה לנשמתו, ואז יהיה שמח יותר, ובשער המצוות נאריך יותר. ועל זה נאמר (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב.
ובפרט בענין הצדקה צריך שיהיה שמח בנתינתה, כי הוא מתדבק עם השכינה, שנאמר (שם יז, טו) אני בצדק אחזה פניך, כמו שנאריך במקומו. הלא תראה דוד המלך ע"ה וישראל כשהתנדבו לבנין הבית היה בשמחה, שנאמר (דה"א כט, ט) וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לידו"ד וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה, נמצא כי המצוה הנעשית בלב טוב היא עצמה נותנת שמחה.
ובקבלת כל האדם בסבר פנים יפות יש בזה סוד, כמו שפי' באדרא (אידרא פ' נשא דף קלג ע"א), זה לשונו ותאנא מאי דכתיב (ישעיה סא, י) שוש אשיש בה', בעתיק יומין אתמר דהא הוא חדוותא דכולא, עד כאן לשונו. ולקמיה אמר שמב' פנים העליונים שבעתיקים מאירים למטה פני זעיר אנפין, ועל הפנים העליונים נאמר (משלי טז, טו) באור פני מלך חיים. ואמר אחר כך תאנא, כד אתגליין תרין תפוחין אלין אתחזי זעיר אנפין בחדוותא, וכל אינון בוצינין דלתתא נהרין, וכל עלמין חדאן ושלימין מכל שלימותא, וכלא חדאן ונהרין וכל טיבו לא פסיק, עד כאן לעניננו. הרי שכל המציאויות צריכין שמחה, שבכל העולמות מתעוררות מהפנים העליונים, והנה בקבלת אדם את כל אדם בסבר פנים יפות ופניו צהובות, מורה על פני זעיר אנפין שהאירו מהפנים העליונים, והוא שלימות העליון.
כל שכן אם מקבל פני חכם או רבו שהקבלת פניו כהקבלת פני שכינה (ירושלמי עירובין פ"ה ה"א), שצריך שיהיה בשמחה, אמרו ז"ל בתנחומא (שמות כז) על אהרן שנאמר בו (שמות ד, יד) וראך ושמח בלבו, ושמח לבד לא נאמר, אלא ושמח בלבו, אמר רשב"י הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים, שנאמר ונתת אל חשן המשפט וגו' והיו על לב אהרן.
שמחת ימים טובים, כבר נודע מה שפירשו ז"ל (פסחים קט ע"א) שבמועד חייב אדם לשמוח בבשר ויין הוא ובני ביתו וכו', והטעם שהמועד נקרא אושפיזא, שבא מזמן לזמן, וכמו שהאורח צריך לקבלו בסבר פנים יפות כן צריך לקבל הימים טובים, והטעם שבימים טובים מתגלה אור חדש כענין שפירש הרשב"י ע"ה בפרשת אמור בענין מקראי קדש.
ובתקונים (דף נח ע"ב) אמר זה לשונו ועוד שכינתא אתקריאת חג בכל זמנין וי"ט, חג דתלת רגלין, דאתמר בהון (שמות כג, יד) שלש רגלים תחוג לי בשנה, ובגינה יראה כל זכורך, לקיימא זכור ושמור, זכור לזכר ושמור לנקבה, כלהו אלין דאזלין לאסתכלא בשכינתא צריכין למיהב לה דורונא, הדא הוא דכתיב (דברים טז, טז) ולא יראה את פני ה' ריקם, וצריך למיחדי בה, הדא הוא דכתיב (שם טז, יד) ושמחת בחגך, דאיהי חדוה דקודשא בריך הוא איתקריאת, ומאן דאזיל למחמי לה צריך לנטרא גרמיה מעציבו דאיהי לילית חשוכא עצבון טחול (ס"א: שאול) דאיהי מום, ועליה איתמר (ויקרא כא, יח) כל איש אשר בו מום לא יקרב, עד כאן לשונו.
ובפרט בחג הסוכות שנקרא זמן שמחה כמו שאנו אומרין בתפלתינו, צריך שיהיה שמח, ובפרט בהיותו בסוכה, כמו שאמר בזוהר (פ' אמור דף קג בסופו) זה לשונו ובעי בר נש למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה, ודקדק מורי ע"ה במה שאמר בכל יומא ויומא, ולא אמר דרך כלל בשבעה יומין אלין, להראות שבכל יום ויום צריך שיהיה שמח שמחה בפני עצמה, שהרי הז' ימים הם הם ז' אושפיזין, נמצא שבכל יום ויום יש לו אושפיזא בפני עצמו וצריך להראות לו שמחה. ואמר עוד לקמיה כי הא דרב המנונא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי, ושאר לשונו א"צ להעתיק עד - ועכ"ד בעי למחדי למסכני, בגין דחולקא דאינון אושפיזי דזמין דמסכני הוא, עד כאן לשונו.
ומתנאי שמחת המועדים, שלא יהיה שמח בשחוק וטיולים כמנהג שמחת הכותיים בחגיהם, שנאמר (הושע ט, א) אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, אלא יהיה בשמחת המועד עצמו, שהם ימי מקראי קדש, כדפי' לעיל, והוא כאדם שיהיה עומד בחשך שישמח בבא אליו אור חדש, כך צריך שיהיה שמח בשמחת התורה במועד יותר משאר הזמנים, כדפירשו רבותינו ז"ל (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג) שלא ניתנו ימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה. (35) And from the Tanna'im regarding the happiness on a festival [we learn] that one should not be happy with laughter and frivolity like the idolaters in their festivals, as it is written "Rejoice not, oh Israel, with joy as the peoples" (Hosea 9:1), rather, one should be happy simply because it is a festival, as they are days of holy gatherings, as we explained above. One should feel like a person who is standing in the dark, that feels happy when they see new light, so too one needs to be happy through Torah in the holy days more than in regular days, as our rabbis explained "holy days were only given to Israel so Israel would busy themselves with Torah" (Yerushalmi Shabbat Perek 15, Halacha 3).
ודע כי מציאות השמחה גורם יחוד, שאי אפשר שיתקרבו העלולים עילה בעלול אם לא יהיה ביניהם שמחה שתחפוץ העילה שיתקרב עלולה אצלה, וכן שמחת העלול להכלל בעילתו, כדי שיאור ממנו, וזהו קרבן לה' שפי' בתיקונים (דף לד ע"ב) שאמרו זה לשונם וכד יהון מקרבין אתיין אב עם אם בן עם בת, כל חד בבת זוגיה, ה' עילאה לגבי י', ה' תתאה לגבי ו', האי איהו קרבן עולה ויורד, בההוא זמנא (יחזקאל לז, ז) ותקרבו עצמות עצם אל עצמו, ובסוף דבריו וכד נחיתת לגבי ברא איתמר בה (ויקרא ו, ה) והאש על המזבח תוקד בו, אתוקד בשלהובין דרחימו, עד כאן לשונו לעניננו. (36) And know that the reality of happiness is that it brings about connection, that it is impossible that the weak ones would come close to on high if there was no happiness among them, which makes the ones on high desire closeness with the weaker ones, and so happiness of the weak one has to be included in the weak one's ascent, so that the weak one will be illuminated by it. And this is "korban lHashem" [sacrifice/getting close] that the explanation in the Tikkunim (Tikkunei Zohar 105b, seems a different version than the current printed one) that they said, and these are their words: "And when they came to sacrifice, father with mother, son with daughter, each one with their corresponding pair, the Yud above would be with the Hey, the Hey below with the Vav, that was the Korban Oleh VeYored [a sacrifice/coming close that goes up and down], and in that same moment "the bones came together, bone to matching bone" (Ezek. 37:7) [etzem/bone/essence] and at the end of his words, when "and the fire on the altar shall be kept burning" (Lev. 6:5) - up to here are the words of our issue.
ושלהובין דרחימו, הוא הוא השמחה, והוא אש הבאה מצד השמאל שהוא היין המשמח, והוא הגורם הזווג, וכן פירש בזוהר (פ' קרח דף קעח ע"ב) בענין ועבד הלוי הוא (במדבר יח, כג), זה לשונו הוא, אשלים שלימותא למהוי כלא חד. הוא, פשיטא לקבלא לכנסת ישראל כדאמר (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי, בגין לחברא זיווגא כחדא, מאן איתער רחימותא הוי אומר הו"א, עד כאן לשונו. ושם פירש כמה פירושים במלת הו"א, ולפירוש הזה הו"א בבינה, ומשם תתעורר השמחה לכנסת ישראל בזווג, באופן שיתיחד האצילות בשלימותו כלו כאחד. נמצא כי עיקר השמחה הוא ייחוד וקשר האצילות כלו כאחד והארתו על ידי המאציל, שזהו כל השמחה שיאירו ויתיחדו כולם כאחד עד שיאיר בהם המאציל כראוי. (37) And the kindling of love is truly happiness, and this is the fire that comes from the left side, which is the wine that makes happiness, and it is the what brings about connection, and so too it is explained in the Zohar (Korach, 178b) regarding the issue of "and the Levite, he will work" (Numbers 18:23) - and this is the text: "He will complete a completeness, and be one with all. He - simply to receive the congregation of Israel, as it says "and His left hand is under my head" (Songs, 2:6), in the sense of the connection of a pair as one. Who says love? It is "he". Until here the words of the text. And there, there are many explanations for the word "he", and in this explanation "he" is in Binah, and from there the happiness of the congregation of Israel arouses, in the pairing, in a way that the World of Emanations will unite and become completely one. It is seen that the essence of happiness is the union and connection of the World of Emanations all as one, and see that through the One Who Emanates, this is all the happiness that they illuminate and become one, all as one, until the One Who Emanates will illuminate them, as appropriate.
ובהקדמה זו נבין מה שאמר המשורר ע"ה (תהלים לב, יא) שמחו בה' וגילו צדיקים, וכן (שם לה, ט) ונפשי תגיל בה', כי עיקר שמחת הנפש היא בהיותה מאירה מאור האצילות כלו הנכלל בידו"ד כנודע. ואם נרצה לפרש שסתם שם ידו"ד בת"ת, גם כן יתיישב, מפני שאז יונק חיים עליונים מהמחיה לכל הנמצאים שהוא דבק בשם הזה, והכל אחד, שבתפארת כולל עשר בשם ידו"ד שבו, והוא אור הגוונים, והארכתי במקומו.
ולכן מי שירצה לשמח את נפשו, יתבודד מקצת היום לחשוב בגדולת אותיות ידו"ד, כמו שביארנו בשער הקדושה פרק ה. וראיה לזה, מה שאמר דוד המלך ע"ה (שם מ, ט) שויתי ה' לנגדי תמיד לכן שמח לבי ויגל כבודי, וכבודי הוא הנשמה, ומפני שהנשמה אצילותה משם ידו"ד כאומרו (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, לכן בחושבו בשם ידו"ד הנשמה מאירה ומתצחצחת בצחצוח נפלא, והיא שמחה, ומכח ההארה ההיא יש בה כח לתת התנוצצות אפילו לבשר באופן שאף בשרי ישכון לבטח, שלא ישלוט בו רמה.
וזו היא מעלת הצדיקים הדבקים בשם ה', שאפילו במיתתם קרוים חיים, כי מפני התדבקותם בשם ידו"ד שהוא מקור החיים יתנו קצת חיות אפילו לבשר באופן שיקראו חיים אפילו במיתתם.
ואפשר לפרש שמח לבי, שהוא כנגד הבשר, וכבודי כנגד הפנימיות שבו, וזה וזה הכל נברא על ידי שם ידו"ד כדפי' בשער הקדושה פרק ז. ולזה אחר הפטירה לא מבעיא שהנפש תתקשר בשורש שהיתה דבקה בחיים חיותה שגם עתה תשכון לבטח, אלא אפילו הבשר, שכיון שגם הבשר היה דבק והיה שמח בידו"ד, והלב הוא עיקר כל רמ"ח אברים, ראוי שלא ישלוט רמה בכל הבשר.
והנה בזה נבין אומרו (תהלים לג, א) רננו צדיקים בה', כי מן הראוי היה שיאמר רננו צדיקים לה', כענין (תהלים קה, ב) שירו לו זמרו לו, ולא אמר שירו בו. אלא הענין אפשר לפרשו בשני פנים, הא' שהוא על דרך שאמר צדיקים בידו"ד, שפירושו, וכן אמר עתה צוו לצדיקים שאם ירננו יהיה כוונתם ליחד שם ידו"ד, וזהו בידו"ד - שיהיה השם הזה לנגדכם שתייחדו אותו, באופן שהרנה כזו הוא הדבקות הגמור.
ואפשר לומר, כי הכוונה לומר שסתם רנה גורם דבקות, והא כיצד, כי בספור האדם שבחי מלכו של עולם כענין שבחי דוד המלך ע"ה, וכן כמה שבחים בשבחו של מקום תקן החסיד רבי יהודה הלוי ע"ה, האומרם גורם דבקות נפשו באלהיו, כי הקדוש ברוך הוא חפץ שיספרו גדלו וכבודו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמה, ד) דור לדור ישבח מעשיך וגו' הדר כבוד הודך וגו' אשיחה, ורוב המזמור מדבר בזה שראוי לספר תהלותיו וכבודו וגדלו וכיוצא, וכל השירים האלו מעוררים חשק ואהבה בין ישראל לאביהם שבשמים. והמשל בזה, אל מלך בשר ודם, שכאשר ישמע שעבד מעבדיו מספר בשבחיו ובכבודו ודאי שהמלך יאהבהו, שאומר המלך ודאי שזה המספר בשבחי ודאי שהוא אוהבי, וראוי שאני גם כן אאהב אותו, והנמשל מובן. וזהו מה שאמר רננו צדיקים, כשתרננו צדיקים מיד אתם דבקים בידו"ד. ויש סיוע לזה מפיסוק הטעמים, שבמלת צדיקים יש טרחא. וכמה שפי' בתקונים (תקון יג דף כג ע"ב) שהשיר עצמו יש בו רמז ידו"ד, זה לשונו עשרה גלגלין (ס"א: נימין) אינון י', דאינון לקבל עשר אצבען דבטשין בניגונא חמש בחמש, ואינון ה' ה' דסלקין בי', בשית דרגין דאיהו ו' ביה סלקין ונחתין, עד כאן לשונו. עוד לקמיה כד סלקא ברתא בשיר, נשרא נטיל י' בפומא ועל רישהא, ו' בגופהא, ה"ה בגדפהא, אדם יו"ד ד"א וא"ו ד"א רכיב על כלא, עד כאן לשונו. ובזה יובן אותו בה', הכוונה שהרנה עצמה תהיה בידו"ד כרמוז.
ועוד אפשר בה', במה שפירשנו כמה פעמים ששם ידו"ד מצוייר באדם בכל אבר ואבר ואפילו ברוחו, נמצא כי כלי הרנה שבפיו הם ידו"ד, על ידם הוא מרנן, וזהו (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך.
וכן מהדברים הגורמים דבקות, הוא בהתבודד האדם מקצת היום כשיחשוב בגדולת יוצר הכל, כמו שפי' בשער היראה ובשער האהבה, ויאמר בפיו מעניות איוב האחרונים, ויאמר אותם בהבנה ובנחת ובקול רם, וכן כמה פסוקים ממזמורי דוד המלך ע"ה המספרים בנפלאות ה' וגדולתו. וכן כתב רבינו תם בספר הישר שירגיל האדם לקרוא פעם אחת בשבוע מענה של ויען ה' את איוב מן הסערה (איוב לח ג) אזור נא כגבר חלציך. ורבינו יונה כתב שיקרא בכל יום פרשת (דברים י, יב) מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, ולכן טוב הוא לקרוא זה וזה.
וכן בקרוא האדם בכל יום פסוקי דזמרה, ויאמר בכוונה ובקול רם ימשוך עליו דבקות, וכן יתמיד בכל יום לקרוא בספר תהלים בכוונה ובקול רם בבית הכנסת, ומה טוב גם אם יכוון בהם על דרך הסוד במקצת הכנויים המורגלים בזוהר.
והנה כמו שהשיר גורם דבקות גם התורה נקראת שיר וגורמת דבקות, כדפי' ז"ל ובלילה שירה עמי (תהלים מב, ט) אין רנה של תורה אלא בלילה. והנה כל מציאות השיר בין רנה של תורה, בין שאר השירים, הכל הוא לתת התעוררות אל השכינה כאומרם (שם ל, יג) למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלהי לעולם אודך, ואי אפשר לפרש שלעולם שאמר דוד הכל במזמורים, שתורתו מתי היתה נעשית, אלא ודאי גם עסק התורה מכלל ההודאה והשבח, וכמו שאמר (שם קיט, ז) אודך ביושר לבב בלמדי משפטי צדקך.
ומכלל אהבת המלך, לכבדו ולשורר לפניו בבית הכנסת כמו שדרך הוא לשורר לפני מלך בשר ודם, והלולו של מלך הוא כבודו, כענין (תהלים כט, ט) ובהיכלו כלו אומר כבוד, ואומר הבו לה' כבוד ועוז הבו לה' כבוד שמו, ובמה שמו מתכבד ודאי שהוא על ידי ההלל והשיר והשבח.
ובזוהר (פ' נח דף עג ע"א) פתח ר"א ואמר (ישעיה כה, א) ה' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן, כמה אית לון לבני נשא לאסתכלא ביקרא דקודשא בריך הוא ולשבחא ליקריה, בגין דכל מאן דידע לשבחא למאריה כדקא יאות קודשא בריך הוא עביד ליה רעותיה, ולא עוד אלא דאסגי ברכאן לעילא ותתא, ועל דא מאן דידע לשבחא ליה למאריה ולייחדא שמיה חביב הוא לעילא וחמיד הוא לתתא, וקודשא בריך הוא משתבח ביה ביקריה, ועליה כתיב (ישעיה מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, עד כאן לשונו. ועוד בזוהר (פ' ויחי דף רנ ע"א) על פסוק (ישעיה י, ל) צהלי קולך וגו', אמרו זה לשונם ועל דא מאן דאסגי תושבחן לגבי קודשא בריך הוא אסגי שלמא לעילא, בגיני כך הקשיבו לישה, עד כאן לשונו.
ומפני שאין אנו יודעין לסדר שבחים, טוב שנאמר שבחי דוד המלך ע"ה. בקש דוד המלך ע"ה שיאמרו מזמוריו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שנאמר (תהלים סא, ה) אגורה באהלך עולמים, אמר דוד רבונו של עולם יהי רצון שיאמר דבר מפי בעולם הזה (בכורות דף לא ע"ב). ועוד אמרו במדרש (ע' מ"ת מזמור א) אמר רבי ירמיה בשם רבי יוחנן, כתיב אגורה באהלך עולמים, וכי תעלה על דעתך שדוד ביקש דירת ב' עולמים, אלא אמר יהיה רצון שיהיה קורין ומזכירין אותו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כאלו אני קיים, עד כאן לשונו. ועוד אמרו ז"ל (שם) שבקש דוד שיהיו הוגין וקורין בהם ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות, שנאמר (שם יט, טו) יהיו לרצון אמרי פי.
ומכל מקום הקורא בספר תהלים בבית הכנסת או פיוטים וכיוצא לא ירים קול אם אין לו קול נעים, וכן אמרו בזוהר (פ' ויחי דף רמט ע"ב) בפסוק (ישעיה י, ל) צהלי קולך בת גלים הקשיבי לישה, זה לשונם צהלי קולך האי קרא לכנסת ישראל אתמר בגין דאיהי משבחת ליה לקודשא בריך הוא בקלא משבחא, ועל דא צהלי קולך. מהכא אוליפנא, דכל מאן דבעי לשבחא ליה לקודשא בריך הוא בקלא, בעא ליה קלא נעימותא דיתערב לאוחרנין דשמעין ליה, ואי לאו לא יקום לארמא קלא. תא חזי ליואי דאתיין מסטרא דא דכתיב (במדבר ח, כה) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה וגו' עד כאן לשונו לעניננו.
וכמו ששירי התורה גורמים דבקות בה' יתברך, כך השירים שהנשים אומרות, שהם דברי חשק ונבול פה, גורמים להפריד הנשמה מצרור החיים, ולא יחסר לפחות מדברים בטלים, שכולם דברים שאין בהם ממש. וכמה אנשים פחותי הנפש נמשכים אחר דברי השירים הפחותים האלה ומאבדים את נפשם, ועליהם אמר הנביא (עמוס ה, כג) הסר מעלי המון שיריך וזמרת נבליך לא אשמע, ואמר עוד (שם ו, ה) הפורטים על פי הנבל כדוד חשבו להם כלי שיר.
ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות דף לא ע"א) אמר רבי יוחנן משום רשב"י אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, אמרו עליו על רבי שמעון בן לקיש שלא מלא פיו שחוק בעולם הזה מכי גמרה להאי שמעתא מפומיה דרבי יוחנן רביה.
והר"י אלפסי ע"ה העתיק גבי מימרא זו דברכות כל השייך לענין זה ממה שנמצא בגמרא, ולכן ראינו להעתיק לשונו, זה לשונו גרסינן בגיטין פרק קמא שלחו ליה למר עוקבא, זמרא מנא לן דאסיר, שרטט וכתב להו (הושע ט, א) אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, ולישלח לנו (ישעיה כד, ט) בשיר לא ישתו יין וגו', אי מההיא הוה אמינא הני מילי זמרא דמנא, אבל זמרא בפומא מותר, קא משמע לן דאסיר. רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא גדיל כלילא לברתיה, אמר ליה לא סבר מה הא שנאמר (יחזקאל כא, לא) הסיר המצנפת והרם העטרה, בזמן שמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם, נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם, אמר ליה דומיא דכהן גדול בגברי, אבל בנשי לא.
וגרסינן בסוף סוטה, אמר רב אודנא דשמע זימרא תעקר, אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא, שנאמר (צפניה ב, יד) קול ישורר בחלון חורב בסף, אמר רב יוסף זמרן גוברי ועניין נשי פריצותא, זמרן נשי וענין גוברי כאש בנעורת, למאי נפקא מינה לבטולי הא מקמי הא.
אמר רבי יוחנן, כל השותה יין בארבע מיני זמר מביא חמש פורעניות לעולם, שנאמר (ישעיה ה, יא) הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, מה כתיב בתריה (שם ה, יג) לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב והמונו צחה צמא.
פי' גאון, הא דאמרי זמרא בפומא אסיר, הני מילי כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו, ולשבח יפה ביופיו כגון שהישמעאלים קורין להם אשעאר, אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקדוש ברוך הוא אין אדם מישראל נמנע מזאת, ומנהג כל ישראל לאומרם בבתי חתנים ובבתי משתאות בקול נגינות ובקול שמחה, ולא ראינו מי שמיחה בזאת.
גרסינן בפרק חלק (סנהדרין קא ע"א) תנו רבנן הקורא פסוק משיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק שלא בזמנו מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו הכותים, אמר לה הקדוש ברוך הוא בתי אם כן מה יעשו בני בשעה שהם אוכלים ושותים ושמחים, אמרה לפניו רבונו של עולם אם בעלי מקרא הם יעסקו במקרא בנביאים וכתובים, ואם בעלי משנה הם יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות, ואם בעלי גמרא הם יעסקו בגמרא, בהלכות פסח בפסח בהלכות עצרת בעצרת בהלכות החג בחג. העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי יהושע בן חנינא, הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנאמר (משלי טו, כג) ודבר בעתו מה טוב, עד כאן לשונו.
ובתוספתא דסנהדרין פרק יב אמרינן רבי עקיבא אומר המנענע קולו בשיר השירים בבית המשתה ועושה כמין זמר אין לו חלק לעולם הבא.
והנה כבר נודע מה שאמר החסיד בחובת הלבבות (ש' חשבון הנפש פ"ג) שהעולם הזה והעולם הבא כשתי צרות, כשתרצה את זו תקציף את זו. ולפי עניננו, דע שאי אפשר לאדם להיות דבק בשמחת קונו כל עוד שהוא שמח בשמחת העולם ובמאכל ובמשתה, כמו שאמר הנביא (ישעיה כב, יג) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכל ושתה כי מחר נמות, מה כתיב אחריו ונגלה באזני ידו"ד צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון וגו'. ואמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז, ד) לב חכמים בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה, ואמר הנביא ירמיה (ירמיה טו, יז) לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז, ואמרו חכמינו ז"ל בפסיקתא (דר"כ פיסקא טו) אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם לא נכנסתי לבתי טאטראות ולבתי קרקיסאות של כותיים ושחקתי עמהם, מפני ידך בדד ישבתי, עד כאן לשונו.
ועל כן אין ראוי לשמוח בשמחת העולם הזה שכולם עוברות, וכמו שדרשו חכמינו ז"ל בויקרא רבה ריש פרשת אחרי מות, זה לשונם בפסוק (תהלים עה, ה) אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן, אמר להם הקדוש ברוך הוא לרשעים, הצדיקים לא שמחו בעולמי ואתם מבקשים לשמוח. רבי לוי בשם רבי שמעון בן מנסיא אמר, תפוח עקיבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה קלסתר פניו על אחת כמה וכמה, ואל תתמה בנוהג שבעולם אדם עושה לו דסירקא אחד לו ואחד לביתו, של מי עושה נאה לא שלו, כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקדוש ברוך הוא וגלגל חמה לתשמישן של בריות. אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא, י"ג חופות קשר לו הקדוש ברוך הוא בגן עדן שנאמר (יחזקאל כח, יג) בעדן גן אלהים היית וגו', ואחר כל השבח הזה כי עפר אתה ואל עפר תשוב.
אברהם לא שמח בעולם ואתם מבקשים לשמוח, נולד לו בן במאה שנה לסוף אמר לו הקדוש ברוך הוא קח נא את בנך והלך מהלך ג' ימים וכו'. ישראל לא שמחו בעולמי, שמח ישראל בעושיו אינו אומר, אלא ישמח, עתידין הם לשמוח במעשיו של הקדוש ברוך הוא לעתיד לבא. כביכול הקדוש ברוך הוא לא שמח בעולמו שנאמר ישמח ה' במעשיו, שמח לא נאמר אלא ישמח, עתיד הקדוש ברוך הוא לשמוח במעשיהם של צדיקים לעתיד לבא, עד כאן לשונו לעניננו. דלגנו הרבה מהמאמר שאינו מצטרך לכוונתינו.
וכתב בספר המדות הנמצא אצלינו בכתיבת יד (ארחות צדיקים ש' השמחה) כי אין להרבות בשחוק מפני שממעט היראה, וזה לשונו בשעת השחוק אינו יכול לכוין שום יראת השם אלהיו, וכל שכן אם ישחק בטיולים או בקוביאות שאין יראת אלהים עליו, לכן ייסר אדם את בנו שלא ירבה בשחוק ולא יקנה לו רב או חבר לשחוק עמו, שנאמר (ירמיה טו, יז) לא ישבתי בסוד משחקים, וכתיב (משלי יד, כג) בכל עצב יהיה מותר. והרבה רעות יש בשמחה ובשחוק, כמו ששמח במכשול חבירו בעת שיגיע לו פגע רע מפגעי העולם הזה, ועל זה נאמר (שם כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך.
ויש עוד שמחה שהיא רעה מזאת, כגון בשמחה כשחבריו נכשלים בעבודת הבורא יתברך או ששמח במיעוט ידיעתם, כל עבד המשרת לאדונו באמונה צריך לידע מה יאמר לפני אדונו, ויש לך להצטער אם תראה אנשים המורדים באדוניהם ותתאבל עליהם, אז הוא עבד נאמן, אבל בראות העבד אנשים המזלזלים ומחרפים את אדונו והוא שמח אין זה עבד נאמן. והנה הכתוב אומר (תהלים קמז, יא) רוצה ה' את יראיו, ומי ששמח במכשול חבירו אין רצונו ברצון הבורא. ועל זה התפלל רבי נחוניא בן הקנה (ברכות כח ע"ב) אל יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם אני, ואל אכשל וישמחו בי, ועל כן התפלל רבי נחוניא על זה, כי ראה שזה היה דבר מצוי שאחד שמח על תקלת חברו כדי שיהיה הוא נוצח את חבירו ויהיה לו שם, ואף ראה בני אדם חשובים אינם נזהרים בזה. לכן כל איש אשר רצונו כרצון אלהים יצטער על שלא נעשה רצון אלהים, ואפילו על שונאו יתפלל אדם שיעבוד לבורא, ויכוין לבו לתפלה בברכת אתה חונן ובברכת השיבנו אבינו וסלח לנו אבינו על כל ישראל אוהביו ושונאיו, וכן בכל הברכות, כי איך יתכן שיתפלל רופא חולי עמו ישראל והוא אינו רוצה שחבירו יתרפא, וכן שאר ברכות, ובעבור שזה היצר הוא רגיל בלבות כל אדם ואינו מרגיש בענין הזה לכן נכתב להזהיר יראת ה' יתברך להכין לבם לאלהים בכוונה שלימה ואמתית לשפוך נפשם נוכח פני השם על כל ישראל ואוהביו ושונאיו, ויתקיים ואהבת לרעך כמוך, וטהר ידים יוסיף אומץ.
ויש עוד שמחה ושחוק רע מזה, כמו מי שמשחק במי שזהיר בעבודת הבורא יתברך והמקיים מצותיו, ויש בזה ארבע רעות, האחד שהוא מחשיך נפשו מאור המצות, כשהוא מואס ומשחק במקיימי המצות אז יתגנו בעיניו המצות. השני, כי אולי מתוך השחוק ימנע הצדיק מצדקתו, כי לא יוכל לסבול השחוק. השלישי, כי אנשים רבים אשר לא נוסו ללכת בדרכי השם, והם לא יוכלו לעשות תשובה מפני השחוק, וילכו בחושך כל ימיהם, נמצא שזה המשחק לא די לו שמונע מחבירו רב טוב הצפון לצדיקים אלא שמוריד אותו בשאול תחתית, והנה המשחק הזה הוא בכלל עונש המחטיא את הרבים. הרביעי, שהוא דומה ללסטים העומדים על פרשת דרכים וקוצצים רגלי המביאים דורונות למלך, הלא הם שונאיו של מלך ורעתם רבה מאד.
ויש עוד שמחה מרה כלענה, כגון רודפי נאוף וגזל ושאר עבירות ושמחים בהשיגם תאוותם הרעות, ועל זה נאמר (משלי ב, יד) השמחים לעשות רע יגילו בתהפכות רע, ועונשם גדול עד שאול תחתית.
ויש עוד שמחה מעורבבת במעלה עשן לכל המצות, שמשכחת יראת השם יתברך מלבות בני אדם, כגון אלו שמשתכרים ושמחים בבית המשתאות, ואחרית השמחה תוגה, כי הרבה קלקולים באים מדרך שחוק המשתה. ומי חכם כשלמה בן דוד אשר אמר (שם כג, כט) למי אוי למי אבוי למי מדנים למי שיח למי פצעים חנם למי חכלילות עינים למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך. גם הנביא ישעיה אמר (ישעיה ה, יב) ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו, וכתיב (משלי כ, א) לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם.
ואחר שביארנו מהות השמחה והפכה, ראינו לבאר בכמה פנים אנו חייבים בה, ונאמר, אחר שהוא אמת שאהבה והשמחה שניהם דבר אחד כדפי', הרוצה להיות חסיד ושיקרא אוהב מזרע אברהם שנאמר בו (ישעיה מא, ח) זרע אברהם אוהבי, צריך להיות שמח בהיותו מברך להקדוש ברוך הוא בברכת הנהנין, וכן בתפלתו ובתורתו ובמצותיו, ובקבלת פני אדם בשמחה, ובימי המועדים, כמו שביארנו לעיל.
בברכותיו יכוון לתת שבח והודאה לעילת הכל שברא הדבר ההוא, ועל ידי השבח יתדבק באהבת הבורא ובגדולתו ורוממותו. כבר אמרנו שכל העליונים והנשמות למעלה כולם משבחות לבורא מפני הטובה שקבלו ממנו, ולעולם עילת הכל שפעו ואורו אינו נמנע מלהשפיע, ועל זה אנו חייבים לברכו, ולסבה זו הוא ענין הברכות שתקנו אנשי כנסת הגדולה על כל דבר, כדי שנזכור אהבת הקדוש ברוך הוא וגודלו ורוממותו והשגחתו התדירה עמנו בכל עת, שברא הדבר ההוא על ידי שפעו בכח מדותיו העליונות כדי שיהנו התחתונים משפעו, ועל ידו נהיה דבקים בו לעולם. ולכן צריך לתת השבח והברכה לבורא בלב טוב ועין טוב ובשמחה, וכן פירשו בזוהר (ריש פרשת במדבר) אמר שם על פסוק (תהלים קטו, יב) ה' זכרנו יברך, שכאשר האדם מזכיר שבח חבירו צריך לברכו כדי שלא ישלוט בו עין הרע, ואמר ומאן דמברך לחבריה בעי קודשא בריך הוא דיברך ליה בעינא טבא בלבא טבא, מאן דמברך להקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה דבעי עינא טבא ולבא טבא ורחימותא דלבא, בגין כך ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, עד כאן לשונו.
והנה מענייני העולם הזה יקח האדם משל לאהבת הקדוש ברוך הוא, ונודע כי הנותן מתנה לחבירו בלי טובה שקדם לו חבירו, יחוייב מקבל המתנה ההיא לאהוב את הנותן אפילו אם תהיה המתנה מועטת. והנה הקדוש ברוך הוא שהוא הנותן הכל והוא נותן לכל, כאומרו (דה"א כט, יד) כי ממך הכל, בלי ספק שיחוייב האדם האהבה לו יתברך. וכאשר יחשוב האדם זאת בברכו ברכת הנהנין, תתעורר בלבו האהבה. אמנם המברך ואינו מתכוון לתת שבח לבורא יתברך הוא נענש כמו שאמרו בספר החסידים, עיין שם.
ועוד, כי המברך בשמחה ובלב טוב נעשה מרכבה למדת החסד, כי כמו שמדת החסד משפעת בוותרנות בלי הקפדה וברצון ושמחה, כי השמחה מצדה כדפי', כן המברך, והוא כענין (בראשית יב, ג) ואברכה מברכיך, כי כמו שהוא חפץ להשפיע ברכות לכנסת ישראל מצד החסד, כן משפיעים לו מהחסד, וזהו נקרא טוב עין.
וכמו שחייב אדם להיות שמח בימי שמחה כן צריך להתאבל בימי צרה, כענין ד' צומות, צום הרביעי וגו' (זכריה ח, יט), וכ"א יום שבין י"ז בתמוז וט' באב שכולם ימי צער ויגון. וכן בימים שאינם ימי שמחה, טוב שיתאבל בכל יום על חרבן הבית ועל שמו המחולל בגוים, כמו שאמר בתנא דבי אליהו הועתק בילקוט (פ' כי תשא סי' שצא) שצריך שיתאנח על כבודו של מקום ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומחמד ומתאוה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד ישראל ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב, עד כאן לשונו לעניננו.
ובזוהר (פ' שמות דף יז בסופו) פירשו ז"ל רבי יהודה עאל לגביה דרבי אלעזר, אשכחיה דהוה יתיב וידיה בפומיה והיה עציב, אמר ליה במאי עסיק מר אמר ליה כתיב (משלי טז, טו) באור פני מלך חיים. ומכאן נבין חיוב ההכנעה והעצבות, כי אם תשא עיניך השמים תראה מיעוט השפע כי כל פנים קבצו לבון (ס"א: פארור) מנסים ונפלאות כימי עולם וכשנים קדמוניות, ולכן ראוי לגרש את השמחה הטבעית ולנגד רוחותינו אליו, לעשותו בסיס שהוא נחת רוח המקום עלינו, שישפיע בנפשותינו בטובו עלינו בסוד הבריאה.
אמר עוד בפסיקתא רבתי (פ' כו) אומללה יולדת השבעה (ירמיה טו, ט), אמר ירמיה כשהייתי עולה לירושלים, נטלתי עיני וראיתי אשה אחת יושבת בראש ההר לבושה שחורים וראשה סתור וצועקת ומבקשת מי ינחמנה, ואני צועק ומבקש מי ינחמני, קרבתי אצלה ודברתי עמה, אם אשה את דברי עמי, ואם רוח את הסתלקי מלפני. ענתה ואמרה לי, אין אתה מכירני, אני היא שהיו לי ז' בנים, יצא אביהם למדינת הים, עד שאני עולה ובוכה עליו, הרי שני בא ואמר לי נפל הבית על שבעה בניך והרגם, איני יודעת על מי אבכה ועל מי אסתור שערי, אמרתי לה מי את טובה מן אימא ציון שהיא עשויה מרעית לחית השדה, ענתה ואמרה לי אני אימך ציון שהיא עשויה מרעית לחית השדה, אני היא אם השבעה, שכן כתיב אומללה יולדת השבעה, אמר לה ירמיה דומה מכתך למכת אויב, התנערי מעפר קומי שבי ירושלים, עד כאן לשונו.
ובמדרש איכה מהזוהר, האריכו בענין בכיה על הגלות והחורבן, עיין שם. וכל המתאבל על ירושלים זוכה לראות בנחמתה, שנאמר (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה (תענית ל ע"ב).
ובזה נכלל הפרק הזה: