בהיות שבפרק הקודם בארנו שחייב האדם לייחד השכינה לעולם בכל עניניו, שנאמר (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, רצוננו בפרק זה לבאר עוד כמה פרטים יש שאדם חייב לעשות בעבור אהבת השכינה, ובזה יהיה קצת מנוחה לשכינה שתמצא מקום שבו תשרה. שכבר העתקנו לעיל בפרק הקודם מאמר הרשב"י ע"ה, שכל שית יומין דחול אזלא מנדדא מדוך אל דוך ומאתר לאתר לראות התמצא צדיק שבו תדבק.
ובהיות האדם עושה כל עניניו לתיקון השכינה שהיא אמו, נמצא שהוא בן העושה נחת רוח לאמו, והיא מדרגת בעלי קבלה שעליהם נאמר (דברים כב, ו) לא תקח האם על הבנים, ופירשו בתקונים שהכוונה לא תסלק השכינה מעל הבנים, שלעולם שכינה עמהם. וזה לשונו (דף ד' ע"א) ביצים מארי מקרא, אפרוחים מארי משנה, בנים מארי קבלה, ועלייהו אתמר (דברים כב, ו) והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, שלח תשלח מנייהו, אבל על מארי קבלה איתמר לא תקח האם על הבנים, דלית סוכלתנו לאשתמודע בשכינתא כאלין מארי קבלה, ואלין עבדין ליה דירה לקודשא בריך הוא, ופרחין עמה בכל אתר דאיהי פרחת, כלהו מנדדין עמה בשילוחא דילה. אבל אפרוחין לית גדפין דילהון שלמין דפרחין בהו דאינון פיקודי דעשה, וכל שכן ביצים, ובגין דא איתמר עלייהו לגבי אימא שלח תשלח את האם, עד כאן לשונו.
וכן אמר גם כן (ת"ז דף כא ע"ב) אבל בנין מן מעוי דאתמר בהון (ירמיה לא, יט) המו מעי לון, בנין דרחימו ממעהא, ואינון מארי קבלה איתמר בהו לא תקח האם על הבנים, דאימא לא זזה מנייהו לעלמין, עד כאן לשונו.
והטעם דאימא לא זזה מנייהו, מפני שהם יודעים לייחד השכינה במצוותם ובתורתם ומעשיהם, ועיקר המצוה והמעשה בהשלים הכוונה, אבל אפרוחים שהם מארי משנה אין מצוותם שלימות מפני חסרון הכוונה, נמצא כי תיקון כולל לשכינה הוא כוונה במצות ובתורה ושאר המעשים.
והנה כדי לעורר הלב לאהבת הקדוש ברוך הוא, צריך שיזכור עניינים אלו שנבאר מדברי רשב"י ע"ה, ובזה יתעורר לבו לאהבה, אף על פי שעתידין אנו לומר כמה דברים המעוררים האהבה, מכל מקום אלו נוגעים בעיקר האהבה לקודשא בריך הוא ושכינתיה, ולכן ראינו לבאר פה.
אמר ברעיא מהימנא (פ' נשא דף קכב ע"א) שתשובה היא שכינה שהיא ה"א אחרונה, והכוונה תשוב ה' אחרונה להתחבר עם יה"ו, אמר אחר כך ותשובה דא אתקריאת חיים, כי ממנה תוצאות חיים דאינון נשמתין דישראל, ואיהו הבל דנפיק ועאל בפומא דבר נש בלא עמל ובלא יגיעה ה' דהבראם, ועלה אתמר (דברים ח, ג) כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, והיא על רישיה דבר נש, עלה אתמר (במדבר יב, ח) ותמונת ה' יביט, אך בצלם יתהלך איש (תהלים לט, ז), ובגין דאיהי על רישיה דבר נש אסיר ליה לבר נש למיזל ד' אמות בגילויא דרישא, דאם היא אסתלקת מעל רישא דבר נש מיד איסתלקו חיים מיניה, ואי תימא דכך שריא על אומין דעלמא אף על גב דלא אתברי בהון שמיא וארעא וכל תולדין דבהון, לא שריא ודאי, דמשה בעא מקודשא בריך הוא דלא תשרי שכינה על אומין דעלמא ויהב ליה, עד כאן לשונו.
וכאשר יחשוב האדם שהשכינה על ראשו והיא הנותנת לו חיים שהיא הנשמה שבו, וכן ההבל שעל ידו מתקיים האדם, שאי אפשר לעולם להתקיים בלא הבל שהוא האויר, ואלו לא היה האויר הנושב בכנפי הריאה היה הלב מצד אשו שורף את האדם, וכן פירשו בתקונים (דף כח ע"א). ועל ידי שאיבת האדם האויר שהוא הבל העולם הוא מתקיים, וזהו כי על כל מוצא פי ידו"ד שהוא הבל העולם, היוצא מפי ידו"ד שהיא השכינה, על ידה יחיה האדם. והיינו ה' דבהבראם שה' היא הבל, שכן תנועת הה' במבטאה היא רפויה מורה על עצמות ההבל, וכמו שה' עילאה היא הבל, שעליה נאמר כי על כל מוצא פי ידו"ד יחיה האדם, שעל ידי אותו ההבל מתקיים האדם העליון כדפירשו בזוהר (פ' תזריע דף מז ע"ב), כן על ידי ההבל היוצא מהשכינה מתקיים האדם התחתון. ולכן כיון שחיות ישראל בפרט הוא על ידי ההבל כי אין ההבל השורה על ישראל הוא השורה על האומות, כדפי' במאמר, והיינו יחיה האדם, וישראל נקראים אדם, ראוי שיאהב אותה לעשות רצונה.
ובפרט כאשר יחשוב, שכמה חטא והמרה את פי השכינה בפרוק עול מצותיה, והיא לא שרפה אותו בדינה, שנאמר (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אֹכלה, והיא נקראת צדק, דינא דלית ביה ותרנותא, מכל מקום היא שופעת בו חיים וההבל, ראוי שיעשה מצוותיה ותבער בלבו אש אהבתה עד שבכל נשימותיו יהיה אדוק בה אם יהיה אפשר, כדפירשו ז"ל בבראשית רבה (פרשה יד) זה לשונם רבי ביסני ורבי אחא ורבי יוחנן בשם רבי מאיר אומרים, הנשמה הזו ממלאה את הגוף, ובשעה שאדם ישן עולה ושואבת לו חיים מלמעלה. רבי לוי בשם רבי חנינא אמר על כל נשימה שאדם נושם צריך לקלס לבוראו, מאי טעמא (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה, כל הנשימה תהלל יה.
ובמדרש רבה בפרשת ויקרא בפסוק ונפש כי תחטא, אמרו זה לשונם דבר אחר נפש כי תחטא, זה שאמר הכתוב (קהלת ו, ז) כל עמל האדם לפיהו, אמר רבי שמואל בר אמי מה שסיגל אדם מצות ומעשים טובים אינו מספיק להבל היוצא מפיו, עד כאן לשונו.
עוד בואלה הדברים רבה בפסוק ואהבת את ה' אלהיך, זה לשונם מהו בכל לבבך ובכל נפשך, בכל נפש ונפש שברא בך. אמר רבי מאיר על כל נשימה ונשימה שאדם מעלה חייב לקלס ליוצרו, מנין שנאמר כל הנשמה תהלל יה, עד כאן לשונם.
ועוד אמרו בירושלמי דפרק אין עומדין (ה"א) על פסוק (תהלים מו, ח) ה' צבאות עמנו וגו', רבי יוסא בשם רבי יוחנן אמר, לעולם אל יהי פסוק זה זז מפיך, ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה, ורבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר (תהלים פד, יג) ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך.
ועם היות שיש פרטים רבים בפירוש הפסוקים לרוב התועלת שבהם, מכל מקום הענין הכולל הוא שצריך לשים לעולם לנגד עיניו ההשגחה העליונה, ולכך אמר אל יהא פסוק זה זז מפיך, שהרי אומרו ה' צבאות עמנו הורה על אהבתו הגדולה עם ישראל, שעם היות שידו"ד הוא נקרא צבאות שהוא שר על הצבאות העליונים, מכל מקום השגחתו עמנו. ועוד שהוא משגב ומגן לשמור אותנו מפגעי העולם, והוא סלה בלי הפסק, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עירובין נד ע"א) כל מקום שנאמר סלה אין לו הפסק לעולם, שנאמר (תהלים מח, ט) כאשר שמענו כן ראינו וגו' עד עולם סלה, ומכח ייתור הפסוק שאמר עולם סלה הוכיחו שכל מקום שנאמר סלה אין לו הפסק לעולם.
ואפילו לדברי רבי אבהו שאמר שהפסוק הוא ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך, יש במדת הבטחון מעלות רבות, ואחת מהם הוא כי אי אפשר לאדם שיהיה דבק באלהיו אם אין לו בטחון בו, וכשיבטח באמת הוא בודאי דבק בידו"ד ואין לו פחד מכל עניני העולם.
וכן פירש רשב"י בזוהר (פ' וארא דף כב ע"א) זה לשונו דבר אחר (ישעיה כו, ד) בטחו בה' עדי עד, כל יומוי דבר נש בעי לאתתקפא ביה בקודשא בריך הוא, דהכי אמר דוד (תהלים כה, ב) אלהי בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי, ומאן דשוי ביה בטחוניה ותוקפיה כדקא יאות לא יכלין לאבאשא ליה כל בני עלמא, דכל מאן דשוי תוקפיה בשמא קדישא אתקיים בעלמא, מאי טעמא בגין דעלמא בשמיה קדישא אתקיים, הדא הוא דכתיב כי ביה ה' צור עולמים, צייר עלמין, עד כאן לשונו לעניננו.
ופירש בענין הבטחון ב' עניינים, האחד שצריך שיתמיד בבטחון כל יומוי, והוא לדקדק אומרו עדי עד. והב' שהבטחון עיקרו הוא חוזק הדבקות בהקדוש ברוך הוא, כמ"ש כל יומוי דבר נש בעי לאתתקפא ביה בקודשא בריך הוא, ואמר לאתתקפא, וכן למטה שאמר דשוי ביה בטחוניה ותוקפיה, מורה על חוזק אחיזת הדבקות שאינו יכול להפרד ממנו, ועל כן בוטח בכל ענין ואינו ירא מפגעי העולם.
ועיקר הדבקות הוא בידו"ד, כמבואר במאמר, שאמר בגין דעלמא בשמיה קדישא אתקיים. והטעם, כי שם ידו"ד הוא חיות פנימי בין בעולם הזה בין בעולם הבא, כי כמו שהנשמה חיי הגוף כן העולם הזה הוא הגוף, ושם ידו"ד הוא הנשמה בתוכו, ואלו חס ושלום יסתלקו חיותו מן העולם ישאר העולם תוהו ובוהו ששמו יתברך הוא הנשמה המקיים הכל, ולכן כיון שהאדם מתדבק בידו"ד שהוא הנשמה ראוי שיתקיים בעולם יותר, מפני שלעולם מצחצח נשמתו משורש החיים העליונים, כדכתיב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים, כדפירשתי בפרק הקודם, הרי ביארנו הסבה המעורר אלינו אהבת השכינה.
והסבה המעוררת אהבת הקדוש ברוך הוא, נתבאר בזוהר (פ' תרומה דף קלד ע"ב) זה לשונו מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות כה, ב), האי קרא הכי אצטריך ליה למימר כל איש אשר ידבנו לבו, מאי מאת כל איש, אלא רזא הכא לאינון מרי מדין, זכאין אלין אינון צדיקיא דידעי לשוואה רעותא דילהון לגבי מלכא עילאה קדישא, וכל רעותא דילהון לאו איהו לגבי עלמא דא ובכסופא דבטלה דיליה, אלא ידעי ומשתדלי לשוואה רעותהון ולאתדבקא לעילא, בגין לאמשכא רעותא דילהון במאריהון לגבייהו מעילא לתתא. ומאן אתר נטלין ההיא רעותא דמאריהון לאמשכא ליה לגבייהו, נטלין ליה מאתר חד עילאה קדישא דמניה נפקין כל רעותין קדישין, ומאן איהו כל איש, דא צדיק דאיתקרי כל, כמה דאת אמר (קהלת ה, ח) ויתרון ארץ בכל הוא, על כן כל פקודי כל (תהלים קיט קכח), איש כמה דאת אמר איש צדיק, דא איהו כל איש מאריה דביתא, דרעותיה תדיר לגבי מטרוניתא, כבעלא דרחים לאתתיה, ותדיר ידבנו לבו, איהו רחים לה ולבו דאיהי מטרוניתא דיליה ידבנו לאתדבקא ביה, ואף על גב דברחימו סגיא דא בדא לא מתפרשן לעלמין, מההוא כל איש מאריה דביתא מאריה דמטרוניתא מיניה תקחו את תרומתי, אורחיה דעלמא מאן דבעי לנסבא איתתיה דבר נש מניה איהו קפיד ולא שביק ליה, אבל קודשא בריך הוא לאו הכי, אף על גב דכל רחימו דילה לגביה ורחימו דיליה לגבה, מניה נטלין לה לאשראה בינייהו, מההוא אתר עילאה דכל רחימו דאיתתא ובעלה שריא תמן תקחו את תרומתי, זכאה חולקהון דישראל וזכאין כלהו דזכו להאי, עד כאן.
ועוד אמר לקמיה, זכאה חולקהון דאף על גב דאינון נטלין ליה הכא, לא יכלי אלא ברשו דבעלה וברשו דיליה, ולמעבד פולחנא דרחימו לגביה, וכדין ברחימו דיליה תקחו את תרומתי, וכל דא באינון פולחני דצלותא ותקונא דישראל מסדרין בכל יומא, עד כאן לשונו.
וכוונתינו מבוארת במאמר, שעם היות הקדוש ברוך הוא רוצה באהבת שכינתו, מכל מקום לאהבתו את ישראל נותן לנו רשות שנמשיך אותה אצלנו למטה על ידי תפלה ומצות, כדי שעל ידם תתיחד למעלה, ואנו מעוררים את האהבה ממנה אליו כענין הבוחר בעמו בישראל באהבה שפי' לעיל, וזה שאמר למעבד פולחנא דרחימו לגביה.
אמנם במאמר יש בו דברים הצריכים עיון, ואינם אל המתייחס כאן אל הדרוש, והמתייחס אל דרוש הדבקות והאהבה שאנו בו נתבאר במאמר שאמר במעלת הצדיקים שיודעים להפשיט מחשבתם מהגשמיות והם מדביקים מחשבם ורצונם במלך מלכי המלכים.
ויובנו דבריו אלה במה שאמר בפרשת בראשית (פ' בראשית היכל קדש קדשים מה ע"ב) שהזכיר מענין הרצונות המתגלים בעת הזווג העליון עיין שם. וכל הרצונות מתגלים על ידי צדיק שהוא המזווג, ושם עיקר התדבקות נשמת הצדיק התחתון, כמ"ש וכדין בסים ההוא רעותא דכלא ולא איתפס לגו בגו בסתימו, וכדין זכאה חולקיה מאן דאתדבק במאריה בההיא שעתא, זכאה איהו לעילא זכאה איהו לתתא, עליה כתיב (משלי כג, כה) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.
ואומר עוד לקמיה, מאן דזכי לאתדבקא במאריה כהאי גוונא ירית עלמין כלהו, רחימו לעילא רחימא לתתא, עד כאן לשונו לעניננו.
ובזה יובן אומרו, לבו דאיהי מטרוניתא דיליה ידבנו לאתדבקא ביה, מפני שע"י יתגלה אליה רצון העליון כדפי', ותאיר מאור האין סוף, והוא הוא מציאות הזווג, והוא רחימו דיליה לגבה בסוד ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ואם אין גן, נהר היכן תהיה יציקתו והשקאתו, והוא מה שפירש מורי ע"ה בספ"ר שהעליונים צריכין לתחתונים. ועל ידי שתקחו תרומתי ותיחדו אותה באינון פולחני דצלותא, אתם דבוקים ברצון העליון המתגלה ביחוד, כדפי', ובזה נמצא כל המאמר מקושר כאחד.
ונמצינו למדים, שכל הדבקות תלוי בתיקוני התפלה שכלם הם תיקוני השכינה וייחודה, ונמצינו למדים שעיקרי הדבקות והאהבה תלוי בהפשטת המחשבה מתאוות העולם הזה, שכל תאוותיו בטלות במיתה כנודע, והעיקר הוא לדבק נפשו ברצון העליון, והעיקר שתדע כל היחודים וכל מציאות העבודה, שאין הבדל בינינו לבינו יתברך עם היותו מרומם גבוה מעל גבוה, הוא עמנו משגיח בפרטים המגביהי לשבת, ואין הבדל כי אם מצד העון כאומרו (ישעיה נט, ב) עונותיכם היו מבדילים וגו', אמנם בהיות האדם עושה תשובה הוא קשור עם בוראו, והעד כאשר תבחין מה שכתבנו בפרקים הקודמים מכמה נסים נעשו לישראל והקדוש ברוך הוא עושה עמנו לעולם ועונה אותנו בעת צרתינו.
ובפרט כשיבחין האדם מעלת הרשב"י ע"ה ושאר התנאים, שדיבורם היה מתקיים מיד תיכף, ולפעמים אפילו שלא בכוונה כענין הוות כשגגה שיוצא מלפני השליט וכו' כמה פעמים נזכר בגמרא (מו"ק יח ע"א), ובזוהר בפרשת ויחי (דף ריח ע"א) רבון עלמא אשתמודע רבי יצחק לגבן, וכמה נסים כאלו שהובאו בספר הזוהר, ולכן כאשר יחשוב האדם בדבר הזה יראה שאין מסך כלל בינו לבין הקדושה, ולזה חייב לעבוד הבורא כמי שעובד למלך שהוא עומד לפניו ויעשה רצון עליון כפי השתנות סדרי ההנהגה העליונה בזמני היום והלילה ובשאר הזמנים, כן יעבוד עבודתו בתפלתו ותורתו.
ראשונה ראוי שישים האדם בכל יום מגמת פניו ליחד השכינה בג' תפלות שחרית ערבית מנחה, והטעם לג' זמנים אלו הוא, כי כפי השתנות הזמן התחתון תשתנה ההנהגה העליונה לחסד לדין ולרחמים, ולכן בבוקר אנו מעוררים החסד, וכיוצא בזה פירשו רבותינו ז"ל בבראשית רבה פרשת ויצא (סח, ט) בטעם ג' תפלות, אמר שם אמר רבי יהושע בן לוי האבות תקנו ג' תפלות, אברהם תקן תפלת השחר וכו'. ואמר עוד אמר רבי שמואל בר נחמני כנגד ג' פעמים שהיום משתנה, בערבית יאמר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוציאני מאפילה לאורה, בשחרית צריך לומר מודה אני לפניך ה' אלהי שהוצאתני מאפילה לאורה. במנחה יאמר יהי רצון מלפניך ה' אלהי כשם שזכיתני לראות חמה בזריחתה כן תזכני לראותה בשקיעתה. רבנן אמרי כנגד תמידין תקנו אותם עד כאן לשונו לעניננו.
אם כן נפקא מינה, כי כפי השתנות הזמן כך יחויב השבח וההודאה לשם מפני הטובה שהטיב, וכדי שיהיה שלם לאהבה את השם ויתפלל בחשק הלב בזוכרו הטובה אשר מטיב עמו, לכך תקנו התפלות בזמנים מחולפים.
וכיוצא בזה פירש במדרש (ויק"ר כח, א) על (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש, זה לשונו רבי לוי אמר כל מה שהבריות מגדלים מצות ומעשים טובים בעולם הזה דיין שהקדוש ברוך הוא מזריח להם השמש, שנאמר וזרח השמש ובא השמש.
ובעת הקיצו משנתו, אם ישכים לקרות בתורה לאהבת השכינה מה טוב חלקו, כמו שנאריך במעלתו בעזרת השם. וזה ביאר הרשב"י ע"ה (זוהר פ' וארא דף ל ע"א) זה לשונו תא חזי כד מלכא אתי לערסיה בשעתא דאתפלג ליליא, רוחא דצפון איתער, דאיהו איתער חביבותא לגבי מטרוניתא, דאלמלא אתערותא דצפון לא אתחבר מלכא בהדה, בגין דצפון שארי חביבותא כמא דאיתמר (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי, ודרום חביק ברחימו דכתיב וימינו תחבקני, כדין כמה בדיחין מתערין שירתא עד דאתי צפרא, דכתיב (איוב לח, ז) ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים, וכד אתי צפרא כלהו עילאי ותתאי אמרי שירתא, וישראל כגוונא דא לתתא, דכתיב (ישעיה סב, ו) המזכירים את ה' אל דמי לכם, אל דמי לכם דייקא בליליא, כד אתפלג ליליא אינון דתיאובתא דילהון לאדכרא תדיר לקודשא בריך הוא לא יהבי שכיכו לליבא, וקיימין לאדכרא ליה לקודשא בריך הוא, כד סליק צפרא מקדימים לבי כנישתא ומשבחין ליה לקודשא בריך הוא, וכן בתר פלגות יומא, וכן בליליא כד אתחשך ואתדבק ליליא בחשוכא ובת שמשא, על אלין כתיב המזכירים את ה' אל דמי לכם, ודא עמא קדישא דישראל, עד כאן לשונו.
ואמר לכם דייקא, מפני שהתעוררותה לייחוד תלוי בתחתונים, כאומרו (שה"ש ח, יג) חברים מקשיבים לקולך השמיעיני. ואמר אינון דתיאובתא דילהון, פי' אותם שנפשם חשקה בשכינה, כאיש אשר הולך אחר חשוקתו שלבו בוער אחר אהבתה ולא יישן מרוב אהבתו אותה, כן אותם שיש להם החשק הגדול אחר השכינה לא יהבי שכיכו לליבא, כי מרוב חשקם ואש אהבת השכינה הבוער בלבם בהקיצם משנתם לא ישלוט בהם שינה ועצלות אלא יקומו בזריזות ושמחה ואהבת השכינה לייחדה, מפני כי ביחודה עם בעלה שהוא ידו"ד הרי הם דבקים בידו"ד, ונפשם שמחה ומשתעשעת להיותם דבקים בחיים העליונים כענין ישקני מנשיקות פיהו, שחשק התחתון להכלל בעליון, כמו שפי', וזהו המזכירים א"ת, א"ת שכינה, ידו"ד קודשא בריך הוא, ומזכירים פירוש לשון קשר ויחוד כענין אזכרתה, שפי' קטרת, וקטרת הוא קשר, כי תרגום קשר קטר.
אל דמי לכם, כבר נתבאר הטעם בפרק ד', מפני שהיא משוררת לעולם כענין אמרו (תהלים פג, ב) אלהים אל דמי לך, והיא תלויה בתחתונים, ולכך אמר אל דמי לכם, כדי שהיא גם כן לא תדום.
ונראה לדקדק לשון הפסוק, שלא אמר אל תתנו דמי לו בדרך ציווי כמו שאמר במקום אחר. והענין הזה מדוקדק בדברי רבי אבא בעל המאמר, אינון דתיאובתא דלהון לאדכרא לקודשא בריך הוא לא יהבי שכיכו וכו', ופי' אותם שמנהגם כבר להיות תאותם וחשקם לזכור הקדוש ברוך הוא, וזהו המזכירים את ה', שכבר אתם רגילים לזכור את ה' איני צריך לצוות אל תתנו דמי, כי מאליו יבא הענין שמוכרח להם מרוב חשקם שלא יתנו דומי לו, וזהו לא יהבי שכיכו, על דרך שמצוה גוררת מצוה, כ"ש החשק שלהם להזכיר את ה' מעורר להם שלא ידומו ושלא ישקוט לבם.
ובזה יובן פשט הכתוב (ישעיה סב, ו) על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, ואלו הם שומרים נפקדים למעלה על פי הדבור שלא יחשו. אבל המזכירים את ה' יש להם מעלה נפלאה, כי אינם צריכים ציווי אלא מאליהם אל דמי לכם. הרי תיקון א' לשכינה שהנוהג זה בודאי הוא אוהב גדול אליה.
עוד בשאר תיקונים, כדסליק צפרא מקדימין לבי כנישתא. ואומר מקדימים, גם זה על האהבה, כי מרוב אהבתם להקשר בשכינה ירוצו ויקדימו לבית הכנסת, כמ"ש (ברכות פ"ק ו' ע"ב) מצוה לרוץ לבית הכנסת, שנאמר (הושע ו, ג) ונדעה נרדפה לדעת את ה'.
גם אפשר לומר מקדימין, כדי להיות מעשרה ראשונים, כמ"ש ז"ל (ברכות פ"ק שם) לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה מי' ראשונים, וכדפי' סודו בפרשת נשוא (קכו ע"א), ונפר' לקמן. וכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ח.) אמר רבי יהושע בן לוי קדימו ואחשיכו לבי כנישתא כי היכי דתוריכו יומי.
ובפרט אם הוא ראשון בבית הכנסת, שביאר הרשב"י ע"ה (זוהר פ' תרומה דף קלא ע"א) ההוא דאקדים אתחבר בשכינתא וקיימא בדרגא דצדיק ואתעביד רחימו דמלכא, עיין שם.
ובתפלת שחרית אנו מיחדין לשכינה וקושרין אותה בחסד, דהיינו אברהם תקן תפלת שחרית, ואחר חצי היום שהוא שעת מנחה שכבר נטה השמש כדפי' בגמ' (יומא כח ע"ב) מכי שחרן כותלי, ואז הגבורה מתחלת להתעורר כדפי' בריש פרשת נשוא (קכ ע"א), אז זמן תפלת מנחה ליחד השכינה בזרוע השמאל, שיצחק תקן תפלת המנחה. וכן בליליא הוא יחודה בקו האמצעי, יעקב תקן תפלת ערבית, דהיינו (בראשית כח, יא) וילן שם כי בא השמש, כי השמש בא אליה, וכן פירש בזוהר (פ' פנחס דף רכד ע"א, וגם פ' ויצא דף קמח ע"א) בענין ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו.
ובתקונים (דף מה ע"א) זה לשונם בצלותא דשחרית דסלקא בשמא דאתקרי אל, האל הגדול ודאי, בצלותא דמנחה סליקת בשמא דאיתקרי אלהים, בצלותא דערבית סליקת בשמא דאתקרי ידו"ד רזא דמלה (תהלים נ, א) א"ל אלקי"ם ידו"ד דבר ויקרא ארץ, עד כאן לשונו.
ואמר עוד לקמיה (דף מה ע"א) שעל ידי נצח הוד יסוד עולה להתקשר בשלשה אבות, זה לשונו ועוד מקוטרת מור (שה"ש ג, ו), צרור המור דודי לי (שם א, יג), ודא נצח דסליק ליה בימינא, הדא הוא דכתיב (תהלים טז, יא) נעימות בימינך נצח. ולבונה, דא הוד, דסליק לה בגבורה. מכל אבקת רוכל, דא צדיק דסליק בעמודא דאמצעיתא, עד כאן לשונו. הרי מבואר מהמאמרים כי עיקר תפלותינו הוא ליחד השכינה לעולם בבחינות האמורות.
עוד צריך לכוון בכל יום ליחד השכינה בסוד מטה ושלחן וכסא ומנורה, שפירש הרשב"י ע"ה בפרשת תרומה (דף קלג ע"א), ונבארם בעזרת השם בענין התפלה. הרי זה יחוד כולל לכללות היום, ובשער התפלה יתבאר היאך בתפלת שחרית אנו מושכים השכינה אלינו.
עוד יש שלשה דברים שראוי לאדם לעשותם בכל יום להמשיך השכינה עליו, הא' הנחת תפלין, הב' עסק התורה, והג' לתת לה שאר כסות ועונה.
בתפלין ביארו בתיקונים (דף ב ע"א) שהם בנוקבא, והמניחם הוא אות ברית ואות תפלין, והוא בן, ועליו נאמר לא תקח האם על הבנים, ששכינה שורה עליהם לעולם, זה לשונם אלין דנטרין אות ברית בתחומיה דאיהו ח' יומין, ונטרי אות שבת בתחומיה, דאינון י"י יאקדונק"י, דבגינייהו אוקמוה מארי מתניתין דלא אשתכח בר נש פחות מתרוייהו, כתיב (דברים כב, ו) לא תקח האם על הבנים, ואינון דלא אשתכחו בכל יומא בשתי אותיות אלו דאינון אות תפלין ואות דברית מילה, ובשבת אות ברית ואות שבת, כתיב בהון שלח תשלח את האם, ואי תימרון אמאי צריכין למהוי תרוייהו בכל בר נש בכל יומא, בגין דלא תשתכח שכינתא דאיהי יו"ד מן אדנ"י יחידה בלא קודשא בריך הוא דאיהי יו"ד מן ידו"ד, וצריך בר נש דלא ישתכח בכל יומא פחות מתרוייהו. ואי לא, עליה איתמר (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלוף דא מפריד אלופיה דעלמא משכינתא, נוקבא, דאיתמר בה (שמות לא, יז) אות היא לעולם, דכורא ברית מלח עולם היא (במדבר יח, יט), ובגין דא אות תפלין נוקבא, אות ברית דכורא, ורזא דמלה (דברים ל, יב) "מ"י "יעל"ה "לנ"ו "השמימ"ה בראשי תיבין מיל"ה ובסופי תיבין ידו"ד, בתפלין נוקבא, הדא הוא דכתיב (שמות יג, טז) והיה לאות על ידכה, יד כהה, עד כאן לשונו. ובפשוטי דבריו ראיה אל כונתינו.
על ידי עסק התורה ביארו בזוהר (פ' וירא דף קטו ע"ב) רבי יהודה ורבי יוסי הוו אזלי באורחא, אמר ליה רבי יהודה לרבי יוסי פתח פומך ולעי באורייתא, דהא שכינתא אשתכחת גבך, דכל זמן דמלי דאורייתא לעא[ן] שכינתא אתייא ומתחברא, וכל שכן באורחא דשכינתא קדמא ואתיא ואזלא קמייהו דבני נשא דזכאן במהימנותא דקודשא בריך הוא, עד כאן לשונו.
וכן אמר גם כן בזוהר (פ' בראשית דף נ ע"א) שתלמידי חכמים הפורשים מנשותיהם כל ששת ימי החול, שהשכינה עמהם, והם זכר ונקבה.
אמנם צריך כדי שתשרה עליו שכינה שיהיה לימודו בדרך קבע לא דרך מקרה, וכן ביארו ברעיא מהימנא (דף רלח ע"ב) זה לשונם ובגין דא כי יקרא קן צפור, באורח מקרה, זמנא חדא דאושפיזא ואכסנאי דאזדמן לפום שעתא בבי אושפיזיה, ואית דאינון דמתניתא דילהון דירה לשכינתא, הדא הוא דכתיב (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לדורתם, לדרתם חסר לשון דירה, ואית מארי משנה דתורתם אומנותם דלא זזת שכינתא מנהון כל יומיהון, אבל אלין כי יקרא קן צפור לפניך, בהון שכינתא באורח מקרה, זמנין שרייא עליהון ואשתכחת עמהון וזמנין לא אשתכחת עמהון, ורזא דמלה זמנין דאשתכחת עמהון לא תקח האם, וזמנין דלא אשתכחת שלח תשלח את האם, אפרוחים אלין מארי משנה, או ביצים מארי מקרא, באלין דלא קבעי לימודייהו שלח תשלח את האם, אבל באלין דקבעין לימודייהו לא תקח האם על הבנים, עד כאן לשונו.
וכן פירשו בתיקונים (סוף כא ע"א) אי הכי מאי כי יקרא קן צפור לפניך, אלא בזמנא דלית לה לשכינתא אתר לשריא תמן בקביעו איהי אזלת במקרה, ודא איהו כל הקובע מקום לתפלתו, כמה דנשמתין עבדין הכי שרייא שכינתא עמהון, נשמתא דאיהי קביעא בצלותא או באורייתא איהי אתר קבוע לשריא ביה שכינתא, אבל נשמתא דלית לה קביעותא בצלותא או באורייתא אלא אי אזדמנת לה במקרה, הכי איהי שרייא עמיה במקרא ודא איהו כי יקרא קן צפור לפניך, וכן איהי נשמתא דבר נש אתקריאת קן צפור וגופא קן דנשמתא, וכן נשמתין דאינון עולימאן דילה דאיתקרו בתולות אחריה רעותיה, יתבין בגופין דאינון קן דילהון, באורח מקרה, בזמנא דלאו אינון קבועין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ודא הוא כי יקרא קן צפור לפניך, עד כאן לשונו.
שאר כסות ועונה, ביארו בתיקונים (כב ע"א) ועוד אינון שאלין מזונא, וכסות, ועונה, דאיהי עונת זיווגיהו משבת לשבת, דאיתמר בה (שמות כא, י) שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ולא אית מאן דשאיל מזונא דאיהי שארה דשכינתא, ואיהי אימא עלאה דאתמר בה (משלי א, ח) ואל תטוש תורת אמך. כסותה, דא כסויה דציצית ועטיפו דיליה, ותפלין דיד דאתמר בה (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף. ועונתה, דא קריאת שמע בעונתה. דאם שלש אלה לא יעשה לה, לשכינתא, ויצאה חנם אין כסף, לית ליה כסופא מן שכינתא חציף איהו. ועוד אין כסף, לא יהא ליה כסופא לעלמא דאתי, עד כאן לשונו.
ובתיקונים (תיקון מט דף ק' ע"ב) ביאר ג' אלה באופן אחר, והוא קרוב אל הנדרש, דרש שם שאר כסות ועונה בסוד ג' גלגולים, ואמר אחר כך אמר רבי שמעון, סבא סבא פתח מלין יתיר, דהא סתימין אלין מילך, אמר ליה ההוא סבא, שארה, דא מזונא מסטרא דימינא, דמתמן כל מזונא קא אתיא, הדא הוא דכתיב (תהלים קמה, טז) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ודא יד ימינא. כסותה, מסטרא דשמאלא דאיהי כסות עינים, דמתמן עריין לשמאלא, בגין דסטרא דצפון שמאלא תמן פגימו, הדא הוא דכתיב (ירמיה א, יד) מצפון תפתח הרעה, ובגין דא אתמר ביצחק (בראשית כז, א) ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, ותמן צריך כיסויא, ומשה בההוא איתמר ביה (שמות ג, ו) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים, ובגין דא ציצית ותפלין אינון כיסויא דילה, הדא הוא דכתיב (שמות כב, כו) כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לעורו, לעורו בעור דתפלין, כסותה, על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה (שם, יב), ועונתה מסטרא דעמודא דאמצעיתא דאיהו ישראל, שמע ישראל (דברים ו, ד), ותמן יחודא דילה, הדא הוא דכתיב (שמות כא, יא) ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף, עד כאן לשונו.
ומה שאמר ששאר הוא המזון מצד הימין, ולעיל נתבאר שהוא תורה מצד הבינה, אין מזה קושי כלל, כי המזון אף על פי שיהיה בימין הוא נמשך מהבינה, כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, וביארו בתיקונין (ת"י דף כה ע"ב) דלא בזכותא שהוא חסד תליין אלא במזל שהיא הבינה, עיין שם. וכן התורה נמשכה מהבינה כדפיר' בפרשת קדושים ובאה לחסד ומשם היא מזון לשכינה, והיא (משלי לא, כו) ותורת חסד על לשונה.
ואגב למדנו, כי כוונת כיסוי ציצית ותפלין הוא להסתיר השכינה וכן הנשמה מכוחות הדין.
הרי מבואר החיוב המוטל על כל אדם לעשות ולתקן בכל יום שאר וכסות ועונה לשכינה, ובזה גם כן נשמתו מתתקנת, כי הנשמה חלק ידו"ד, שנאמר (דברים לב, ט) כי חלק ידו"ד עמו, כמו שביארנו כמה פעמים, ובהיות השכינה מתתקנת על ידו בודאי שתשרה עליו כמו שנאמר (משלי ח, יז) אני אהבי אהב, וכן פי' הרשב"י ע"ה גם כן בפסוק מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו', שהעתקנו בפרק ד.
ואלו הד' דברים שביארנו הם יחודים כוללים לכל יום ויום, עוד כמה פרטים שיתבארו בעזרת השם כל אחד ואחד במקומו. ועל המתקן ימיו לעולם ביחוד השכינה כדפי', נאמר (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך, כמו שהעתקנו המאמר בפרק הקודם.
ועוד במעלתו ביארו שם בזוהר (פ' מקץ דף קצו ע"ב) דבר אחר, בכחך דא היא אשה דקאמרן, דאיהי חילא לאיתתקפא בה בעלמא דין ובעלמא דאתי, ובעי בר נש למזכי בה בהאי עלמא בגין דיתתקף בההוא עלמא, מאי טעמא, בגין דלבתר דיפוק בר נש מהאי עלמא לית ביה חילא למעבד מידי ולומר השתא מכאן ולהלאה אעביד, ודאי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, אי לא זכי בר נש בהאי עלמא לא יזכי ביה לבתר בההוא עלמא, ואוקמוה מאן דלא אתקין זוודין למיהך מהאי עלמא לא ייכול בההוא עלמא, ואית עובדין טבין דעביד בר נש בהאי עלמא דייכול מנייהו הכא וכלא אישתאר לעלמא דאתי ולאתזנא מנייהו, תא חזי יוסף זכה בהאי עלמא ובעלמא דאתי, בגין דבעא לאתיחדא באשה יראת ה' כדכתיב (בראשית לט, ט) וחטאתי לאלהים, ובגין כך זכה למישלט בהאי עלמא, וזכה לון לישראל, עד כאן לשונו לעניננו. ומבואר במאמר כמה גדול מעלת האוחז בשכינה במעשיו אם בעולם הזה אם בעולם הבא.
ודרך כלל לכל יחודי השכינה שביארנו ונבאר עוד בעזרת השם, צריך קודם שיעשה היחוד ההוא יאמר בפיו ויוציא בשפתיו דבר זה או מצוה זו אני עושה ליחד השכינה עם קודשא בריך הוא, ויכוין ביחוד יאקדונק"י, ויכוין שבזה תתעלה מהגלות. כיצד, הולך לבית הכנסת לתפלת שחרית יאמר הריני הולך ליחד השכינה עם הקדוש ברוך הוא בדרועא ימינא, ויכוין הכוונה שפירשנו, וכיוצא לשאר התפלות והמצות. And in general, about all of the unifications of the divine presence that we discussed and that we will, with God's help, still discuss, it is necessary before one does that unification that he say orally and express with his lips, "I am doing this thing or commandment for the unification of the divine presence with the Holy One, blessed be He, and have in mind the unification of God's essential name with His name as God." And he should have in mind that, through this, it should ascend from exile. How is this? When he goes to the synagogue for morning prayers, he should say, "Behold, I am going to unify the divine presence with the Holy One, blessed be He, with the right forearm," and have the intention that we explained in mind. And likewise with the other prayers and commandments.
ודבר זה יתבאר בזוהר (פ' תזריע דף נא בסופו) והם דברי רבי אלעזר, זה לשונו אמר רבי אלעזר, בכל עובדוי דבר נש ליבעי ליה דלהוו כולהו לשמא קדישא, מאי לשמא קדישא לאדכרא בפומיה שמא קדישא על כל מה דאיהו עביד, דכולא הוא לפולחניה ולא לישרי עלוי סטרא אחרא, בגין דאיהו זמין תדיר לגבי בני נשא ויכיל לאשראה על ההיא עבידתא, עד כאן לשונו.
ועם היות שטחיות דבריו כמ"ש על מה דאיהו עביד, במעשים מדברי העולם שהם לעבודתו, שאם הוא במעשה המצות הוא הוא העבודה עצמה, מכל מקום כבר אפשר שיהיה במעשה המצוה איזו פניה, כי בוחן לבות יודע הכל, וכאשר בתחלת העשיה יאמר בפיו שהוא לעבודתו לשם ה' והכוונה ליחד כדפרי' הרי בזה מסלק כל חיצוני שלא תסרך באותה המצוה. וכן נראה מדבריו שאמר בכל עובדוי דבר נש ליבעי ליה, ומאי ריבה בכל, אלא ודאי דהכי פירושו לא מיבעיא בדברי הקדושה שצריך להזכיר, כי יותר הקליפה רוצה להאחז ברוחניות המצוות יותר מדבר הגשמי שאין בו ממש, אלא אפילו בדברי העולם יאמר לשם ה' כדי שלא תשרה הקליפה בשום מעשה ממעשיו הגשמיים.
וכן תמצא שמנהג הקדמונים ע"ה היה שקודם שיעשה המצוה היו מוציאים הכוונה בפיהם, כענין רבי אבא ע"ה בענין ג' סעודות, בזוהר אמרו (פ' יתרו דף פח ע"א) זה לשונם רבי אבא כד הוה יתיב בסעודתא דשבתא הוה חדי בכל חדא וחדא, אמר דא היא סעודתא דעתיקא קדישא וכו', בסעודתא אחרא אמר דא היא סעודתא דקודשא בריך הוא, וכן בכלהו סעודתי, עד כאן לשונם.
וכן אמר הוא עצמו בזוהר (פ' תזריע דף נ ע"א) זה לשונו תא חזי, כתיב וכל הנשים אשר נשא לבן, בשעתא דהוו עבדין עבידתא הוו אמרין דא למקדשא דא למשכנא דא לפרוכתא, וכן כל אינון אומנין, בגין דשרייא קדושא על ידיהו ואתקדש ההיא עבידתא, וכד סליק לאתריה בקדושה סליק, עד כאן לשונו.
ואמר עוד לקמיה, שגם כן בדברי העולם צריך להזכיר, זה לשונו ועל דא מאן דבני בנין כד שארי למבני בעי לאדכרא דהא לפולחנא דקודשא בריך הוא, הוא, בני בנין דכתיב (ירמיה כב, יג) הוי בונה ביתו בלא צדק, וכדין סייעתא דשמיא שארי עלוי, וקודשא בריך הוא זמין עליה קדושתא, וקארי עליה שלם, הדא הוא דכתיב (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך, מהו ופקדת נוך הא אוקמוה, אבל ופקדת, לאפקדא מלה בפומא כד איהו בני, וכדין ולא תחטא כתיב, עד כאן לשונו, ומזה נקיש לכל שאר דברי העולם. וכן רב המנונא בענין הסוכה, כדפירשו בזוהר (פ' אמור סוף דף קג) עיין שם, ומזה נלמוד לשאר המצות.
ונראה לי שעל זה נאמר (ישעיה סב, ו) המזכירים את ה' אל דמי לכם, שיזכירו היחוד בפה, את ידו"ד - קודשא בריך הוא ושכינתיה, כדפירשנו לעיל, ונמצא מקיים מעשה דיבור ומחשבה, שהוא כנגד ג' שמות יב"ק כמו שיתבאר בשער הקדושה בפרק ד.
והמתקן ימיו בתקונים אלו האמורים, עליו נאמר (תהלים לד, יג) אוהב ימים לראות טוב, ויובן הדבר במה שפירשו בזוהר (פ' ויחי דף רכד ע"א) כי הימים מה שאדם מתקן בהם הם לבוש שבהם תתלבש נשמתו, ועל ידי לבוש הימים זוכה להסתכל ולהתענג בעונג טוב הצפון לצדיקים, זה לשונו תאנא, זכאין צדיקיא דיומיהון זכאין אינון ואשתארן לעלמא דאתי זכאין, וכד נפקין מתחברן כלהו ואתעבידו לבושי יקר לאתלבשא ביה, ובההוא לבושא זכאן לאתענגא מענוגא לעלמא דאתי, ובההוא לבושא זמינין לאחיא ולמיקם. וכל אינון דאית להו לבושא יקומון, הדא הוא דכתיב (איוב לח, יד) ויתיצבו כמו לבוש, ווי לאינון חייבי עלמא דיומיהון בחובי עלמין חסרין, ולא אשתאר מינייהו במא דאתכסיין כד יפקון מעלמא.
תאנא, כל אינון זכאין דזכו לאתלבשא יקר דיומוי, מתערן בההוא עלמא (ס"א: גולפא) מעטורי דמתעטרי בהו אבהן, מההוא נחל דנגיד ונפיק לגנתא דעדן, הדא הוא דכתיב (ישעיה נח, יא) ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו', ואינון חייבי עלמא דלא זכו לאתלבשא בלבושא דיומיהון עלייהו כתיב (ירמיה יז, ו) והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב ושכן חררים במדבר, עד כאן לשונו.
הרי שאמר שעל ידי לבוש הימים מתענגים ענוגא דעלמא דאתי, ומתעטרי מההוא נחל דנגיד ונפיק, ובזה יובן, הפסוק אוהב ימים, כי כיון שהימים הם לבושים שבהם תתלבש נשמתו, צריך לאהוב הימים, כי כמו שהאדם אוהב הלבוש שבו מתלבש גופו, שאם לא יהיה הלבוש ההוא היה ערום, כן למה שנוגע לתיקון נשמתו יאהב הימים שהם לבושים שתתלבש נפשו, והיינו לראות טוב, שעל ידי לבוש הימים ישיג להסתכל ולהתענג מטוב העולם הבא כמבואר במאמר, והראיה היא מציאות ההשגה שישיגו הצדיקים באור הצפון לצדיקים, וכמו שנאמר (תהלים כז, יג) לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים. ואמר ראיה, כי אין אדם רואה אלא על ידי האור, ואותו האור הצפון על ידו היא הראיה האמתית שבו היה צופה אדם הראשון מראש העולם ועד סופו, כדפירשו ז"ל (חגיגה דף יב ע"א) והאריכו בזוהר (פ' בראשית דף לא ע"ב) במעלות האור ההוא.
וכאשר יסתכל במ"ש, צריך שיתקן עצמו בתורתו ומצוותו דבר יום ביומו, כמו שאמר הכתוב (דברים כד, טו) ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש, ופי' שיתן ליום עצמו השכר שלו דהיינו תיקונו על ידי התורה והמצות ולא יבא עליו השמש, כי כל יום ויום יש עליו מלאך ממונה כמו שפי' בזוהר (פ' אמור דף צב ע"א) על טעם שצריך תענית חלום ביומו ואפילו בשבת, עיין שם. ועל זה, היום שעבר בלי תיקון חלף הלך לו. וכן מטעם זה אמר (אבות פ"ב) ושוב יום אחד לפני מיתתך כדי שיהיו כל ימיו בתשובה, כדפי' בשער היראה. ואם ירצה לומר שמחר יתקן ויקרא, וכבר מצינו כיוצא בזה בגמרא (ע' עירובין סה ע"ב) אין אגירי יממא יזפי ביממא ופרעי בליליא. צריך שלא יאחר הפרעון אלא יפרע מיד חובו, כי אם יתאחר מלפרוע דבר יום ביומו יכבד עליו החוב, וכתב החסיד בח"ה (ע' חוה"ל ש' החשבון חשבון יא) בענין זה. ובזוהר (פ' כי תצא דף רעח ע"א) פירשו פסוק זה על התפלות העולות למעלה על ידי מטטרו"ן. ואשרי המתקן ימיו על דרך האמור שבודאי יזכה אל הטוב הצפון.
ובזה נכלל הפרק הזה: