שאנו (א) מוזהרין על ברכת השם שנ' אלהים לא תקלל ונאמ' בעונשו ונוקב שם ה' יומת וזה הכלל כל שענש עליו הכתוב כרת או מיתת ב"ד הר"ז מל"ת חוץ ממילה ופסח שהן בכרת והן מצות עשה [עי' לעיל בסימני הספר סי' רי"ט ולקמן במצוה רי"ט ובתחלת מצות ס"ט ובמצוה ל"ד גם בריש אלו הן הלוקין אומר מזה בדף י"ג] ואמרינן בפ' ד' מיתות אין (ב) המגדף חייב סקילה עד (ג) שיפרש את השם המיוחד פי' בכתיבתו ויש אומ' אף בקריאתו ויברך (ד) אותו בשם מן השמות שאינן נמחקין שנא' ונוקב שם ה' בנקבו שם עד (ה) שיברך שם בשם ועל (ו) שם המיוחד חייב סקילה ועל הכנויין באזהרה, בכל (ז) יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי נגמר הדין מוציאין כל האדם לחוץ ושואלין את הגדול שבעדים ואומרי' לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחין והשני אומר אף אני כמותו שמעתי ואם היו העדים רבים צריך כל אחד ואחד מהם לומר כזה שמעתי כל השומע ברכת השם חייב לקרוע ואפילו על ברכת הכינוי חייב לקרוע והוא שישמענה מישראל, אחד השומע מפיו ואחד השומע מפי השומע אבל השומע מפי העכו"ם אינו חייב לקרוע ולא קרעו אליקים ושבנא אלא מפני שהיה רבשקה ישראל משומד, כל (ה) העדים והדיינין סומכין ידיהן על ראש המגדף ואומרי' דמך בראשך שאתה גרמת לך ואין לך בכל הרוגי ב"ד מי שסומכין עליו אלא על מגדף בלבד שנ' וסמכו כל השומעי' את ידיהם וגו' גרסינן (ט) בב"ב כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע"ז כו' פי' שאם בירך אחד את ה' או אמר לע"ז אלהי אתה וחזר בו אפי' תכ"ד והוא שיעור שלום עליך ר' אינו כלום אלא נסקל, המגדף (י) שלא בעדים הר"ז בכרת שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף ונכרתה וגו' ובכריתות [ד' ז'] אמרי רבנן שבא ליתן כרת למברך את השם, כשם (יא) שתולין המגדף לאחר סקילה שנ' בי קללת אלהים תלוי וגו' בך תולין העע"ז אחר סקילה ואין שאר הנסקלין נתלין אלא אלו ששניהם כופרין בעיקר כדאמרי' בסנהדרין [ד' מ"ה] ותניא (יב) איש איש מת"ל לרבות את העכו"ם שמצווין על ברכת השם כישראל: