שלא (א) ליתן לעכו"ם חנייה בקרקע ארץ ישראל שנ' לא תחנם ומטעם (ב) זה שנינו בע"ז [דכ"א] אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ מותר, ג' דברים דרשו רבותינו [שם ד"כ] ממקרא זה לשון חנייה כאשר בארנו ולשון חן שאסור לומר כמה נאה עכו"ם זה שלא ימשך אחריו ללמוד ממעשיו ואם כן מדבר באותם שלא נצטוינו עליהם להורגם ולשון חנינה לכך אמר עליהם בע"ז [די"ג] לא מעלין אותן מן הבור ולא מורידין ועיקר פשוטו לא תרחם עליהם אלא תהרגם ומדבר בשבעה האומות האמורי והכנעני וגו'. הנה בע"ז [דף כ"א] אמר שמותר למכור לעכו"ם בחוצה לארץ בתים ושדות אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשה שכונה ואין (ג) שכונה פחותה מג' בתים הילכך אסור למכור להם ג' בתים זה בצד זה לשלשה עכו"ם אם שום ישראל נשאר סמוך להם דילמא הני תלתא עכו"ם מייעצי עלי' עצה רעה וקטלין ליה או מזקי ליה עוד שם אמרינן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס עכו"ם ע"ז לתוכו והתורה אמרה לא תביא תועבה אל ביתך דאגרא לא קניא אבל משכיר להם בתים לעשות אוצר ועכשיו (ד) נהגו העם להשכיר אף לדירה ומביא אבי אמי רבינו חיי' כהן ראי' לזה מדאמרינן בירושלמי הא במקום שאמרו למכור כגון בחוצה לארץ מותר למכור אפילו לבית דירה ולהשכיר אף לבית דירה אף על פי שבסוריא אין זה הכלל שהרי תנא בתוס' שמותר למכור ואסור להשכיר וזהו לשון התוספתא אין משכירים להם בתים ושדות בא"י ובסוריא מוכרים בתים ומשכירין שדות ובח"ל מוכרים אלו ואלו כאן וכאן לא ישכיר בית דירה פירוש כאן וכאן בא"י ובסוריא דרישא מדבר אבל כח"ל מותר כדאי' בירושלמי וטעם שאמרנו בחו"ל שמותר להשכיר משום דמן התורה אין אסור אלא בבית שישראל עצמו דר בו דומיא דמזוזה שהיא חובת הדר ומדברי סופרים אסרו בביתו אפילו אינו דר שם וכשמכרה או השכירה לא רצו לגזור: