כתוב (א) בפרשת שופטים וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה ושנינו בפרק הזרוע (חולין דף קל״ד) וכל עיקר המצוה שם איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד כף של יד פי׳ שהם שני איברים מעורין זה בזה ומסיים שם במשנה והוא של נזיר וכנגדו ברגל שוק רבי יהודא אומר שוק מן הפרק של ארכובה עד סובך של רגל איזהו לחי מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת שהיא טבעת הגדולה עם הלשון שביניהם הכל לכהן. ומצוה לתת זרוע ימין [שם] שנא׳ הזרוע המיומן שבזרועות [שם] והלחיים למאי אתא לאתויי צמר שבראשי כבשים ושער שבזקני תיישים שאין מפשיטין ולא מולגין אותן אלא נותנין בעורן ובצמרן. [שם] והקבה למאי אתא לרבות חלב שבתוך הקבה ושעל הקבה פי׳ דאייתרא ודאקשתא וכבר נהגו הכהנים להניח חלב הקבה לבעלים. [בתו׳ שם פ״ז] אחד השוחט לאכילת אדם או לאכילת גוים או לאכילת כלבים או לרפואה חייב במתנות. [בפרק ראשית הגז דף קל״ו] ובהמת השותפים חייבת שנא׳ זובחי הזבח, [בפרק הזרוע דף קל״ב] הכהנים פטורים מן המתנו׳ שנ׳ מאת העם. [שם דף קל״א] והלוים הם ספק אם הם בכלל העם לפיכך אין נוטלין מהם ואם נטל מהן הכהן לא יחזיר בד״א בשוחטין לעצמן אבל כהן ששחט ומוכר לשוק מסקינן שם [בדף קל״ב] שממתינין לו שתים ושלשה שבתות מכאן ואילך מוציאין ממנו המתנות ונותנין אותה לכהנים אחרים. [שם] ואם קבע בית המטבחיים למכור אין ממתינין לו אלא מוציאין ממנו מיד ואם נמנע מליתן מנדין אותו עד שיתן. [שם] בהמה שלא הורמו מתנותיה מותר לאכול ממנה שאינה דומה לטבל שהרי מתנות כהונה מובדלין והמתנות עצמן אסורין לישראל לאוכלן אלא ברשות כהן. ואמר רב חסדא [שם דף ק״ל] שאם עבר ואכלן או הזיק או מכרן אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובעין ידועין. עוד שנינו בפרק הזרוע (חולין דף קל״ב) אמר לטבח מכור בני מעים של פרה זו והיו בה מתנות נותנן לכהן ואינו מנכה מן הדמים לקחן ממנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לטבח מן הדמים. [בתוספת שם פ״ז] המשלח בשר לחבירו והיו בה מתנות אינו חושש שמא עבר זה וגזלן. [בדף קל״ד] מקום שאין בו כהן מעלה המתנות בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן ויתן הדמים לכל כהן שירצה. אמר רבא [בדף קל״ב] הרוצה ליתן מתנות לכהן אחד נותן ואם רצה לחלק אותן לא יתן חצי קבה לאחד או חצי זרוע לאחד אלא זרוע לאחד וקבה לאחר ולחיים לשנים שנא׳ תתן לו שיהא בה כדי מתנה ואם היו של שור חולק אותם חתיכות הראויות להתכבד [שם] ואין הכהנים אוכלין המתנות אלא צלי ובחרדל שנא׳ למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. מסקינן שם [בדף קל״ג] שלא יחטוף הכהן מתנותיו ולא ישאל בפיו אלא אם נותן לו בכבוד נוטל [דף קל״ב] והכהנת אוכלת המתנות אע״פ שהיא נשואה לישראל מפני שאין בהן קדושה ולא עוד אלא שהבעל אוכל מתנות בגללה. אבל חללה אינה אוכלת שאין החללים בכלל הכהנים [כך משמע שם דף קל״ג] ואם רצה הכהן למכור המתנות או ליתנם במתנה אפי׳ לעכו״ם או להאכילם לכלבים מאכיל לפי שאין בהן קדושה כלל עוד שנינו שם בפ׳ הזרוע (חולין דף ק״ל) המתנות נוהגות בכ״מ אף בח״ל ואף שלא בפני הבית ונוהגות בחולין אבל לא במוקדשין ורש״י פירש במסכת שבת מאחר שנהגו העולם כר׳ אלעאי בראשית הגז שאין נוהג אלא בארץ ואנו רואין שנהגו כן אף במתנות לא משנינן מנהגא ויש ליתן טעם דמחד טעמא נפקי לי׳ לרבי אלעאי דתרווייהו יליף נתינה נתינה מתרומה וכמו כן עושה גזירה שוה זו מתנות מתרומה לעניין אחר בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו):