הלכות קרבן המטהרים
מצוות ריח–רכא: מצות עשה שתקריב (א) הזבה קרבן כשתטהר. וכן מצות עשה שיקריב הזב קרבן כשיטהר וקרבן כל אחד מהם כתוב בתורה בפ׳ זאת תהי׳ שהוא שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת. וכן מצות עשה שתקריב היולדת קרבן כשתטהר וכן מצות עשה שיקריב המצורע קרבן כשיטהר וכבר בארנו [לעיל במ״ע רט״ז] קרבן יולדת ומצורע בעניין עולה ויורד שנינו בפ״ב דכריתות [בריש פירקא דף ח׳] ד׳ מחוסרי כפרה הזב והזבה והיולדת והמצורע ונקראו מחוסרי כפרה אע״פ שטבלו והעריב שמשן והרי הן מותרין לאכול בתרומה [כדאיתא בפר׳ הערל דף ע״ד] שנא׳ ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים אע״פ כן אסורין לאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן שנאמ׳ וכפר עליה הכהן וטהרה הזב וזבה והמצורע מביא כל אחד ואחד משלשתם כפרה ביום השמיני לטהרתן שכל אחד מהם סופר ז׳ ימי טהרה וטובל ביום השביעי ומעריב שמשו ומביא קרבנותיו ביום השמיני והיולדת אינה מביאה קרבנה ביום ארבעים לזכר או ביום שמונים לנקבה אלא מערבת שמשה ומביאה קרבנה למחר שהוא יום אחד וארבעים לזכר ויום אחד ושמנים לנקבה והוא היום שנאמר בו ובמלאת ימי טהרה [בת״כ פרשה תזריע פ״ג] והחטאת מעכבתה מלאכול בקדשים אבל העולה והאשם אין מעכבין גר׳ בפ״ב דכריתות תני תנא קמיה דרב ששת זאת תורת היולדת מלמד שמביאה קרבן אחת על ולדות הרבה יכול תביא על לידה שלפני מלאת ועל לידה שלאחר מלאת ת״ל זאת מיעט שצריך שיהו כל הולדות בתוך ימי מלאת ובפרק ראשון [דף ז׳] שנינו המפלת אור לשמנים ואחד פי׳ ליל שמנים ואחד ב״ש פוטרין מן הקרבן ובית הילל מחייבין שחושבין אותו אחר מלאת ובגמרא [שם דף ח׳] תניא אמרו להם בית הילל לבית שמאי הרי הוא אומר או לבת לרבות המפלת אור לשמנים ואחד. שנינו במסכת קינין [ספ״ב דף כ״ג] האשה שהביאה חטאתה ומתה יורשין מביאין עולתה עולתה ומתה לא יביאו יורשין חטאתה החטאת שמתו בעליה היא אחת מחטאות המתות, [כדאיתא בפרק שני דתמורה דף ט״ז וברפ״ד דף כ״א] האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות הקינין ונותנת בשופר ואוכלת בקדשים לערב חזקה אין בית דין של כהנים עומדין משם עד שיכלו כל המעות שבשופר ויקריבו כנגדן קינין כדאיתא בירושלמי דמסכת שקלים [פ״ו] שנינו בפ״ה דכריתות [דף ח׳ ע״ב] האשה שיש עליה ספק חמש לידות ספק חמש זיבות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה חמש לידות ודאית חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינרי זהב אמר רשב״ג המעון הזה לא אלין הלילה הזה בירושלים עד שיהא בדינרין נכנס לבית המדרש ולימד שהאשה שיש עליה ה׳ לידות ודאות ה׳ זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה לגירסת רבינו שלמה משום עת לעשות לה׳ וגו׳ ועמדו קינין בו ביום ברבעתים, [בפ״ק דמס׳ זבין וכן מזה בפ׳ בתרא דנידה שלהי דף ע״ב] ואיזה זבה זו שזב דמה שלשה ימים זה אחר זה בלא עת נדתה וזו היא זבה גדולה שצריכה ספירת שבעה וחייבת בקרבן תניא בפ׳ בנות כותים (נדה דף ל״ה) הזב האמור בתורה הוא שיצא ממנו לחה הדומה למי בצק של שעורין ודחויה ודומה ללובן ביצה המוזרת אבל שכבת זרע לבנה קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת רק שלובן ביצה סולד מן האור פירוש מתייבש ומגליד ושכבת זרע דוחה מן האור כלומ׳ נבלע בבגד ואינו מתייבש ומגליד כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין דף נ״ז) כתוב בפרשת זאת תהיה דבר אל ב״י ואמרת אליהם איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא ותניא בת״כ [שם פ׳ זבים דף ל״ז כל הסוגיא עד סוף] ב״י מטמאין בזיבה ואין הגוים מטמאין בזיבה ואע״פ שאין מטמאין בזיבה מטמאין כזבין כדמסקינן בפרק אין מעמידין [עבודה זרה דף ל״ו ול״ז] גוי בן תשע וגויה בת שלשה שנים שורפין עליהן את התרומה כלו׳ על מגע גופן. ולא על זיבתן כדאיתא בפרק בנות כותים (נדה דף ל״ד). ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש. מניין לרבות את הגרים ואת העבדים ת״ל ואמרת אליהם מניין לרבות את האשה ואת הקטן ת״ל איש איש דברי ר׳ יהודא ר׳ ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר הרי הוא אומר והזב את זובו לזכר ולנקבה זכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן נקבה כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה כי יהי׳ זב יכול זב מכל מקום יהי׳ טמא ת״ל מבשרו ולא כל בשרו אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדין טימא בזב וטימא בזבה מה זבה ממקום שהיא מטמאה טומאה קלה נדה מטמאה טומאה חמורה זיבה אף הזב ממקום שהוא מטמא טומאה קלה קרי מטמא טומאה חמורה זיבה מבשרו עד שתצא טומאתו חוץ מבשרו והלא דין הוא ומה אם הזבה שאין מטמאה אלא בשלש ראיות לשלשה ימים מטמאה בפנים ובחוץ זב שהוא טמא בשלש ראיות ביום אחד אינו דין שיטמא בפנים כבחוץ ת״ל מבשרו עד שתצא טומאה חוץ מבשרו. מבשרו טמא ולא מחמת דבר אחר ולשון התלמוד בפ״ק דקידושין שאומר מזובו ולא מחמת אנסו על מבשרו סומך. מכאן אמרו [בפ״ב דמסכת זבין ובנזיר דף ס״ח] בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה במאכל ובמשתה במשא ובקפיצה בחולי ובמראה בהירהור משנזקק לזיבה אין בודקין אותו. אונסו וספקו ושכבת זרעו טמאין שרגלי׳ לדבר מפרש בסוף מסכת נזיר [דף ס״ו] ספק מחמת זרע ספק מחמת זיבה זהו ספקו ושכבת זרעו מטמא במשא כיצד [מהמיי׳ פ״ב דהלכות מחוסרי כפרה] אכל אכילה גסה או שתה הרבה או שאכל או שתה אוכלין ומשקין המביאין את האדם לידי שכבת זרע או שנשא משאוי כבד או שקפץ ממקום למקום ובכלל דבר זה אם הוכה על גבו או שהיה חולה או שראה אשה והתאוה לה או שהרהר בעסקי בעילה אע״פ שלא הרהר בבעילת אשה שהוא מכירה אם קדם אחד מכל אילו וראה ראייה של זוב תולין בו ואין מטמא ראייה שלישית אין בודקין אותו בה אלא אפי׳ ראה אותה מחמת אונס הואיל ונזקק לטומאה שהרי הראיות שנעשה בהן זב מחמת בשרו היו לפיכך יתחייב בקרבן שרגלים לדבר כדאיתא בת״כ [בפרק הנזכר] ובפ״ב דמסכת זבין [דף ע׳] הרואה ראייה אחת של זוב הרי היא כשכבת זרע לטומאת ערב כדתניא בת״כ [דלעיל פ״ט] שנא׳ זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה הוקשו יחד לטומאת ערב ומה זוב סותר בזב אף שכבת זרע סותרת בזב אי מה זב סותר הכל אף שכבת זרע סותרת הכל ת״ל לטמאה בה אין לה אלא יום אחד [במגילה ד״ח וכן בפ׳ יוצא דופן (נדה דף מ״ג)] ותניא מנה הכתוב שתים וקרא טמא זב זובו טמא ואח״כ מנה שלש וקרא טמא בזובו זובו מזובו טומאתו היא הא כיצד ראה שתי ראיות לטומאה לספור שבעה נקיים ושלש לקרבן עוד תניא [שם פ״ה] בתורת כהנים וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר מזובו וספר אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה ולהביא את שראה שתי ראיות שטעון ספירת שבעה וספר לו לעצמו. עוד שם ובנדה [דף ס״ח] הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון ומצאו טהור ביום השביעי ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו רבי אליעזר אומר הרי הן בחזקת טהרה ופוסקים שם רבי יוסי ור״ש הלכה כרבי אליעזר ובפ״ק דנדה [דף ז׳] פוסק שמואל שהלכ׳ כרבי אליעזר בארבע וזו אחת מהן [בת״כ דלעיל כל הסוגיא] שבעת ימים יכול בין סמוכים בין מפוזרי׳ ת״ל לטהרתו שתהא טהרתו אחת וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים הקיש רחיצת בגדיו לרחיצת גופו מה רחיצת גופו בנקיון אף כיבוס בגדים בנקיון הא למדנו שיש חוצצין בכלים ורחץ בשרו במים חיים ואין המצורע טעון ביאת מים חיים בשרו במים חיים ולא כליו במים חיים בתוספתא [פ״ג דמסכ׳ זבים] תניא חומר בזב מבזבה שהזב טעון ביאת מים חיים והזבה אינה טעונה ביאת מים חיים אלא אפילו במי מקוה. עוד תניא בת״כ [בפרק הנזכר] וכפר עליה הכהן לפני ה׳ מזובו מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין קרבן הא כיצד ראה שתים לא יביא קרבן ראה שלש יביא קרבן תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים. כדתניא בת״כ [שם פ״א] וזאת תהי׳ טומאתו בזובו בזובו תלויה ואינה תלויה בימים אבל הזבה תלויה בימים [שם ספ״ז] שנא׳ כי יזוב זוב דמה ימים שנים רבים שלש לפיכך ראה הזב שלש ראיות בין ביום אחד בין בשלשה ימים הר״ז זב גמור לקרבן בלבד שלא יהא הפסק בין ראייה לראייה יום גמור כגון שראה ראייה ראשונה בשבת וראייה שניה בשני בשבת אין מצטרפין תניא בת״כ [פ״א דלעיל] בזובו זובו מזובו מלמד שהזב מטמא בג׳ ראייות אין לי אלא גדולות קטנות מניין ת״ל תהי׳ אפי׳ כל שהו החתים אפי׳ כל שהו בשרו אפי׳ כל שהוא למה נאמרו קטנות וגדולות ליתן שיעור לגדולות שאם ראה ראייה אחת מרובה כשלש שהן כדי שתי טבילות ושתי סיפוגי׳ הר״ז זב גמור לקרבן. ראה אחת מקצתה בסוף היום ומקצתה בתחילת הלילה אף על פי שאינה ארוכה כשתים הרי אילו שתי ראיות שהימים מחלקין הראייה לפיכך שנינו במס׳ זבים [דף ע׳] אם ראה ראייה אחת בין השמשות הר״ז ספק לטומאה כדמפרש במס׳ שבת [דף ל״ד] שבין השמשות ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה ספק יש בו מן היום ומן הלילה מסקי׳ בפ״ק דכריתות [דף ח׳] שכל ראייה שהיא סותרת אינה מביאה לידי קרבן אפי׳ ראה שלש ראיות בסוף יום שביעי של שבעת ימים נקיים אינו מביא קרבן שראוין אילו לסתירה הם. ראה שלש ראיות בליל שמיני מביא קרבן שאין ראיות אילו סותרין בד״א בזב בעל שתי ראיות אבל בזב בעל שלש ראיות שראה שלש ראיו׳ בליל שמיני שאחר שבעה ימים נקיים אינו מביא קרבן שני על שלש אילו אלא קרבן אחד על שלש ראשונו׳ שאע״פ שאין השלש האחרונות סותרות את הראשונות הרי זה יצא לזמן שראוי לקרבן:
המצורע כשיתרפא וספר שבעת ימים בין טהרת צפורים להבאת קרבנותיו וגלח וטבל בשביעי מביא בשמיני קרבנותיו שנא׳ וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת בת שנתה תמימה והיא תהיה לחטאת ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן לנסכי שלשה כבשים הללו שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים. ולוג אחד שמן להזאת שבע וליתן ממנו על תנוך אזן ומתן בהונות. ושמן של נסכי המנחה לא תזקק הכתוב לפרש והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם לפני ה׳ פתח אהל מועד. תניא בת״כ [פרשת מצורע פ״ב] ובפרק בתרא דנגעים הוא משנה מעמידם בשערי נקנור אחוריהן למזרח ופניהם למערב. [בפ״ק דמסכת כלים ד״ה] ולא בעזרה עצמה לפי שהוא מחוסר כפורים, [בפ׳ כיצד צולין דף פ״ח] אבל שערי נקנור לא נתקדשו בקדושת עזרה. [בת״כ דלעיל כל הסוגיא] ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף אותם תנופה לפני ה׳ מלמד שהאשם מצורע טעון תנופה חי עם לוג השמן ומניין שאם הניף זה בעצמו וזה בעצמו יצא ת״ל תנופה ולא תנופות. לפני ה׳ במזרח כשאר כל התנופות ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש כי כחטאת האשם היא לכהן לפי שיצא אשם מצורע לידון בהעמדה יכול במקום העמדה תהא השחיטה ת״ל במקום אשר ישחט החטאת וגו׳ כי כחטאת האשם הוא לכהן. ותניא [בפ׳ איזהו מקומן דף נ׳ ובפ״ק דיבמות ד״ז] לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש פי׳ שכל שאר האשמות כל הדם למזבח וזה ניתן ממנו לבהונות יכול לא יהא טעון מתן דמים לגבי מזבח ת״ל כי כחטאת האשם הוא השוה אשם לחטאת ליטען מתן דמים ואימורי׳ לגבי מזבח עוד תניא בת״כ [דלעיל פ״ג] מה חטאת מן החולין ביום ובידו הימנית אף אשם מצורע כן ומה חטאת טעונה כלי אף אשם מצורע טעונה כלי נמצאת אומר שני כהנים מקבלין את דמו אחד ביד ואחד בכלי זה שקבל בכלי בא וזרקו ע״ג המזבח וזה שקבלו ביד בא לו אצל מצורע ומצורע טבל בשמיני בלשכת המצורעים ובא ועומד בשער נקנור ר׳ יהודא אומר לא היה צריך טבילה שהרי טבל מבערב. וטעמא דת״ק מפורש בפ״ג דיומא [דף ל׳] מפני שהיה רגיל בטומאה בימי חלוטו ואינו נזהר משום טומאה גם כאן יש לחוש שנטמא אחר שטבל ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. מפ׳ בת״כ [בפ׳ הנזכר] תנוך זה גדר האמצעי אבל הפותרים לועזים טנרו״ן בלע״ז. ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים לפני ה׳. ותניא בת״כ [שם כל הסוגיא עד סוף] מצוה שיצוק על כפו של חבירו ואם יצק לתוך כף שלו יצא. וטבל ולא מספגו. וטבל והזה על כל הזאה טבילה ומזה באצבע שבע פעמי׳ כנגד בית קדשי הקדשים. ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. על מקום דם האשם שיקדים הדם לשמן או אינו אלא אם יש שם דם יתן אם אין שם דם לא יתן ת״ל על מקום דם האשם הוי אומר אין הדם גורם אלא המקו׳ גורם. והנותר משמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר עליו הכהן לפני ה׳ אם נתן כפר ואם לא נתן לא כפר. ושירי הלוג נאכל בעזרה לזכרי כהונה כאשם שהרי הוקשו יחד. ועשה הכהן את החטאת וכפר על המטהר מטומאתו מלמד שהכפרה תלויה בחטאת. ואחר ישחט את העולה והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה וכפר עליו הכהן וטהר א״ר שמעון חטאת דומה לפרקליט שנכנס לרצות יצא פרקליט נכנס דורן אחריו כך העולה דורן אחר שריצה החטאת. בד״א בעבודת הדם שחטאת קודמת אבל אימורי העולה קודמין לאימורי חטאת מפני שהם כליל לאישים כמו ששנינו במסכת זבחים [דף פ״ט] ובע״ז [שם דף צ׳] העולה שהיא הפר קודמת לחטאת וכל מעשה העולה קודמין לחטאת שהוא השעיר לכך לחטאת דכתיב גבי ע״ז חסר לומר שהוא משונה בזה משאר חטאת: