מצות עשה לאכול (א) הפסח בליל חמשה עשר כמצותו שנאמר בפ׳ בא ואכלו הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. ותניא בסוף מסכ׳ פסחים [דף ק״כ] ובברכות [ד״ט] רבי אלעזר בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. רבי עקיבא אומר הרי הוא אומר בחפזון עד שעת חפזון שזהו עד הבקר שנא׳ ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. [בתוספ׳ ספ״ב דמגילה דף כ״א וס״פ איזהו מקומן (זבחים דף נ״ז)] פוסק רבי׳ יצחק כרבי אלעזר בן עזריה שהרי בפ׳ ערבי פסחים (פסחים דף ק״כ) ובמסכת ברכות [דף צ׳] ובזבחים [דף צ״ו] סתם לן תנא כראב״ע. וצריך להזהר אמצה משום דאמר רבא בערבי פסחים [דף ק״כ וכל הסוגיא לעיל בסי׳ מ׳] אכל מצה אחר חצות לראב״ע לא יצא ידי חובתו ואע״ג דבפ׳ הקורא המגילה למפרע [דף כ׳] סתם לן תנא כרבי עקיבא בטל אותה סתמא יחידית מפני כל אלה הסתמות, [כך משמע בפסחים ד״ע] מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר אוכל מהן תחילה ואח״כ אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו ואם לא אכל אלא כזית יצא ידי חובתו:
וכן אכילת בשר פסח שני בליל חמשה עשר לחדש אייר מ״ע שנ׳ בו על מצות ומרורים יאכלוהו ושניהם אין נאכלין אלא צלי אש מתוך משנתינו שבפ׳ מי שהי׳ טמא [דף צ״ה שם כל הסוגיא] ומתוך ההלכות למדנו מה בין פסח ראשון לפסח שני הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא ואינו נשחט על חמץ ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה וטעון הלל באכילתו ומביאין עמו חגיגה ואיפשר שיביא בטומאה אם נטמאו רוב הקהל טומאת מת. אבל פסח שני חמץ ומצה עמו בבית ואין טעון הלל באכילתו ומוציא אותו חוץ לבית אכילתו ואין מביאין עמו חגיגה ואינו בא בטומאה. ובברייתא חולק רבי יהודא ואומר דוחה הטומאה שם ובפ׳ הוציאו לו [דף צ״א] ושניהם דוחין את השבת וטעונין הלל בעשייתן ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור ואין מותירין ממנו ואין שוברין בהם את העצם ודורש בפ׳ מי שהי׳ טמא [דף צ״ה] מה שבירת עצם מיוחדת שהיא מצוה שבגופו ושוה בזה לפסח ראשון אף בכל מצוה שבגופו ישוה לפסח ראשון ולא בשאר דברים. וכן מצינו חילוק בין פסח מצרים לפסח דורות כמו ששנינו שם [בדף צ״ו] שפסח מצרי׳ נלקח מבעשור וטעון הגעת הדם באגודת אזוב למשקוף ועל שתי המזוזות ושיאכל בחפזון מה שאין כן בפסח דורות ושאר דיני הפסח נתבארו בסמל״ת [במל״ת ש״צ עד שנ״ט]: