מצות עשה שתהא היולדת מטמה כנדה. והא לך פרשיות שלהן. איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא. כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא. ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. וכי ירוק הזב בטהור וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותה יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים:
והא לך פרשת הנדה ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנוגע בה יטמא עד הערב. וכל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנגעו בו יטמא עד הערב. ואם שכב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא:
והא לך פרשת הזבה ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהי׳ טמאה היא. וכל המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה. וכל הכלי אשר תשב עליו טמא יהיה כטומאת נדתה וכל הנוגע בה יטמא וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב:
והא לך פרשת היולדת אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה. ואם נקבה תלד וטמאה שבועים כנדתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה. והא לך פירושן ומשפטן על פי התורה שבעל פה וכבר בארנו במעשה הקרבנות [לעיל במ״ע רי״ח] עניין קרבנותיהן וגם טומאת הזב בראיות והזבה בימים רר בשרו את זובו פירוש [מפירש״י בפי׳ חומש שם] שזב מבשרו זוב צלול כמו ריר או החתי׳ בשרו מזובו פירוש שיצא מבשרו זוב עב וסתם פי האמה. תניא בת״כ [פרשה מצורע פר׳ זבים פ״א] מזובו טומאתו הוא. מזובו אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב להביא בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב. זובו טומאתו טומאתו בלובן ולא בדם טומאתו הוא האיש בלובן והאשה בדם. מכאן שנינו במגילה [דף ח׳] אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן הא לעניין משכב ומושב וספירת שבעה זה וזה שוין. [בת״כ דלעיל פ״ב] אשר ישכב עליו הזב יטמא יכול אף על הדלת ת״ל משכב משכב המיוחד יכול יטמא אף שכב על דף של נחתומין והעריבה גדולה שלפעמים שוכבין שם ת״ל אשר ישכב המיוחד לשכיבה ולא שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו [שם ומביאה בפ׳ חומר בקודש (חגיגה דף כ״ג)] אשר ישב עליו הזב יטמא יכול אפי׳ כפה סאה וישב עליה תרקב וישב עליה ת״ל אשר ישב עליו המיוחד לישיבה ולא שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו אין לי אלא בזמן ששכב על המשכב וישב על המושב מניין שכב על המושב וישב על המשכב עומד ונשען ונתלה כגון שנכרע בכף מאזנים מניין ת״ל יטמא יטמא ריבא, [שם בת״כ] הזב ולא בעל קרי הזב ולא מת וטמא מת שכולן אין מטמאין משכב ומושב וכמו כן דורש בנדה [דף נ״ד] הזב ולא אבן המנוגעת שלא תעשה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים כי אם לטמא אוכלים ומשקין ופי׳ רבינו יעקב [בתו׳ שם בד״ה יכול] שהוא הדין שנא׳ הזב ולא המצורע כענין זה. וכן שנינו בפ״ב דמסכת זבים הזב מטמא המשכב והמושב בחמשה דרכי׳ לטמא אדם לטמא בגדי׳ עומד ויושב ושוכב נשען ונתלה והמשכב מטמא את האדם בשבעה דרכים עומד יושב שוכב נתלה ונשען במגע ובמשא. וכן שנינו במסכת זבים [פ״ד] שאם הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב בכף שנייה כרע הזב טהורים מדין משכב וטמאים ככלים שנגע בהן להיות ראשון כרעו הם הרי הן כדין משכב להיות אב הטומאה ורבי׳ שלמה גורס בפ׳ ר׳ עקיבא (שבת דף פ״ג) וכן בכל הספרים כרע הזב טמאין כרעו הן הן טהורין וגורם אוכלין ומשקין בכך שנייה. [בת״כ דלעיל] ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו אבל משכב הנוגע במשכב הזב אין מטמא בגדים ובשעת מגעו מטמא בגדים פירוש אינו מטמא בגדים. מניין לעשות שאר כלים כבגדים ת״ל יטמא. יכול יטמא אדם וכלי חרש ת״ל בגד ולא אדם וכלי חרס. וכל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין ומשקין להיות תחילה והידים להיות שניות ומטמא שאר כלים כבגדים ואינו מטמא לא איש ולא כלי חרש לאחר פרישתן מטמאין משקין להיו׳ תחילה והידי׳ והאוכלין להיות שניות ואין מטמאין בגדים ואין צ״ל אדם וכלי חרס, [שם פ״ג] והיושב על הכלי אשר ישב עליו יטמא אין לי אלא בזמן שיושב עליו ונוגע בו מניין לעשרה מושבות זו על גב זו אפילו על גבי האבן כלומר שהוא יושב על האבן והמושבות מתחת האבן ת״ל והיושב על הכלי אשר ישב. אין לי אלא משכב מרכב מניין ודין הוא אם מצינו שלא חילק הכתוב בין נישא לנושא למשכב כך לא נחלוק בין נושא לנישא למרכב. מה למשכב שלא חלק מגעו ממשאו אבל מרכב שחלק מגעו ממשאו כמו שיתבאר נחלוק בו בין נישא לנושא ת״ל כלי לרבות את המרכב. [שם] וכי ירוק הזב בטהור ונגע בו או נשאו. ומה רוק מתעגל ויוצא אף כל מתעגל ויוצא כגון זובו ומימי רגליו. [בפרק דם הנדה דף נ״ה] ותשעה משקין בזב הזיעה והליחה סרוחה והרעי טהורים מכלום. דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמא טומאת משקין זובו ורוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה זהו לשון ת״כ, [פ״א דזבי׳] ואף ע״פ שלא מנה שכבת זרעו הרי הוא מן המניין וכמו כן לא מנה כיחו וניעו ומי האף שמרבה שם בת״כ [פרק ג׳] כרוק. וכן מפרש בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ה) ששנה רוקו וכל המתרבה ממנו. וכן בפי׳ שנינו בפ״ה דמס׳ זבים ובפ״ק דמס׳ כלים הנוגע בזובו של זב ברוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו בדם הנדה מטמא שנים ופוסל אחד. אחד הנוגע ואחד המסיט. ובפ׳ דם הנדה [דנ״ה ונ״ו] דורש מן המקראות. וראיה ראשונה של זב כשכבת זרע אינה מטמאה במשא כמו שדורש בת״כ [שם פ״ט] מזאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע הרי ראיה ראשונה של זב כשכבת זרע [בפ׳ בנות כותי׳ דל״ה וכן הסוגיא במיימוני פ״א דהלכות מטמאי משכב ומושב פ׳ דם הנדה (נדה דף נ״ד)] אבל ראיי׳ ראשונה של מצורע מטמאה במשא שנ׳ כל צרוע וכל זב הרי הצרוע כזב גמור לעניין ראיי׳ ראשונה. דם הנדה וזבה ויולדת מטמא לח ויבש. אבל זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח כדאי׳ במסכת נדה נחזור לסדר המקרא [בת״כ דלעיל פ״ג] כל המרכב ואף ע״פ שלא ישב עליו כגון התפוש של סרגא שקורי׳ ארצו״ן בלע״ז טמא משום מרכב והאוכף שקורין אלו״ש טומאת מושב עליו עד שינשא רובו עליו. וכל הנוגע בכל אשר יהי׳ תחתיו תחתיו של זב בא ולימד על המרכב שיהא הנוגע בו טמא ואין טעון כיבוס בגדים וזה חומר במשכב מבמרכב אבל אין יכול לומר תחתיו של מרכב כי אפי׳ זב החמור אינו מטמא כלי שטף אלא במגע כך מפרש בתורת כהנים [שם פ״ד] עוד דורש בפרק בנות כותים (נדה דף ל״ב) עליונו של זב טמא מדכתיב והנשא חסר וי״ו דורש והנישא על זב יטמא בטומאה קלה שלמעלה והמסורת מאי אשלפניו והמקרא קאי אשלאחריו שהרי גבי נישא לא שייך אותם [בתוס׳ שם] וחולק על ספרים שלנו שבכולם כתיב והנושא מלא בוי״ו וכן חולק בשבת [דף נ״ה ובתוס׳ שם] גבי בני עלי שאומר מעבירם כתיב וכל הספרי׳ שלנו כתיב מעבירי׳ ביו״ד וכן במסורת. [בת״כ דלעיל] והנושא אותם כלל בזה כל האמור בעניין זובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו והמשכב והמושב והמרכב שיהא משאו מטמא אדם לטמא בגדים. ושנינו בפרק אחרון דמס׳ זבים הנושא את המרכב והנישא עליה והמסיטו מטמא שנים ופוסל אחד פירוש מטמא אחד ופוסל אחד. וידיו לא שטף במים מפרש בת״כ [פרק הנזכר] בעוד שלא טבל מטומאתו ואפי׳ פסק מזובו וספר שבעה ומחוסר טבילה מטמא בכל טומאתיו וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים ללמוד שאין בית הסתרי׳ טעונין ביאת מים אלא אבר הגלוי כמו ידים. ולמעלה מזה בתוספ׳ כל אשר יגע בו הזב והוא היסט הזב שצריך שיהיה בגלוי בידיו. מכאן אמר ריש לקיש בפ׳ יוצא דופן (נדה דף מ״ג) קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור פיר׳ קומטו קמטים שתחת שחיו או שאר קמטים. ומכאן למדנו לכל הנגיעות הכתובות בטומאות שיהו מבחוץ פרט לבית הסתרים. אבל מטמא במשא אם יש בבית הסתרי׳ שלו טומאה אבל טומאה בלועה אף במשא אינה מטמאה דתנן בתוספתא דאהלות [פ׳ י״ב] כלב שאכל בשר המת ונכנס לתוך הבית טהור שכל הבלועים באדם ובבהמה ובחיה ובעופות טהורים. וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר יכול יטמאנו מאחוריו אמרת אפי׳ מת לא יטמאנו ומסקי׳ [בת״כ פ׳ הנזכר] איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זהו היסטו. וכל כלי עץ ישטף במים [שם] אמר רבי שמעון מה בא זה ללמדנו אם הנוגע בבשר הזב מטמא כלי שטף במגע הזב עצמו לא כל שכן אלא בא ללמד שיעשה על גביו מדף והוא עליונו של זב שהוא מטמא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין:
והא לך פירוש פרשת הנדה תניא בת״כ [שם פרק ו׳ ומביאה בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ה)] אשה אין לי אלא אשה גמור׳ מניין לרבות את הקטנה ת״ל ואשה מכאן אמרו בת יום אחד לנדה בת עשרה ימים לזיבה שאינה יכולה להיות זבה עד שתראה ג׳ ימים אחר ז׳ ימים של נדה [בת״כ דלעיל כל הסוגיא] כי תהי׳ זבה יכול זבה מ״מ תהי׳ טמא ת״ל והיא גילתה את מקור דמיה לימד על דמים טמאים שאינם אלא מן המקור בבשרה מלמד שמטמאה בפני׳ כבחוץ וכבר בארנו במצות הנדה בסמל״ת [מל״ת קי״א] ה׳ מראות דמים טמאים באשה ואין לי אלא נדה זבה מניין ת״ל זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה מלמד שאין טבילתה עולה מבעוד יום ואין לי אלא ימים לילות מניין ת״ל תהיה לרבות הלילות. [שם בת״כ] כל הנוגע בה יטמא יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים במגע ודין הוא אם מטמא המשכב לטמא אדם לטמא בגדים במגע היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדים במגע. אם כן למה נא׳ כל הנוגע בה יטמא ללמד שאין הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרס במגע אע״פ שהיא חמורה יותר מן הזב שהיא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את שהוא בועל כאשר מפורש בת״כ בנדה [שם פ״ח] וכל אשר תשכב וכל אשר תשב וכל הנוגע במשכבה בכולן כמו שבארנו בזב משפט אחד להם, [מפירש״י פי׳ חומש שם] וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו כלומר לא הנוגע בלבד טעון כיבוס בגדים אלא אפי׳ שוכב או יושב על משכבה או על מושבה אפי׳ לא נגע בו הוא כדין המגע ליטען כיבוס בגדים כמו בזב. ותניא בת״כ [שם סוף פ״ו] כלי לרבות מרכב ועליו נאמר בנגעו בו איזהו דבר שחלק מגעו ממשאו הוי אומר זה מרכב שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדי׳ אבל משאו מטמא אדם לטמא בגדים [שם פ״ז ומביאה בפ׳ בנות כותים (נדה דף ל״ג)] ותהי נדתה עליו יכול יעלה לרגלה שאם בא עליה בחמישי לנדתה לא יטמא אלא ג׳ ימים כמוה ת״ל וטמא שבעת ימים. ומה ת״ל ותהי נדתה עליו מה היא מטמאה אדם במגע וכלי חרס בהיסט אף הוא מטמא אדם וכלי חרס במגעו אבל בנושא את הנבילה אע״פ שמטמא כל בגדים וכלים אינו מטמא אדם וכלי חרש [שם] וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא מה ת״ל והלא כבר שמענו שנדתה עליו אלא נתקו הכתוב מטומאה חמורה שלא יטמא כמשכב נדה עצמה ותלאו בטומאה קלה שלא יטמא אלא אוכלין ומשקין נמצא בו משכבו כמגעו מה מגעו לטמא אחד ולפסול אחד אף משכבו לטמא אחד ולפסול אחד והוא ששנינו בתחילת מסכת כלים בועל נדה מטמא משכב ומושב תחתון כעליון כלו׳ כעליונו של זב שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. עד הנה בארנו בשי׳ ת״כ מכאן ואילך נבאר על פי הלכות מסכת נדה ושם מוכח [בדף מ״ד ומ״ה] שאם היה הבועל פחות מבן ט׳ והנבעלת פחותה מבת ג׳ אינו מטמא משום בועל נדה ואינו אב הטומאה אלא משום נוגע בנדה בלבד שהוא וולד ואינו אב. הנדה והזבה ושומרת יום כנגד יום והיולדות אע״פ שלא ראתה דם כולן מטמאות למפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה וזהו הנקרא מעת לעת שבנדה בנדה [דף ב׳ והסוגיא בדף ד׳] כיצד אשה שהיתה טהורה ואין לה ווסת ובדקה את עצמה בשחרית ומצאה טהורה ובחצי היום בדקה ומצאה דם הרי כל הטהרות שעשתה משעת פקידה ראשונה עד שעת פקידה שנייה טמאות למפרע וכן אם בדקה היום ומצאה טהורה ולאחר שנים או שלשה ימים בדקה ומצאה דם כל הטהרות שעשתה מעת שמצאה דם עד כ״ד שעות למפרע מטמאות ואומר שם שמואל [בדף ח׳] שעד שלאחר תשמיש הרי הוא כפקידה והלפני תשמיש מפני המהירות אינה כפקידה מפני שאינה בודקת בו יפה. עוד שם [דף ב׳] אשה שיש לה ווסת וראתה דם דייה שעתה ואינה מטמאה למפרע [שם פ״ב דף ט״ז כל הסוגיא עד סוף] הגיע שעת ווסתה ולא בדקה עצמה ולאחר ימים בדקה עצמה ומצאה דם הרי זה טמאה למפרע והרי היא בחזקת נדה משעת ווסתה וזו היא טומאת ווסתות האמורות בכ״מ ואם מצאה עצמה טהורה כשבדקה עצמה אחר הווסת הרי זו טהורה. ואפי׳ לא בדקה נמי טהורה כדאמר שם גבי דם הבא מחמת מכה אפי׳ בימי נדתה טהורה דווסתות דרבנן ושם אין לבדוק אם ראתה אם לאו שהרי היא רואה מחמת מכה ודווקא דם בדיקה מטהרת על יד מכתה אבל דם שבשעת ווסתה לא תטהר בכך שאם כן לא תהי׳ טמאה לעולם. וכן פסק בשאלתות דרב אחאי [פרשת מצורע סי׳ פ״ט וכן פסקו התוס׳ שם בד״ה ורב נחמן] דווסתות דרבנן שהרי רב נחמן בר יצחק שהוא אחרון מעמיד דברי רב כמאן דאמר ווסתות דרבנן והלכ׳ כרב באיסורי לגבי שמואל [כדאיתא בפרק יש בכור (בכורות דף מ״ט)] ומעמיד גם דברי רבי יהושע ורבנן דרבי מאיר כמאן דאמר ווסתות דרבנן אמנם צריכה לכתחלה לבדוק [בנידה ד״ה] אמר שמואל משום רבי חנינא בן אנטיגנוס הרואה כתם טמאה למפרע עד עת הפקידה, [שם דנ״ו] וכן הבגד שנמצא עליו את הכתם טמא למפרע ועד כמה עד שתאמר בדקתי את החלוק הזה ולא הי׳ עליו כתם ואפי׳ נמצא כתם לח הרי זה מטמא למפרע עד שעת הפקידה שאנו אומרים מימים היה שם ועתה נפלו עליו מים ונעשה לח [בדף ה׳ דלעיל] וכל הנשים שדיין שעתן כתמן כראייתן ואינן מטמאות למפרע. [שם ובדף ו׳] כל אילו הנשים הטמאות למפרע בין רואה דם בין מצאה כתם מטמאות משכב ומרכב למפרע לטמא אדם ובגדים וכן רוקן ומימי רגליהן טמאין למפרע ואפילו כלי חרס המוקף צמיד פתיל מטמאות אותו למפרע אבל אינן מטמאות את הבועלי׳ למפרע משום בועל נדה אלא משום נוגע בלבד אבל הרואה כתם הבועל אותה אחד שנמצא הכתם טמא משום בועל נדה. עוד בנדה [דף ו׳] פסקי׳ הלכה כרבי אליעזר שאומר ארבע נשים דיין שעתן ואינן מטמאות למפרע ואילו הן מעוברת ומניקה ובתולה וזקנה, [שם] איזוהי מעוברת משיכיר עוברה [שם ד״ט] איזוהי מניקה כל עשרים וארבעה חדש מיום הלידה ואפילו מת בנה בתוך זמן זה או שנטלתו או נתנו למינקת דייה שעתה אבל אחר כ״ד חדש אע״פ שמניקה והולכת הר״ז מטמאה למפרע ככל הנשים, [בדף ח׳] איזוהי בתולה כל שלא ראתה דם מימיה בתולת דמים אמרו ולא בתולת בתולים כיצד אפי׳ נשאת וראתה דם מחמת נישואין או ילדה וראתה דם מחמת לידה עדיין היא בתולה לעניין טומאה ודייה שעתה, [בדף ט׳] איזוהי זקנה כל שעברו עליה שלשה חדשים סמוך לזקנתה ולא ראתה דם ואיזהו סמוך לזקנתה כל שחברותיה קוראות לה זקנה בפניה ואינה מקפדת, [שם] תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה דם פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה למפרע ותינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונ׳ דייה שעתה שנייה מטמאה למפרע [בדף ז׳] וכן מעוברת ומניקה וזקנה בראייה ראשונה דייה שעתה ובשנייה מטמאה למפרע חכמים תקנו להן לבנות ישראל להיות בודקות עצמן בכל יום שחרית וערבית שחרית מפני טהרות של ערבית וערבית מפני טהרות של שחרית וכל אוכלת בתרומה בודקת עצמה בשעה שאוכלת בתרומה. וכל אשה בודקת בשעה שהיא עובר׳ לשמש מטתה מפני הטהרות אבל אם לא היתה עוסקת בטהרות אינה צריכה בדיקה לבעלה שכל הנשי׳ שיש להן ווסת בחזקת טהרה הן לבעליהן כדמסקי׳ בפ״ק דנדה [דף י״א ומבואר יותר בסמל״ת סימן קי״א] אמרינן בנדה [דף ס״א] כל הכתמים הטמאין מעבירין עליו שבעה סמנין ואח״כ בין עבר הכתם בין לא עבר מטבילו וטהור שאם לא עבר כלל הרי הוא צבע ואם עבר או כהה הר״ז כתם. ותני רבי חייא [שם דף ס״ב] אפי׳ דם הנדה ודאי מעבירין עליו שבעה סמנין ומבטלו ומטבילו ועושה על גביו טהרות:
הנה היולדת כמשפט הנדה שנאמר כימי נדת דותה תטמא ושנינו במס׳ זבין פ׳ אחרון [וע״ש בפי׳ ר״ש ובתוס׳ פ״ו דפסחים דף ס״ז בד״ה שכן] הנוגע בזב ובזבה ובנדה וביולדת ובמצורע ובמשכבן ומושבן מטמא שנים ופוסל אחד פירוש מטמא אחד ופוסל אחד אחד הנוגע ואחד המסיט ואחד הנושא ואחד הנישא וכן תניא בת״כ בכמה מקומות [מהם הביא לעיל במ״ע רל״ה] שהמצורע בימי הסגירו ובימי חלוטו מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה. יולדת שלא טבלה אחר שבעת ימים לזכר וי״ד לנקבה כל דם שתראה אע״פ שהוא בתוך ימי טוהר הרי הוא כדם הנידות לטהרו׳ בלבד ומטמא לח ויבש שהרי לא תלה בימים בלבד אלא בימים ובטבילה כדאי׳ במס׳ נדה [דף ל״ה], [בנדה דע״א ודיולדת בזוב סופרות י׳ נקיים בדף ל״ה] יולדת שטבלה אחר שבעת ימים לזכר ואחר י״ד לנקבה או אחר ספירת שבעה ימים נקיים אם היתה יולדת בזוב הרי היא בכל ימי טוהר שלה כטמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו והרי היא טבולת יום בכל אותן הימים ואינה צריכה טבילה אחרת בסוף ימי טוהר ובמלאת הימים הרי היא כטבול יום שהעריב שמשו ועד שלא ימלאו הימים אוכלת במעשר ופוסלת בתרומה ומטמאה את הקדש. ונראה לרבי׳ משה [בפ״ה דהל׳ מטמאי משכב ומושב] שצריכה טבילה בסוף ימי מלאת לקדש:
הנה בארנו הל׳ הזב והנדה והיולדת והא לך פי׳ פרשת הזבה תניא בת״כ [פרשת מצורע פ״ז ומביאה בפ׳ בנות כותים (נדה דף ל״ו)] ואשה בין גיורת בין שפחה בין משוחררת בין בת ישראל, כי יזוב זוב דמה דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת אונס ולא דמה מחמת ולד כשהוא אומר זוב לרבות האונסין הא מה אני מקיים דמה דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד. ואומר רבי יוסי ורבי שמעון אין קישוי יותר משתי שבתות [שם בת״כ] ימים שנים רבים שלשה כי מיעוט ימים שנים ומיעוט רבים שלשה יכול שנים ושלשה הרי חמשה וכי נאמר ימים ורבים והלא לא נא׳ אלא ימים רבים הא כיצד הימים האילו מרובי׳ על השנים וכמה הן שלש [שם פ״ח] בלא עת נדתה אחר שיצאו שבעת ימי נדתה או כי תזוב שלשה ימים הללו על נדתה כלו׳ מופלג מנדתה זו היא זבה. ומשפטה חרוץ בפרשה זו ולא כדת הנדה מכל וכל שהרי זבה טעונה שבעת ימים נקיים וקרבן וזו אינה טעונה ספירת שבעה אלא שבעת ימים תהי׳ בנדתה בין רואה בין שאינה רואה אלא ראיי׳ ראשונה. ודרשו רבותינו בת״כ זו אחד עשר יום שבין סוף נדה לתחילת נדה שכל שלשה רצופי׳ שתראה באחד עשר יום הללו תהי׳ זבה. ויראה לי לפרש להפך כי על נדתה מפרש בסוף מסכת נדה [דף ע״ג] שפירושו בסמוך ממש אחר שיצאו ימי נדתה וכן אנו מפרשים בכל מקום על בסמוך. ובלא עת נדתה הוא רחוק מנדתה. ובסוף מסכת נדה [שם] ובפ׳ בנות כותים [דל״ח] קורא בלא עת נדתה עד בסוף אחד עשר יום. [בת״כ דלעיל] תהיה טמאה לרבות את בועלה. טמאה היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את שהוא בועל. כל המשכב וכל הכלי וכל הנוגע בכל אלה הדברים שוין הזב והזבה והנדה והיולדות. וכלל שנינו פרק אחרון בדמסכת זבין [כל הסוגיא] שכל שיהי׳ למעלה מן הזב טמא בין אדם בין כלים העשויין למשכב ולמושב ולמרכב בין שאר כל הכלים בין אוכלין בין משקין כולן נקראים מדף לפי שאינו אלא ראשון לטומאה וכל שיהיה למטה מן הזב ולא יגע בו טהור חוץ מן האדם או כלי העשוי למשכב ולמושב ולמרכב וכן דרשו בת״כ [שם פ״ב] [פרק ד׳] אלא שהאדם ראשון והמשכב והמושב והמרכב אב הטומאה ואפי׳ הן תחת האבן ואצבע הטהור תחת האבן והזב על האבן וגם זה גמרא מדרס הזב בכל מקום וכענין זה מדבר בנדה [דף ס״ט] שאומר מאי משא אבן מסמא. ובפרק דם הנדה (נדה דף נ״ה) מביאה על המקרא מהנושא אותם אבל אם כלי הראוי למשכב ולמושב מתחת האבן זה מרבה בת״כ [פ׳ ז׳] מוכל המשכב ואפי׳ במרכב נוהג דין זה כדתניא בת״כ [פרק ג׳] וגם בתחילת מסכת כלים שנינו שהמרכב מטמא אפי׳ מתחת אבן מסמא. פירשו רבינו שמואל ורבינו יעקב [בתוספות דנדה דף נ״ה בד״ה אבן] האבן מסמא הנזכרת בכל מקום היא אבן גדולה שצריכה שימה שמביא בנדה [דף ס״ט] על זה ושומת על פום גובא וכשהזב יושב עליה אינו מכביד כלום על מה שתחתיה מחמת כובדה [בפ׳ ר׳ עקיבא דף פ״ג ושאר הסוגיא מלשון המיימוני פ״ה דהלכות מטמאי משכב ומושב] אין בכל אבות הטומאה כולן טומאה שמסטת את האדם הטהור או את הכלי הטהור ותטמא אותן אלא הזב והזבה והנדה והיולדת ואפי׳ היתה קורה מוטלת על ראש הגדר ואדם וכלי חרש על קצתה והניד הזב את הקצה השני הואל ונתנדנדו מחמת הזב הר״ז כמו שנגע בהן וטמאין ונעשו ראשונים לטומאה וכל שכן אם נשאן הזב. אין משכב ומרכב מטמא כלים או אוכלין או משקין אלא במגע בלבד. אבל אם היו כלים או אוכלין או משקין למעלה מן המדרס או שהי׳ המדרס למעלה מהן שנינו בפר׳ אחרון דמסכת זבין שאפי׳ לא הפסיק ביניהם אלא נייר הואיל ולא נגע בהן הרי אילו טהורין [בתוספתא שם ור״ש מביאה בפי׳ שם] וכן אם הסיט המשכב את הכלים או את האוכלים והמשקין הרי אילו טהורים. שנינו בפ״ג דמסכת זבין זב שהכה את הטהור טמאהו שאם ימשוך הטהור הרי הטמא נופל ונמצא כאילו נשען עליו ולפיכך אף בגדי הטהור טמאין מדרס אבל טהור שהי׳ מכה את הזב הר״ז טהור פירוש מטומאת מדרס וכן משמע בתוספתא [ריש פ״ד דזבין ור״ש הביאה בפי׳ בפ״ג דלעיל] אבל טמא כעליונו של זב: