Sha'ar HaPesukim, Book of Job

סימן א':

איש היה בארץ עוץ איוב שמו וגו':

כבר הודעתיך בשער הגלגולים, כי הנשמות הקדושות נמסרו ביד הקליפות, ע"י חטאו של אדה"ר. וכן בכל פעם שחוטא כל אדם מישראל, כפי ערך חטאו כך גורם. והנה בראות הקליפות איזו נשמה יקרה עד מאד, רוצים לטנפה בתכלית, כדי לאבדה, שלא תוכל להתקן, ותשאר תמיד בחלקה. ולכן מביאים אותה בטיפת זרע איזה רשע. וז"ס צדיק בן רשע, כמש"ה מי יתן טהור מטמא ולכן אין לתמוה מן אברהם שנולד מן תרח. ואמנם כשגובר הטוב של הנשמה הזאת, לא די שהיא נתקנת, אלא גם היא מתקנת את כל הקריבים לה. וז"ס מ"ש ז"ל על פסוק ואתה תבא אל אבותיך בשלום, בשרו שיחזור אביו תרח בתשובה, ולכן הוצרך להתתקן אח"כ לבא בגלגול איוב כמו שנבאר:

והענין הוא, דע, כי כאשר תרח בעל את אמתלאי אשתו, היתה נדה, וכראות הקליפות טנוף כזה, הכניסו בטיפה ההיא נשמת אברהם, כדי לאבדה, והניחוה לצאת מתוכם ברצונם, כי חשבו שיתאבד שם, אם בהיות שניהם אביו ואמו עומדי אלילים, חוטאים ומחטיאים למכור פסילים לע"ז. ואם בפרט, בהיות הבעילה עצמה בעילת נדות כנזכר. וזהו הטעם שנקרא אברהם גר צדק, כי בראשונה היה תוך הקליפות:

א"ש, לא תיקשי לי, כי כל בעילות הגוים הם בנדות, מאחר שאינם טובלים לנדותם ומאי אולמיה דהאי ביאה, כי יש לתרץ שאע"פ שאינם טובלים עכ"ז בימי הנדה עצמה הם פורשים מנשותיהם, וזו הביאה היתה בעת נדותה עצמה, כנלע"ד:

סוד זה נרמז בזוהר בפרשת קדושים, דמשו"ה איקרי תרח, משום דארתח ליה לקוב"ה וארכביה לאברהם בההיא טיפה וכר. ואם הרתיחה הזאת שהכעיסוהו בפסיליהם, מה הוא הטעם הזה לכשירכיב קב"ה לאברהם בההיא טיפה. אבל הכוונה היא, כי הכעיסו לשי"ת, בהיותו בועל אשתו בזמן נדותה ממש, ואז מצא הקב"ה עילה להטעות את החיצונים, ולהוציא נשמת אברהם ע"ה מתוכם, והרכיבה באותה טיפה עצמה, ועי"ז לא יקטרגו החיצונים בהוציאו אותה מביניהם, כיין שהטיפה ההיא מטונפת כנז"ל:

ועוד זה הרכיבו בטיפת תרח משאר בני אדם, מדה כנגד מדה, משום שאברהם הוא אדה"ר שעבד ע"ז, ולכן היה בנו של תרח, כומר לע"ז. ואח"כ נתקן, כשהושלך לכבשן האש, ולא עבד ע"ז, כנזכר שם בס"ת בפרשת קדושים וז"ש בזוהר, וע"ד איתמר מי יתן טהור מטמא, כי אי אפשר להוציא נשמה טהורה מתוך קליפה טמאה. אא"כ יכניסוה במקום טפה טמאה כנזכר:

ובזה תבין, כמה צדיקים גדולים, היו בבי גוים, או בני רשעים ועמי הארץ. וכבר הודעתיך בשער הגלגולים, כי אברהם ותרח אביו, שניהם משרש הבל, אלא שנכנס בקליפות. ונשמת תרח היתה הפסולת המעורב בנשמת אברהם, ולכן נתגלגל הדבר שיתוקן על ידו, ולכן טרח אברהם ג"כ להחזיר את תרח אביו בתשובה, כמ"ש ז"ל:

ואמנם גם בתרח, היה נצוץ קדושה מעורב בו, ובסיבתו חזר בתשובה, האמנם לא הספיקה תשובתו לתקן עון ע"ז שחטא בה לאין קץ, ולכן הוצרך להתגלגל באיוב:

וגם אמתלאי אשתו, אמיה דאברהם, נתגלגלה בדינה בת לאה אשת איוב. ולפי שנבעלה לתרח בהיותה נדה, אירע לה אותו מעשה שנבעלה לשכם בן חמור החוי, שהגוי אינו שומר דם נדות, ונקנסה בזה:

ועוד יש תועלת בזה, כי הכתוב אומר, ותהי נדתה עליו, כי הבועל נדה, אותה טומאת הנדות קופצת על בועלה, ואז שכם בן חמור נשא עליו באותה הבעילה, כל הטומאה ההיא של דינה, בענין הנדה, ונשארה היא טהורה ומתוקנת:

ואח"כ נשאת לאיוב, כמ"ש ז"ל, ולכן איוב לקה בצרעת, לפי שבעל אשתו נדה, וכמ"ש בזוהר בפרשת צו, לית מצורע, אלא ההוא דבעל נדה. כי הבועל נדה, לוקה בצרעת כנודע. אבל דינה אשתו, כיון שנבעלה לשכם בן המור, די לה בעונש ההוא, ובפרט כמו שאמרנו, שכל חלאת טומאתה ניתנה לשכם, והיא נטהרת ממנה, ולא לקתה בשחין:

ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל, כי תרח שנכב עם אשתו נדה בעל כרחה, ולכן הוא שבעלה לרצונו, לקה בשחין. ואשתו שהיה בעל כרחה, די לה שנבעלה לשכם בעל כרחה, לנקות אותה הזוהמה, ולא הוצרכה ללקות בשחין:

סימן ב':

ויען השטן את ה' ויאמר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו:

א"ש, ביאור הפסוק הזה, נתבאר בשער א' שער ההקדמות עוד יתבאר בשער ז' שער רוח הקדש, בענין הכרת הפרצוף, מקושר עם פסוק ואחר עורי נקפו זאת, ונמצאת שם כי תדרשנו, ועוד נבארהו פה בע"ה:

כבר הודעתיך, ענין תרין נוקבין דאית לז"א, והם, לאה, ורחל. אבל רחל היתה בת זוגו האמיתית, כי היא עיקרה של בית, העשירית שבי"ס שבאצילות. ולכן ויאהב יעקב את רחל, יותר מלאה, לפי שלאה היא מן האחוריים דמלכות דאימא, שנפלה למטה עם יעקב, בעת מיתת המלכים, ואינה לז"א אשה, כי אם דרך השאלה לבד. גם הודעתיך, כי לאה אינה לוקחת למוחין שלה, הארה מן המוחין עצמם דזעיר, אלא מן הלבושים שלהם, שהם נה"י דאימא, ולכן היא קשר של תפלה של ראש, שהיא עור לבד, ואין בה פרשיות תפילין ממש, כדרך שיש לרחל, הנקרא תפלה של יד, שלוקחת הארת מוחין ממש. ולכן כל מקום שנאמר עור, הוא בלאה. ובשער רוח הקדש עוררתיך. בפסוק ואחר עורי נקפו ואת, איך האורות היוצאות ללאה, הם בגימטריא עור. וגם כי הם יוצאות ובוקעות דרך עורו של זעיר, ונכנסים תוך העור של לאה, לעשות מוחין בה, וז"ש עור בעד עור, פירוש אהבה יש לז"א עם לאה, ויתן עורו בעד עור לאה, כמו שביארנו, שמוציא הארה דרך עורו, להאיר בלאה הנקראת עור כנזכר:

אבל אהבה יתירה יש לו עם רחל, הנקראת נפש כנודע, ולכן כל אשר לאיש יתן בעד נפשו שהיא רחל. פירוש, כי מקום רחל, היא מהחזה ולמטה, ששם האורות מגולים כנודע, משא"כ בלאה, שהיא כנגד הסתום, ולכן אין הארה יוצאת אליה, אלא דרך עור ומכסה. אבל ברחל, ההארות עצמם שהם חלק שלה, שהיא היא עטרא דגבורה שבדעת, וכן שאר המוחין ניתנים אל רחל, בבחי' מוחין ממש. ונמצא כי כל מה שיש אל זעיר, יש לרחל, וזהו וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו:

גם נוכל לפרש, כי ב"פ עור הנזכר כאן, הם לאה ורחל, כי גם הארת רחל יוצאת דרך עור ז"א בהכרח, וכונת הכתוב לומר, כי אמת הוא שלאה ורחל שוות בענין זה, שהארתם יוצאה דרך עור ז"א, ולכן שניהם נקראים עור, וזהו עור בעד עור. אבל יש יתרון לרחל הנקראת נפש, והוא, כי אעפ"י שההארה שלה באה דרך עור עכ"ז היא בחי' מוחין ממש, ולא כלאה שהיא הארת לבושים כנז"ל:

וגם זהו ביאור פסוק ויאהב גם את רחל מלאה. ודע, כי אעפ"י שז"א נקרא ישראל ולא יעקב כנודע, עכ"ז כתיב, ויאהב יעקב את רחל, כמבואר אצלינו בפסוק לא יעקב יאמר עוד שמך כי יעקב אע"ה, בתחלה היה במדרגת יעקב העומד בפני ז"א מן החזה ולמטה, הנאצל מיסוד אבא שבתוך זעיר כנודע. ואח"כ עלה במדרגת ז"א עצמו הנקרא ישראל, ונמצא שאף שהכתוב קורא אותו יעקב, כמ"ש ויאהב יעקב, אפשר שידבר ג"כ בזעיר עצמו, כי גם הוא בהיותו בן ו"ק הוא דוגמת יעקב, ובגדלותו נקרא ישראל. גם נודע, כי ז"א בקטנותו אין לו דעת רק חו"ב, והם ב' שמות אלהיום, שהם בגימטריא יעקב עם עשר אותיותיהם, ובגדלותו נקרא ישראל:

ויצא השטן מאת פני ה' וגו':

(מזולתו) הנה ר"ת 'איוב 'בשחין 'רע 'מכף הוא אברם, לרמוז אל מ"ש בזוהר כי כשעקד אברהם את יצחק לשחטו, ולא נשחט, קטרג השטן לפני הקב"ה, ולא זז משם עד שניתן לו אחד מזרעו של אברהם וממשפחתהו והוא איוב, כמש"ה את עוץ בכורו. וז"ש, ויך את איוב בשחין רע, ר"ל בשביל אברהם, הרמוז בר"ת. גם ירמוז אל מה שהודעתיך, כי תרח אבי אברהם, נתגלגל באיוב, וכאשר הקב"ה בשר לאברהם, ואתה תבא אל אבותיך בשלום, שיחזור תרח אביו בתשובה, היה אז עדיין נקרא אברם ולא אברהם, ובזכות אברם בנו שב בתשובה, ונתגלגל עתה באיוב, והוכה בשחין רע וביסורין קשים, למרק עונותיו הראשונים, ועי"כ יתוקן בזכות אברהם:

סימן ד':

זכר נא מי הוא נקי אבד:

הנה ר"ת 'נקי 'אבד, הוא 'נדב 'אביהו. גם אותיות נק"י, הוא קין. אבד, זה קרח, שהוא מן קין, וכתיב עליו ויאבדו מתוך הקהל:

סימן ט"ו:

קול פחדים באזניו בשלום שודד יבואנו ירצה, שכל מי שיש לו עונות, ואינו שב בתשובה, הנה אותם המלאכים רעים, הנבראים מכח אותם העונות, הם באים תמיד, מפחידים אותו בין מחשבותיו, כמש"ה (ישעיה צ"ג) פחדו בציון חטאים. ובין בחלומותיו, שהחיצונים ההם מחלימים לו דברים של שקר, ומכניסין קולות של שקרים באזניו כדי להפחידו. וזהו קול פחדים באזניו. ולא עוד, אלא אפילו בזמן שהוא שלום בעולם, מפחידים אותו, וזהו בשלום שודד יבואנו. ונלע"ד חיים, כי שודד מלשון שדים ומזיקין:

סימן כ"ה:

המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו:

הנה המשל, הוא חסד. ופחד, הוא גבורה. והם עם הת"ת הנקרא ו', וזהו עמו, עם ו'. ואז בעת הזיווג אעפ"י שהיסוד הנקרא שלום, עומד למטה בין נו"ה, אז הוא מעלהו למעלה, עד מרום י"ו. וזהו עושה שלום במרומיו, ר"ל במרום י"ו, וזה יובן בזוהר בפרשת פקודי, בענין יוסף דסליק לעילא וכו'. גם בפרשת משפטים, בסבא במשכיל לאיתן האזרחי, 'עושה 'שלום 'במרומיו, ר"ת עש"ב. לא נמצא תשלומו:

סימן ל"ג:

אם אין אתה שומע לי החרש ואאלפך חכמה ואאלפך בינה:

כל אלף היא בבינה, והיא סוד אל"ף של אהי"ה שהיא בבינה. ובסוד אל"ף בי"ת, אל"ף בינה. וז"ס ואאלפך בינה. זה מצאתי כתוב, ולא הבינותיו, כי הכתוב אומר ואאלפך חכמה:

א"ש, בשער א' שער ההקדמות, בפירוש ערכי הכינוים, בענין אחוריים דאהי"ה דאלפי"ן, עם ד' אותיות הפשוט, ועם הכולל, הוא בגימטריא תקי"ג, כמנין החר"ש, שם כתיב ואאלפך חכמה. ושם כתבתי מה שנלע"ד ליישב גם הכתוב כאן, והוא ואאלפך בינה, ומצאק שם כי תדרשנו בע"ה:

על מה אדניה הטבעו:

(מזולתו) ר"ת מא"ה, לרמוז שהעולם עומד על מאת אדנים, ג"כ מלת ע"ל בגימטריא ק" רמז למאת אדנים של המשכן, שהוא כנגד יצירת שמים וארץ, כמו שארז"ל על הקרסים של זהב, שהיו נראים כמו הככבים. ואם תעיין, תמצא המשכן כנגד כל יצירת שמים וארץ. (ע"כ מזולתו):

סימן ז':

חזי הוית עד די כרסוון רמיו, ועתיק יומין יתיב וגו':

כבר נתבאר, כי עתיק יומין מתלבש תוך א"א, ונמצא כי א"א נקרא לבושין דעתיק יומין הנזכר. ואמר, כי זה הא"א נקרא לבושיה, יש לו דיקנא קדישא, חוורא כתלג חיוור, ושער ראשה דא"א הנקרא בשם לבושיה דעתיק יומין כנזכר, היא עמר נקי:

או ירצה, כי עתיק יומין זה, הוא א"א, ואמר, כי לבושיה של זה הא"א, היא כתלג חיוור, והיא בחי' דיקנא קדישא דיליה, ונקרא לבושיה, לפי שהיא משתלשלת עד טבורא דיליה, וחופפת על חג"ת דיליה, וג"כ היא חופפת על או"א העומדים מימינו ומשמאלו דא"א, ודיקנא דא"א מלבישתם כנודע, והם מכוסים תחתיה, ואומרו ושער רישיה, חוזר לאריך עצמו:

סימן ט':

ככל צדקותיך וגו' כי בחטאינו ובעונות אבותינו וגו':

ארז"ל אין מיתה בלא חטא וכו', ר"ל, שרצו לומר, כי אפילו בסיבת העונות שהם בשוגג, הנקרא חטא, ימות האדם. ונמצא, כי העונות שהם במזיד, והפשעים, נשארים לבניו אחריו, והם יקבלוהו היסורין לזה. וכמש"ה, פקד עון אבות על בנים. וז"ס פסוק אבותינו חטאו ואינם, אבל אנחנו בניהם, עונותיהם שהם במויד, סבלנו. ולכן בעון כתיב פקד כנזכר. אבל בחטא, כתיב לא יומתו אבות על בנים, איש בחטאו יומתו. פירוש, כי כיון שהאיש עצמו יומת בחטאו, א"כ לא יומתו בנים בחטא אביהם, אבל בעון אביהם יומתו, כמש"ה פוקד עון אבות על בנים. ובזה נתיישבו אלו הפסוקים החולקים זה עם וה, וז"ש כאן, כי בחטאינו ובעונות אבותינה פירוש, כי החטאים של אבותינו, אין אנו נענשים עליהם, כי כבר הם מתו בחטאם, וגם בעונותינו אין אנו נענשים עליהם, כי נשארים אל בנינו אחרינו ונמצא כי בחטאות שלנו ובעונות של אבותינו, אנחנו נענשים, כי ירושלם ועמך לחרפה:

סימן י"ב:

אשרי המחכה ויגיע לימים אל"ף ושל"ה:

דע, כי קץ הגאולה, הנרמז פה לדניאל, שהוא בשנת של"ה לאלף הששי, הוא בסוד שם הוי"ה במלוי יודי"ן, ודע, כי אם תכה יו"ד פעמים י"ד, יהיו ת'. ואם תכה ה"י פעמים ה"י, יהיו רכ"ה. וי"ו פעמים וי"ו, תפ"ד. ה"י פעמים ה"י, גימטריא ג"כ רכ"ה. סך הכל, אלף ושל"ד, ואלו הם ימי הגלות. ומשם ואילך, יכול להיות קץ הגאולה, משנת השל"ה ואילך:

ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין:

כבר הודעתיך, על מ"ש בפרשת פקודי, בספר הזוהר דלא ייתי משיחא, עד דמטו רגלין ברגלין. ונודע הוא, כי עולם העשיה הוא סוף כל הקדושה, ונקרא רגלים. ועד שיכלו ליטהר הנשמות שנפלו שם בעשיה, לא תבא הגאולה, ולכן העשיה נקרא קץ הימין, סוף הקדושה. והנה דניאל ירדה נשמתו בתחלה עד סוף העשיה, הנקרא א"ל אדנ"י כנודע, והם אותיות דניא"ל. בהסירך אותיות הכפולות להורות על נפילתו שם בתחלה, ולסיבה זו נגלה לדניאל קץ הימין והגאולה: