שמואל א' ותדור נדר ותאמר ה' צבאות אם ראה:
תראה בעני אמתך וגו':
צריך להבין, על מה זה קראו רז"ל במדרש, את שמואל, רבן של נביאים. וגם על מה זה שאמרו רז"ל, שארבעים שנה קודם שנולד שמואל, היתה בת קול יוצאת ואומרת, עתיד צדיק אחד להיות בעולם, ושמואל שמו וכו'. וגם מאי רבותיה דחנה, דאמרה אם ראה תראה וכו', וארז"ל אם ראה מוטב, ואם לאו תראה אלך ואסתתר וכו', והלא כל שאר הנשים העקרות יכולות לעשות כך. ועוד מה ענין שארז"ל דשטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. ומה ענין השטן דנשקיה אכרעיה דר' אחא, כשדרש כך, ולא נשקו על פיו, או על ידיו, וכיוצא. ועוד מה ענין מ"ש אח"כ, לפנים בישראל יקרא הנביא הרואה. ובפסוק א' אומר, וידע כל ישראל כי נאמן שמואל לנביא, ולא אמר לרואה:
אבל הענין יובן, ממ"ש בסבא דמשפטים, בפסוק ויאבק איש עמו ויגע בכף יריכו, דמתמן יאילך, אתפגים נצה ירכא ימינא, ולא הוה נביא דאתנבי מתמן, עד דאתא שמואל, וע"ד איתמר ביה וגם נצח ישראל לא ישקר. ולסיבת פגימת הנצח הנזכר דמתמן נביאים, לא היו יכולים לראות נבואתם בצחצוח ובזכות, ולכן נקרא רואה, ולא נביא, כי היה רואה הנבואה, אך לא היה רואה הכל בשלימות, כדי שיוכל להיות מספר ומגיד ומנבא הדברים לעם, כי נביא מלשון ניב שפתים. וכשבא שמואל ותקן פגם הנצח, כי לכן כתיב בנבואתו, וגם נצח ישראל, אז נקרא נביא ממש, כי היה רואה הנבואה בצחצוח גמור, והיה יכול להניב הנבואה, ולפרסמה לישראל, כי על ידו נתקנה הירך ההוא, ומאז ואילך, כל שאר הנביאים היו יכולים להתנבא משם. נמצא כי הוא רבן של כל של הנביאים, כי הוא תיקן מקום הנבואה, ומכחו נתנבאו כלם. ובעבור זה היה בכל יום בת קול יוצאת ומכרזת על לידתו, ולא אירע כן לשאר הנביאים, כי העולם כלו היה מצפה להתקן על ידו:
ובזה יובן ענין חנה אמו, שאמרה אם ראה תראה, ויתבאר כמ"ש שם בסבא דמשפטים, כי כשתיקן שמואל הנצח, ניתן סוד הירך אל הנחש, בענין ירך הסוטה כנודע, כי ניתן יריכה של סוטה לסמא"ל, תמורת ירך יעקב. וז"ש חנה, רבש"ע, תן לי את שמואל, שיחטוף הירך של יעקב מיד סמא"ל, ואז ישאר לסמא"ל ירך הסוטה. ולכן אם ראה הענין הזה מוטב, ואם לאו אלך ואסתתר. ואז בהיותי טהורה, אגרום כי גם הירך של הסוטה, אחטפנה מיד סמא"ל, כי לא יוכל לשלוט בי שאני טהורה, ועי"כ יקטרג ח"ו על ישראל, בראותו כי אפילו עצם היבש שזרקו לו, יחטפהו ממנו, ולכן מוטב שתתן לי את שמואל, שיתקן ירך של יעקב, וישאר ירך הסוטה לסמא"ל, וע"י העצם היבש הזה, ישתוק הכלב המנבח והמקטרג על ישראל, כדי שלא אסיר מידו גם את ירך הסוטה, ע"י שאסתתר, ועי"כ יגרום נזק לישראל, ואתה לא תחפוץ ודאי בכך:
והנה פנינה צרתה, נתכוונה לשם שמים, והרעימה בדברים, כדי שלא תעשה כמו שאמרה, שתלך ותסתתר, ותגרום קטרוג על ישראל. אמנם מוטב שתתפלל, בדברי בקשה ותחנונים לשי"ת, עד שיתן לה את שמואל. וע"כ אתא שטן ונשקיה אכרעיה דרב אחא, כשדרש דרשא זו, כי גם השטן נתכוון לשם שמים, ע"ד שנתכוונה פנינה ממש. ולכן נשקו על יריכו, לרמוז אל כוונת הירך שביארנו, כי על זה היתה כוונתו, גם הוא לש"ש. ה' יחתו מריביו עליו בשמים ירעם ה':
ידיו אפסי ארץ ויתן עז למלכו:
נודע הוא, כי המלכות נקרא עז, כמש"ה ושכינת עוזו וכו'. ונרמז בשם אדנ"י, שהוא במלכות כי אדנ"י בגימטריא ס"ה, ועם י"ב אותיות במלוי, הרי ע"ז. וזש"ה, ויתן ע"ז למלכו, כי הנוקבא נקראת מלך, יש לה עז הנזכר. והנה נתינת הע"ז הזה הוא, כשהיא מאירה בבח" זה החשבון שלו, שהוא ס"ה, ובבחי' הי"ב אותיות של המלוי. והנה אם תחבר ג"כ עמהם, ד' אותיות אדנ"י הפשוטות, יהיו בגימטריא אנכ"י, שהיא המלכות כנודע גם יהיו בגימטריא כסא, שהיא המלכות הנקראת כסא, והוא בהיות המלכות למטה בבריאה שאז נקראת כסא כנודע:
גם יש בחי' אחרת, והוא, כי המוחין דנוקבא הם ב' אותיות י"ה כנודע, שהם סוד תרין מוחין דאית בה בלחודוי, והם ח"ב, כנזכר באדרא זוטא, כי אין בה דעת, דנשים דעתן קלה. ואם תחבר י"ה שהם המוחין, עם אדנ"י שהיא הנוקבא, ועם הכולל של הכל, יהיה בגימטריא כסא. והנה כשמתחברת אדנ"י, שהיא המלכות, עם שם ההוי"ה, אז יהיה בגימטריא מלא"ך, כ"ו ה"ס, ובסוד אמן:
ומעיל קטן תעשה לו אמו:
הנה נתבאר אצלינו ענין ז"א, כי יש בו ג' בחי', עיבור, ויניקה, ומוחין. ודע, כי עד"ז ממש בנשמות בני אדם, כי בתחלה יש להם נשמה ומוחין מבחי' עיבור, שהוא שם אלהי"ם. ואח"כ מן היניקה. ואח"כ מן המוחין דגדלות, כאימא ומאבא. וכל זה מבחי' הנוק' דז"א דעשיה. ואח"כ גדילים ע"ד הנזכר, בבחי' זעיר דעשיה. ואח"כ ע"ד הנזכר, באימא. ואחר כך באבא. ואח"כ בא"א. ואח"כ בעתיק יומין דעשיה. ואח"כ גדילים ע"ד הנזכר, בעולם היצירה. ואח"כ עד"ז, בעולם הבריאה. ואח"כ עד"ז, בעולם האצילות. והדברים מובנים, ואין צריך לפרטם:
קצרו של דבר, בעולם העשיה הנוקבא שבו, יש לה נרנח"י, וכל אחת מחמישתן, יש לה צלם דאימא, וכן בצלם דאבא. וכל צלם משניהם, הצ' פנימי, ול"ם הם מקיפין. ועד"ז בזעיר וכו', עד באריך דעשיה וכר, וכל זה נקרא נפש עולם דעשיה:
ובזה תבין ענין הצדיקים, כמו שנבאר. כי הנה מצינו במרע"ה, כי בעת שנולד נקרא משה, והוא בבחי' נשמתו, מצד העיבור, שהם ד' מוחין, חו"ב, ותרין עטרין דדעת, מן הקטנות, שהם ד' שמות אלהים, כנודע, והם בגימטריא משה. להורות, כי כשנולד היה שלם ממוחין אלו:
הגהה א"ש, עם הכולל של ארבע אלהי"ם:
וז"ס ראה נתתיך אלהי"ם לפרעה. והענין הוא, כי פרעה הוא הקליפה הנאחזת בגרון דז"א, אשר שם מוחין דאלהים דקטנות, כמבואר אצלינו. וגם הגלות ההוא עצמו, היה מצד שהיה ז"א אז בבחי' עיבור וקטנות, דתלת כלילן בתלת, כמבואר אצלינו בסדר תפלת חג הפסח. והנה משה מצד המוחין דקטנות דאלהים שהיו בו, ג"כ ניתן אלהי"ם לפרעה, כמש"ה ראה נתתיך אלהים לפרעה, כדי להכניעו:
ואמנם, גם מצד מוחין דגדלות שהיו בו כשהגדיל, נקרא משה, ע"ש היסוד דאו"א שבתוך זעיר, בזמן מוחין דגדלות. והם, אחוריים דהוי"ה דיודי"ן קפ"ד, ופנים דאהי"ה דיודי"ן קס"א, ושניהם בגימטריא משה, כמבואר אצלינו:
וכן מצינו ביעקב, שנאמר בו ביעקב, בנה הקטן. וכתיב (עמוס סי' ז') חדל נא מי יקום יעקב כי קטון הוא. והוא בחי' מוחין דעיבור, שהם ב' מוחין דכורין, אלא שהם כפולים, והנה ב"פ אלהי"ם עם י' אותיותיהם, הם בגימטריא יעקב. ועיין במה שביארנו בפסוק וידו אוחזת בעקב עשו. גם בדוד מצינו (שמואל א' י"ז), ודוד הוא הקטן, והוא ע"ד הנזכר:
ובזה נבא לביאור הכתוב, ומעיל קטן תעשה לו אמו כי הנה בהיותו קטון בן שתי שנים, היה חכם גדול, כמ"ש חז"ל על פסוק וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, כי הורה הלכה בפני עלי הכהן רבו, מה שלא היה יודע עלי עצמו. ומזה תבין חכמתו, וזכה שהיה לו מוחין דקטנות דזמן היניקה שלימים, כי כבר אז היה בזמן שתי שנים של היניקה. וז"ס ומעיל קטן תעשה לו אמו, והוא מה שרז"ל קוראים אותו בשם חלוקא דרבנן כנודע. ולא היה המעיל הזה מכסה גם את ראשו, רק את גופו, הנקרא שש קצוות, שהוא בחי' זמן היניקה, שאז אין לו לז"א רק ו"ק כנודע:
וכבר הודעתיך ענין חנה אמו, שהיא בסוד אימא עילאה, שהיא הוי"ה דס"ג, כמנין חנ"ה. ושמואל בנה, הוא ז"א. ונודע, כי אימא עילאה, הנה"י שלה, נכנסים תוך ז"א, ובתוכם המוחין דקטנות, וזהו ומעיל קטן תעשה לו אמו:
והנה מעיל בגימטריא קנ"א עם הכולל, שהוא בגימטריא אהי"ה במלוי ההי"ן, שהוא באימא כנודע, אשר ממנה המעיל לז"א. ואמנם אה"כ עלה שמואל במדרגות העליונות, והגדיל, ע"ד הנז"ל, והיה שקול כמשה ואהרן. והנה ג' אותיות שבו, שהם שמ"ו משמואל, הם בגימטריא משה עם הכולל כנז"ל:
ובזה תבין סוד נפלא, איך אפשר ששמואל הנביא, שהיה שקול כמשה ואהרן, איך אשה בעלת אוב, תוכל ע"י כשפיה הטמאים, להעלות את נפש שמואל, בענין שאול. והנה בזוהר בפרשת שלח לך נתבאר ענין זה, ואנחנו נבאר פה עניינו. הנה נתבאר כי כל נשמות הצדיקים, יש בהם בחי' קטנות, ויניקה, וגדלות וכו' והנה כשהצדיק נפטר מן העולם, הנר"ן שבו מצד עולם האצילות, עולים בעולם האצילות. והנשמה שלו מצד עולם הבריאה, עולה בג"ע העליון. והרוח שלו מצד עולם היצירה, עולה בג"ע הארץ. ונפש דעשיה, נשארת בכל בחינותיה על הקבר, כל זמן שהבשר קיים, ואחר שנתעכל הבשר, ונשארו העצמות לבדם, אז גם הנפש עולה בג"ע הארץ. וההוא דאקרי הבלא דגרמי, נשאר תמיד באינון גרמי דאשתארו בקברא, כנזכר בזוהר בפרשת שלח לך כנז"ל:
וביאור נפש זו וכוחותיה, הענין הוא כי הנה כל בחי' העשיה אפילו נשמה רוח חיה יחידה, כולם נקראים נפש בכללות כנודע. האמנם הבחי' שהם מצד המוחין דגדלות שבעשיה, אלו עולים למעלה, אחר עכול הבשר. אבל הבחי' שמצד אלהי"ם דקטנות דעשיה, הם הנקרא בשם הבלא דגרמי, ורפ"ח ניצוצין, ואלו נשארים תמיד בקבר, על העצמות, עד תחית המתים, לפי שהמוחין האלו הם מבחי' קטנות. ולא עוד, אלא שהם בחי' האלהים, ולכן כל הקליפות אינם נאחזות אלא בהם, ועיקר קיומם הוא מהם, כי לכן כל הסטרא אחרא נקרא בשם אלהים אחרים כנודע, ולכן אין כח בהם להתפרד מן הקליפות, ולעלות למעלה עם הנפש דגדלות דעשיה:
והנה האשה הבעלת אוב, כאשר העלתה את שמואל, לא העלתה רק הנפש דקטנות דעשיה, הנקרא הבלא דגרמי, להיות שהקליפות תמיד נאחזות בה, ויש כח בהם להתאחז עמה. וז"ש בזוהר בפרשת שלח לך, בענין ההוא הבלא דגרמי, ודא איהו כאוב מארץ קולך וגו':
ובזה תבין מ"ש האשה בעלת אוב, כאשר העלתה לשמואל, אלהים ראיתי עולים מן הארץ, והוא עוטה מעיל. והנה מעיל הזה, היה בזמן היניקה, ולמה נגלה לה בו. אבל הענין הוא, כי בחי' מעיל קטן הנקרא הבל דגרמי, היא אשר העלתה. זהו ג"כ ראיתי אלהים עולים, שהם המוחין דקטנות דשמואל, שהם מבחינת אלהים הנזכר:
גם מצינו כי יוסף נקרא קטן. והענין הוא, כי הנה ג' מוחין דקטנות שהם ג' אלהי"ם, בבא המוחין דגדלות, הם יורדים מדרגה אחר מדרגה, עד שיורדים עד היסוד דז"א, והנה ג' שמות אלהים, בפשוטם ובמלואם ובמלוי מלוים, יש בכל אחת מהם נ"ב אותיות, ונקראים בני האלהים, כמבואר אצלינו וג' פעמים ב"ן, הם בגימטריא יוס"ף, ובבחי' זו נקרא היסוד יוסף מצד הקטנות. ואם תחבר עם זה כללות ג' שמות הנזכר, יהיו בגימטריא קט"ן, ולכן נקרא יוסף קטן, להורות על הנזכר. וגם כי הוא מבחינת הקטנות:
וכלתו אשת פנחס הרה ללת כו' ותכרע ותלד, כי נהפכו עליה ציריה. הנה ציריה הנזכר, הם סוד ציר"י הדלתות אשר ברחם הנקבה, כמבואר אצלינו בשער רוח הקדש ביחוד שם שד"י, וע"ש ודע, כי כאשר בעו"ה הנחש החיצון אטיל זוהמא בנקבה הקדושה, אינו נכנס עד פנימיותו של רחם, אלא עד אלו הצירים אשר לה שהם הדלתות. וז"ס, כי נהפכו עליה ציריה:
והענין הוא, כי צי"ר בגימטריא ש', וב' צירים אלו, הם ב' שיני"ן, וכאשר הנחש שולט עד מקום הצירים אלו, נעשים שק"ר. כי הש' הראשונה כפשטה, היא ש'. והק"ר, הם הש' השנית, שנהפכה לק"ר. וזהו מה שהתפלל ישעיה הנביא ע"ה, ואמר יצר סמוך תצור וגו' (ישעיה סי' ס') כי הציר הזה שבאשה, שהם יצר שבאשה, צריך שתצרנה ותשמרנה מן הקליפות, שלא יעשוה שקר, שהם ב' צירין כנזכר. וצריך שיהיה שלום שלום, בסוד היסוד הקדוש הנקרא שלום כנודע. או ירמוז אל ב' היסודות, אחד של יוסף, ואחד של בנימין, וכמש"ה שלום שלום לרחוק ולקרוב:
הגהה א"ש, גם אמר סמוך, בסוד לפתח חטאת רובץ:
אמר שמואל, אפשר שהזכיר בפסוק שני שלומות, לתקן את ב' השיני"ן הנזכר, וכל שלום מתקן ש' אחת של שקר כנלע"ד:
סימן ט"ו:
ויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ה' למשחך למלך וגו':
אמר, הנה מכל הבחינות, השליחות הזה הגון הוא, אם מצד השליח, אותי שלח ה', שאני נביא גדול, כמש"ה וידע כל ישראל כי נאמן שמואל לנביא:
הגהה א"ש, והיא מ"ע שבתורה:
ואם מצד המשלח, גדול אדונינו ורב כח, הוא הקב"ה יתברך, וזש"ה שלח ה'. ואם מצד השליחות בעצמו, הוא דבר הגון, וז"ש למלך. ואם מצד המשתלח, הוא שאול, כמש"ה בן שנה שאול במלכו, ואז"ל כבן שנה. וז"ש למשחך, כלומר לאיש גדול וצדיק כמוך, ואם מצד אל מי נשלח, הוא על ישראל. וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם:
אמר שמואל, רמז לגדולת ישראל, לשתי גדולות, או מפאת שהם נקראים עמו של הקב"ה, ואעפ"י שאינם הגונים כ"כ, הנה מפאת שנקרא עמו של הקב"ה, הם ראויים לכל כבוד. או מפאת עצמם, הנקרא בשם ישראל לשבח, אותיות לי רא"ש. וזש"ה, ומי כעמד כישראל, בשני כפי"ן, לרמוז את האמור. או מפאת שהם עמך, או מפאת שהם ישראל ראוים לכל כבוד, ולכן אמר על עמו על ישראל כנלע"ד:
הנה נודע, כי ישראל הוא ז"א, כנודע. ושמואל היה מתנבא מן הנצח דזעיר, ונודע כי כל אחיזת הדינים והקליפות הוא בהוד, בסוד כל היום דו"ה, תמורת הוד. ואעפ"י שהנצח והוד הם תאומים, והם תרי פלגי גופא כנודע, עכ"ז אין החיצונים נאחזים בנצח, כי הנה הם בחי' הרגלים התחתונים, ואם היו הקליפות נאחזים בשניהם, היה להם כח ואחיזה גדולה, ויחרב העולם ח"ו. ולכן לא נתן להם הקב"ה כח אחיזה, אלא בהוד לבדו. וז"ס מ"ש חז"ל, השקר אין לו רגלים. כי הקליפה הנקראת שקר, היא הפך מפסוק, וה' אלהים אמת:
אמר שמואל, הענין הוא, שבקדושה יש השני רגלים יחד. ובקליפה אין להם אחיזה בשני הרגלים, אלא בשמאל לבד שהוא ההוד. ולזה הטעם עצמו, נקראים הקליפות שקר. לפי שכל אות משלשתם, אין לה ב' רגלים ע"ד הה' והח' וכיוצא, וז"ש ז"ל, השקר אין לו רגלים, ולכן נצח ישראל לא ישקר, כי אין השקר שולט בו:
ויאמר שמואל כאשר שכלה נשים חרבך:
זה תבין ממה שהודעתיך בשער הגלגולים, כי כל שרש הנשמות הבאות מן קין, הם מן החמשה גבורות, הבאות מאימא, בעטרא דגבורה שבדעת דז"א. גם נתבאר שם, כי שמואל הוא משרש קין, ונמצא כי המשכל אמו של אגג, הוא שמואל, הבא מן הנשים, שהם הגבורות דאימא, וזהו כן תשכל מנשים אמך. עכ"מ:
סימן כ"ח:
ויאמר לה המלך אל תיראי וגו' אלהים ראיתי עולים מן הארץ:
כבר הודעתיך, כי הקליפות הם שמרי הגבורות, הנקרא אלהים. וכשהעון גובר, עולים הקליפים ומתגברים עד למעלה, ע"י אחיזתם בשם אלהים. ולפי שזאת האשה היתה עוסקת בבעל אוב, ראתה אותם אלהי"ם המתגברים ועולים מן הארץ למעלה: