לפ"א ה"ה, אות ל"א ל"ב
הזמירה הנהוגה אצלנו, דהיינו שכורתין את כל הענפים ומשאירים רק את גוף הגפן, נראה שאינה הזמירה האסורה מה"ת אלא היא מהתולדות. ונראה שהיא ה"פיסול", כמבואר בפ"ב מ"ג: "מפסלין עד ר"ה, ופי' הרע"ב והר"ש בשם י"מ: לשון "פסל לך", שחותכים כל הענפים שבאילן, כדי שיתעבה", ופשוט, דכדי שיתעבה לאו דוקא ואורחא דמילתא נקט, וה"ה אם כורתים כל הענפים כדי שישאר האילן ויאריך זמן קיומו, דהיינו עיקר פעולת הפיסול. אבל הזמירה מימי קדם, שהיא נאסרה בתורה, היתה רק לחתוך רק חלקים מהזמורות ולא כולם, וכיון שיש לזה שם אחר כבר אינה בכלל זמירה האמורה בתורה.
ולפי דברי המומחים בדבר, אינה באה הזמירה הזו הנהוגה בזמננו, שהיא קציצת כל הענפים, להרבות את הפירות ולהשביח את האילן, כ"א כדי להאריך קיום האילן, ע"י קציצת הענפים שהם יונקים את לחותו, וי"ל שהוא בכלל לאוקמי אילנא. ואע"פ שבדבר שאיסורו מפורש בתורה אין לנו חילוק בין לאוקמי אילנא לבין לאברויי, שחילוק זה לא נאמר כ"א בתולדות דרבנן, מ"מ הלא כאן הסברא מסייעא, כמו שאמרנו, לחלק בין הזמירה שהיתה נהוגה מקדם ושנאסרה בתורה, שהיא קציצת ראשי הענפים בהשארת חלקים מהם, - וזה הוא למען הרבות הפירות בענפים הנשארים, - לבין הזמירה של עכשיו, שהיא קציצת כל הענפים כדי להאריך את ימי האילן. וכיון שבשביעית אנו מדייקים לאסור דוקא מה שנאמר מפורש בתורה, י"ל שאין זה בכלל, וגם הרי הן מחולקות בתועלתן ובמטרתן, ועכ"פ אינה הזמירה שלנו אלא בכלל תולדות דרבנן.
ואם נחליט, שמכיון שעיקר הכונה בזמירה הוא להאריך ימי האילן הוי בכלל לאוקמי אילנא, י"ל דאיסור דרבנן נמי אין כאן. ואין זה צריך כ"כ לעניננו, שחפצנו בזה רק לברר מהו אסור מה"ת ומהו מדרבנן, כדי שנדע לעשות את הדברים האסורים מה"ת, ע"י המכירה, דוקא ע"י נכרים, ואת האסורים מדרבנן נהגו להתיר גם ע"י ישראל במקום הפסד ודחק.
וכן נראה מלשון הר"ש בפירוש המשנה (פ"ב מ"ג), שכיון שיש חילוק בשם ובדרך העבודה אין זאת אותה המלאכה שבתורה. שעל מקרסמין פירש: "מלשון "קרסמוה נמלים" והיינו זימור, אלא שלשון קירסום באילן וזימור - בכרם, מלשון זמורות, שמחתך ענפים של גפן", ואח"כ פי' על מפסלין: "שנוטל כל הענפים". משמע לפ"ז שאין זה בכלל זמירה, ולכן לא יהי' בכלל איסור תורה, ואם יהי' לאוקמי אילנא י"ל שיהי' מותר לגמרי.
ועל זה יש להביא ראי' גם מדברי הערוך (ערך כסח), שהזמירה הנהוגה אינה בכלל "כרמו לא תזמור" שאסרה תורה. שכך כתב שם: כסח. "אם ניכש או כיסח" (כלאים פ"ב). "לא תזמור" - תרגומו, לא תכסח. ויש מפרש כיסוח בעשבים שחותך הרעים מן הטובים, ולא היינו ניכוש, שניכוש עוקר מן העיקר וכיסוח מחתך מלמעלה". הרי דעיקר הכיסוח, - שהוא התרגום של זמירה -, הוא שאינו נוטל מן העיקר. א"כ י"ל, שכמו שהוא מחולק בשם בזרעים, בין עוקר מן העיקר לכורת ומשייר, כך באילן לא מיקרי זומר רק כשמשייר מקציצת הענפים, אבל כשנוטל את כל הענפים עד העיקר, שזה נקרא מפסל, אינו בכלל זומר.
ומהא דסנהדרין (כ"ו א'), מעובדא דר"ח בר זרנוקי ור"ש בן יהוצדק עם רשב"ל: "תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי, א"ל כהן וזמר, א"ל יכול לומר: לעקל בית הבד אני צריך", דמשמע לכאורה שנקרא כיסוח וזימור לא רק כשנוטל ראשי ענפים כ"א ענפים ארוכים הראוים לעקל בית הבד, - לא קשה מזה כלום. כי גם בזמירה, שהיתה נהוגה בימים הקדמונים, הי' אפשר להיות חתיכת הענף המחותך ארוכה וראויה לעקל בית הבד, וביחוד בגפנים המודלים, שיש להן ענפים ופארות ארוכים, ומ"מ אין זה כ"א זמירה ולא פיסול, משום שאין מסירים את הענפים לגמרי ומניחים את האילן ערום, אלא משיירים עליו ענפים קצרים. וכן העיד לי בקי בדבר, מהעובדים בכרמים, שכן דרך הערבים, שהם עובדים בכרמיהם ע"פ הדרך הישן, והם כורתים ראשי הענפים ומקצתם, אבל משיירים ענפים גם באילן, שע"י כריתת הענפים ירבה לישא פירות בענפים הנשארים, - ובענפים הנכרתים שלהם נמצאים ענפים ארוכים. ולא כן הזמירה הנהוגה עכשיו בכרמי ישראל, העובדים ע"פ הסדרים החדשים, שהיא הפיסול.
אבל התוס' כתבו שם בסנהדרין ד"ה "לעקל בית הבד אני צריך": "וקשה, דמ"מ מה בכך מ"מ הוה משביח הכרם, דהכי אמרי' פרק כלל גדול (דף ע"ג) הזומר וצריך לעצים חייב שתים, משום קוצר ומשום נוטע, ה"נ ליחייב משום עבודת נוטע, וי"ל דעביד ליה באותו ענין דודאי קשה ליה, דליכא לחייבו משום נוטע כדאמרי' גבי שבת, דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא איתעבידא מחשבתו, אבל גבי שביעית אין לאסור אלא היכא דמשביח הקרקע, אבל הכא קשיא ליה וכה"ג שרי, כדאיתא פרק המוכר את הספינה" (ד' פ' ע"ב). מדבריהם אלה משמע קצת, שאפילו באופן הזמירה שקשה לאילן נקרא בשם זמירה, ועל כרחין היא משונה בפעולתה מצורת הפעולה של הזמירה הנהוגה, וא"כ זה סותר למה שכתבנו, שאם היא משונה בצורתה מאותה הזמירה כבר אינה בכלל איסור תורה של זמירה. וי"ל שדוקא שינוי כזה, שבין כריתת כל הענפים לכריתת מקצתם, הוא מוציא את הפעולה משם זמירה, אבל בעובדא דההוא גברא י"ל שהי' שינוי אחר, ובאמת חתך רק מקצת הענפים, אלא שחתך אותם באופן כזה שאינו מועיל לגוף האילן. והכרח הוא לומר כן, שהרי קורא זה כיסוח. ואולי היתה, ע"פ מנהגם בעבודת הכרם, צורה ידועה, או מדה ידועה, בהנחת הזמורה הנשארת, שאז הי' בחזקה שמועיל לאילן, ובאופן אחר הי' מוחזק שאינו מועיל. אמנם זה דוחק גדול, שאם הי' כן היינו מוצאים חילוק להיתר גם בלא סברא של "לעקל בית הבד הוא צריך". ובאמת אין כ"כ הכרח לומר כאן ע"פ דעת התוס', שהיתה דוקא זמירה האסורה מה"ת. ואפילו אם נאמר, שמצד שינוי צורתה יצאה מכלל זמירה, ומ"מ אם לא היתה קשה לאילן, - שזהו לדעת התוס' עיקר הכונה של "לעקל בית הבד הוא צריך", - הי' עדיין אסור עכ"פ מדרבנן, ואז לא היו ממליצים עליו עדיין, דכונת מליצתם היתה שעושה בהיתר, בלא צורך לסברת "אגיסטון אני בתוכה", - וא"כ גם איסור דרבנן אין כאן, ועל־כן מוכרחים לומר, שהי' באופן המזיק לאילן. אבל אין הכי נמי, שכיון שיש כאן שינוי בצורת הזמירה, י"ל שאין זאת הזמירה האסורה מן התורה.
ובזמירה הנהוגה, שהיא הפיסול, דהיינו כריתת כל הענפים עד גוף הגפן, שהכונה בזה היא להאריך את ימי האילן, אם נאמר שדה נקרא לאוקמי אילנא, י"ל שאפילו אם ממילא תהי' בזה גם השבחה לגוף האילן נמי מותרת, שכיון שאין זאת כונת העבודה, הוי דבר שאינו מתכוין, ואע"פ שהוא פסיק־רישא.
ויש לדון בזה. שהרי בפ"ד דמכילתין מ"ד תנן: "המדל בזיתים, בית שמאי אומרים, יגום, וב"ה אומרים ישרש, ומודים במחליק - עד שיגום. איזה הוא המידל, אחד או שנים. המחליק, שלשה זה בצד זה. בד"א מתוך שלו, אבל מתוך של חבירו אף המחליק ישרש". ופי' על זה הר"ש והרע"ב: "המדל בזיתים. כשהזיתים מקורבים זה לזה יותר מדאי, נוטל אחד ומניח שנים או נוטל שנים ומניח אחד, כדי שיגדל ויתעבה". והתיו"ט תמה על זה וכתב: "וצריך לחלק בין מדל לזירוד ופיסול דפ"ב מ"ג, דלא שרינן אלא עד ר"ה, ואין טעם יפה לחלק כיון דזימור וכריתת האילן מדאורייתא בין בכרם בין בשאר אילנות, כמש"כ הרמב"ם בריש הלכות שמיטה וכנראה מדברי הר"ב במשנה דלקמן, ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל הוא או שכורת אילן אחד כדי שיגדל השני. הלכך נראה כפי' הרמב"ם, שכתב: המדל בזיתים הוא שיכרתם להיות עצים לאש, וכ"כ בחבורו. ואולי, שגם הר"ש והר"ב סוברין כן, אלא דמדל דעלמא פירשו דהוא כך, וכדלעיל משנה ה' פ"ז דפאה, אבל אין הכי נמי דבכאן צריך שלא יעשה בשביל שיעבה ויגדל, אלא שיכרות לעצים. וקצת יש לדקדק כן בדבריהם בסוף המשנה, שכתבו: "מתוך של חברו כו' דלא עביד אינש שיתקן קרקע חבירו, וידוע דלעצים הוא מכוין", שמע מינה דאי לאו דמכוין לעצים הוה אסור, ואם בשל חברו כך בשל עצמו לא כ"ש. ומ"מ הי' להם לפרש כן ברישא".
הנה מה שרצה לומר התיו"ט, שגם הר"ש והרע"ב הולכים בשיטת הרמב"ם, דאם מתכוין להעבות את האילן הנשאר אסור, ומה שנקטו כאן "כדי שיגדל ויתעבה" היינו במדל דעלמא, זהו דוחק מבואר. וכמעט מן הנמנע לפרש כן, שיאמרו הר"ש והרע"ב בלשון שמביא לידי תקלת איסור בכאן, רק כדי לפרש לשון מדל דעלמא, שאינו שייך כאן, ומה ששייך כאן לדינא, דהיינו שהוא נוטלם לצורך עצים, זה ישמיטו ויחסרו מן הספר. ובפרט שאין לנו שום צורך לעניננו הפירוש לאיזה טעם עושים את פעולה זו, שנקראת מדל, בעלמא. ומה יתן ומה יוסיף אם יפרשו ידיעה זו של דרך העבודה, אשר אינה נוגעת כלל אל הענין, ועוד היא מכשלת את הקורא. ועל מה שכתב, שקצת יש לדקדק כן מדבריהם בסוף המשנה וכו', סיים: "ומ"מ הי' להם לפרש כן ברישא", - ולכן באמת אין לדקדק מדבריהם כלל, ועל־כן באמת לא פרשו כך ברישא, מפני שאין זו כונתם כלל מסיומם בסיפא להוכיח על הרישא, שצריך שתהי' כונתו לעצים.
אבל פירוש הדבר פשוט הוא: ישנם כאן שני דינים: א) דין מדל, נחלקו בו בית שמאי ובית הלל, וב') דין מחליק, שהכל מודים עד שיגום, אבל לשרש אסור. ההפרש שביניהם בזה כך הוא: מדל הוא אחד או שנים, וע"ז כתבו הר"ש והרע"ב ברישא, שכשהזיתים מקורבים זה לזה יותר מדאי נוטל אחד ומניח שנים, או נוטל שנים ומניח אחד, כדי שיגדיל ויתעבה. הרי בזה יש מקום רק לעבודת האילן, ולא לעבודת קרקע, כי הוא אינו חפץ להשתמש בזה בקרקע, רק לתן להזיתים, שהם נטועים בדוחק ומקורבים זה לזה יותר מדאי, את הריוח הצריך להם, כדי שיגדלו ע"פ טבעם. ובזה יש לומר, שכיון שדוחק המקום שלהם הלא הוא מזיק להם, שאינם יכולים להתפשט ביניקתם, כראוי להם ע"פ הטבע, א"כ כשנוטל אלה הזיתים, כדי שלא ידחקו את שיעור יניקתם של האחרים, ולמען יהיו לו זיתים בריאים, שמתגדלים כפי טבעם הקבוע, בהיות להם שיעור יניקה והתפשטות כראוי, אין זה בכלל לאברויי אילנא. כי אברויי אילנא הוא דוקא שהוא משביח, ע"י פעולות ידועות, את האילן יותר משיעור גידולו ע"פ הטבע, אבל כאן, שהגידול הטבעי דורש, שכל אילן יהי' לו שיעור יניקה כדי צרכו, וכאן נתעותה המלאכה ונטעו הזיתים זה בגבולו של זה, ואין לכ"א שיעור יניקה כדי צרכו, סברת הר"ש והרע"ב היא, שכשהוא עוקר אלה הזיתים, כדי שתהיה להם לזיתיו העיקריים היניקה הראויה להם, זה נקרא לאוקמי אילנא, כלומר, להסיר ממנו ההיזק ולהעמידו על דרך גדולו הטבעי. שבודאי כשעושים פעולה של לאוקמי אילנא פועל ע"ז כח הצומח להוסיף עליו לפי טבעו, וגם זהו כן.
אבל זה אינו שייך רק במדל, דהיינו בעקירת אחד או שנים, שמזדמן לפעמים, בדרך רחוק, שבאו גם שנים בתוך גבול שיעור היניקה הנדרשת להאחר. אבל במחליק, שהוא עקירת שלשה זה בצד זה, סבירא להו שאין סברא כלל שהוא עושה זה כדי להשיב את הזית על טבע גידולו, אלא הוא עושה זה להשביח את הקרקע, לנטע או לזרע גידולים אחרים במקומם, והרי זו ודאי עבודת הקרקע האסורה. על־כן כתבו על דברי המשנה "מתוך של חבירו אף המחליק ישרש", - שזהו ההיתר שצריך להיות נשנה אליבא דבית הלל ג"כ, על של חבירו, -: "דלא עביד איניש שיתקן קרקע חבירו וידוע דלעצים הוא מכוין". כי במחליק, אם אינו מכוין לעצים, אין כאן כ"א עבודת־האדמה פשוטה, באין שום היתר. לכן סיימו דצריך לעצים, ואין זה נוגע כלל לדבריהם ברישא, שהם עסוקים שם במדל; אשר ע"כ דייקו בלשונם, שהוא אינו להרוחה בעלמא, אלא כשהזיתים מקורבים יותר מדאי, שאין האילן יכול להיות גדל כפי טבעו, וגרעונו נחשב הוא לגרעון ומארה חוץ לטבע, לכן כשהוא מפנה לו את מקומו הוא מקימו על טבעו והוי בכלל לאוקמי אילנא.
ומ"ש התיו"ט, ש"אין טעם יפה לחלק, כיון דזימור וכריתת האילן מדאורייתא בין בכרם ובין בשאר אילנות וכו', ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל הוא או שכורת אילן אחד כדי שיגדל השני", - זהו ודאי תמוה. דמשמע מדבריו אלה, שפשוט לו שזה שכורת אילן אחד כדי שיגדל השני הוא ג"כ איסור דאורייתא, וזה בודאי ליתא, שהרי קיי"ל שרק אותן שני אבות ותולדות הם מה"ת, ושאר תולדות, אפילו אם הן דומות להם ממש בתועלתן, אינן אסורות כ"א מדרבנן; ולא עוד אלא אפילו תולדה המפורשת בתורה ויש לה, לתולדה זו, אב, שאינו מפורש, אין אסור זה האב שלה כ"א מדרבנן. שהרי זמירה אסורה מן התורה והיא תולדה מכלל זריעה, - וכדכתב הרמב"ם בפ"א ה"ג, - ולענין שבת היא בכלל נוטע ג"כ, ונוטע הוי בודאי אב לגבה, ומ"מ בשביעית, שפרטה תורה אבות ותולדות, דוקא זמירה אסורה מן התורה ונוטע ממש אינו אסור כ"א מדרבנן, וכמבואר בד' הרמב"ם בפ"א ה"ד, שהנוטע מכין אותו מכת מרדות מדבריהם, אע"פ שהפעולה היוצאת מהזמירה, דהיינו התעבות האילן או שבח הפירות, הלא כיוצא בזה ויותר מזה יוצא ע"י הנטיעה, מ"מ אינה אסורה כ"א מדרבנן. לכן דבריו אלה של תיו"ט אינם מדויקים, ולא עדיף מה שנוטל, ביחוד מה שהוא נוטל ולא כורת אותו, כציור התיו"ט, אילן אחד כדי שיגדל השני, מנטיעה גמורה, שבודאי היא כדי שיגדל האילן, ומ"מ כיון שהיא משונה בצורתה מהזמירה הוי מדרבנן, ואע"פ ששינויה הוא לשבח, והי' ראוי לדון דין ק"ו לאסור מה"ת, מ"מ אין לנו כאן שום סברא, שע"כ פרטה התורה דוקא את אלה האבות והתולדות, לומר הני אסר רחמנא ואידך שרו ומדרבנן בעלמא הוא דאסירא. על־כן אפילו אם ניתן להתוי"ט סברא דילי', שגם הר"ש והרע"ב סבירא להו כשיטת הרמב"ם, דבעי גבי מדל שיתכוין לעצים דוקא, מ"מ אין כאן איסור מה"ת אלא מדרבנן, ככל יתר העבודות השנויות לאיסור, שחוץ משני האבות והתולדות שבתורה.
שוב ראיתי, שבתו"ח העיר בשם הר"ז על תכן דחית דקדוקו של תוי"ט. ומ"מ אין ביהמ"ד בלא חידוש. וכן במשנה ו', המזנב בגפנים והקוצץ קנים, פי' הרע"ב: "מקטע זנבות הגפנים, כדי שיעבה הגזע ויגדל ויגבר כחו, וכן הקוצץ קנים, כדי שיתעבו ויוסיף כחם". לכאורה מזנב זה הוא ממש זומר, ולפ"ד תוי"ט, שעל פי התועלת היוצאת מן הפעולה נדון דהויא בכלל זמירה מה"ת, הרי כאן זימור ממש - ואיך הי' מותר ? א"ו משמע, שמ"מ כיון שאין הפעולה דומה ממש לפעולת הזימור אין זה איסור תורה, ומשו"ה ישנם דברים שהתירו חכמים. והרע"ב לטעמיה, דס"ל דגבי מדל מותר אפי' כשמתכוין כדי שיתעבה האילן, משום שאינו נראה כ"כ כעבודה, ונראה שגם במזנב גפנים הוא הטעם, שלא גזרו חכמים אפי' כשמתכוין לשם הגדלת האילן להעבותו, משום שאין כאן איסור תורה, שאין זה בכלל זימור. וכיון שגם הצריכים לעצים עושים כן, היינו טעמיה דר"י הגלילי שצריך איזה היכר של הרחקת טפח, שיהיה נראה שאינו עושה זה לשם עבודה, כי העושים לשם עבודה היו גוממים לגמרי, ור' עקיבא ס"ל דמותר לגמרי, דכיון שאין כאן משום מראית עין, משום שיש לתלות דלעצים קא מכוין, על־כן לא חשו בזה משום עבודה, כיון שאין כאן איסור תורה, שהרי אין זה אותו הזימור שאסרה תורה.
ולדעת הרמב"ם, דס"ל גבי מדל דבעינן דוקא שמתכוין לעצים, לכאורה ה"נ גבי מזנב בגפנים וקוצץ קנים צ"ל דמיירי כשמתכוין לעצים, ואם מכוין לעבודה י"ל דאסור. אבל גם בפי' המשנה וגם במשנה תורה לא הזכיר כאן גבי המזנב בגפנים, דבעינן דוקא שצריך לעצים. ואולי סמך על מה שפרש במדל. ומ"מ אינו מוכרח, דיש לומר, שגם הוא מודה באמת, שאין כאן כ"א איסור דרבנן ובמקום שאין כאן מראית־עין של עבודה לא גזרו, אלא דס"ל דבמדל ניכר הדבר שהוא משום שבח האילן, שהרי אין דרך, וגם איסור הוא ע"פ רוב, לעקור אילני מאכל לעצים, מלבד באופנים רחוקים, כגון דקלא דלא טעין קבא וכה"ג כב"ק צ"א ב', לכן אסור מדרבנן משום עבודה, אבל במזנב, שאינו עוקר ואין שם הוכחה שאינו מתכוין לעצים, יש לומר שלא גזרו ע"ז חכמים. ואינה דומה עבודה זו, של זינוב הגפנים, לכל העבודות השנויות בברייתא, שאמרו עליהן שאסורות מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, כגון אין מזבלין, ואין מפרקין, ואין מאבקין, ואין מעשנין באילן, וכן לא יקשקש תחת הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים, ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות (מו"ק ג' א'), שכל אלו ניכרות שהן לעבודה, אבל זינוב הגפנים, כיון שאינו ניכר שהוא לעבודה, - ואולי עוד הי' רוב פעולה כזו לעצים, או עכ"פ מחצה למחצה, - י"ל שלא גזרו על זה. עכ"פ מוכח מכ"ז, שאם יש שינוי בצורת הזמירה הוא מוציא את זמירה זו מכלל איסור תורה. שבודאי אם הי' איסור תורה, לא מיבעי שלא הי' שום מקום להתיר כיון שהוא מתכוין לצורך עבודה, כד' הרע"ב, ומסתמא גם הר"ש אזיל בשיטה זו, אלא שסמך על מה שפי' במשנה ד' בהמדל, - וכ"כ גם הגר"א ב"שנות אלי'" כד' הרע"ב: "המזנב היינו שמקצץ זנבות הגפנים כדי שיעלה הגזע ויגביר" -, אלא אפי' אם הי' מכוין לעצים אין מקום להתיר באיסור תורה עכ"פ לשיטת התוספות (סנהדרין כ"ו) דלעיל, דמ"מ כיון שהוא משביח בזה את האילן איכא איסורא. (ותוס' לטעמייהו אזלי דס"ל דאמרינן פסיק־רישא בכל איסורי תורה, דמוכח דהכי סבירא להו מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים (שבת כ"ט ב'), שכתבו על זה (שם ד"ה ובלבד): "ובענין דלא הוי פסיק רישא, כגון שהוא לובש מלבושים אחרים להגין עליו מפני החמה ומפני הצינה"). א"כ בשלמא באיסור דרבנן י"ל דלא גזרו רבנן בכה"ג, או אולי לא אמרינן כלל פסיק־ רישא גבי איסור דרבנן באינו מתכוין, או עכ"פ בשביעית באופן זה לא גזרו, אבל אם נאמר, שהכל הוא בכלל איסור זמירה של תורה, כדמשמע מפשטם של דברי תוי"ט, ולא איכפת לן כלל בשינוי שיש בצורת העבודה, אז לא היה מועיל כלל בשו"א מה שהוא מתכוין לעצים, וביחוד מוכרח הוא לפי דברי ר' עקיבא, דקיי"ל כותי', שקוצץ בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה. אלא מוכרח הדבר, שאין זו זמירה כלל, אע"פ שהיא עבודה לצורך האילן, מפני שזמירה יש לה צורתה המיוחדת. א"כ זמירה הנהוגה בימינו, שהיא משונה מזמירה שהיתה נוהגת בימים הראשונים, היא יותר דומה לפיסול או לזינוב, דמותר לד' הרע"ב אפי' אם מכוין לעבות העץ ולהגביר כחו, שזהו באמת עיקר הכונה. ועכ"פ אף לדעת האוסרים אין כאן לתא דאורייתא והויא ככל מלאכות דרבנן..
נוסף ע"ז דעת רש"י בריש מו"ק דזימור הוא רק קציצת ענפים יבשים, ושאר אפני כריתת ענפים אינם לפ"ז בכלל זימור.
[מיהו י"ל, כיון שהזינוב, שחותכים לשם הארכת ימי האילן, הוא משונה בצורתו מהזמירה האמורה בתורה, שהיא היתה כריתת ראשי הענפים, וזה מועיל רק להרבות הפירות, אבל קציצת כל הענפים והשארת חלק קטן של מקצתן מועילה בעקרה להאריך ימיו של האילן, שלא יחרב, פשוט דהוי כלאוקמי, דהיינו להעמידו על ימיו הקצובים לו בטבעו, כשיסירו ממנו את המונעים, הממהרים את קץ גדולו ופסקו לחיותו. וביותר מסתבר לומר דהוי לאוקמי בגפנים המורכבים, שהגזע מצד עצמו הוא עץ חזק בטבעו, אלא שהוא עושה פירות מועטים וכחושים, והי' מתקיים מצד עצמו זמן גדול, אלא שהכחות, שענבי ההרכבה שואבים ממנו, גורמים לו לקרב קצו, שנכון הדבר לומר שההצלה ע"י כריתת הענפים, כשהיא מכוונת לתן לגזע את מעלת טבעו ולהבריח ממנו את הנזק הבא מצדם, הויא בכלל לאוקמי אילנא. ומחולק זימור זה מזמירה של תורה, שעיקרה היא קציצת ראשי הענפים, כדי להרבות את הפירות של שנה זו. ויפה העירני ידידי הרב המאור הגדול מו"ה זלמן ש"ך נ"י חד מרבני בד"צ שי', מדברי הרמב"ן במלחמות, פרק לולב הגזול גבי הדס שנקטם ראשו, שכתב שם לענינו: "שהענפים הגדולים, שדרכן של כורמים לזמור אותן ולקוץ ראשן בכל שנה, כדי שיוסיפו, הן הנקראים 'דליות', והענפים השלמים נקראים 'בדים' או 'פארות' במקרא ויונתן ב"ע תרגם: 'ועוברתיה', וכן תרגם אונקלס זמורה והוא הענף שכסחו ראשו ועל שם שנזמר נקרא כן, וכן תרגומו - על שם שהעבירו ממנה קצתה נקראת עוברתא. ומן הלשון הזה של 'דליות' אמרו חכמים 'המדלה בגפנים' וכולם לשון זימור וכיסוח". נראה שהיה דבר פשוט, שהזמירה היא דוקא חתיכת ראש הענף, שהיא כדי להוסיף פריו של הגפן, וכך היא באמת עד היום שיטת הזמירה הישנה הנהוגה אצל הערבים. אבל מה שחותכין את כל הענף, ומשאירים רק מקצתו, עיקר החיתוך הוא כדי לשמור על בריאותו של האילן ואורך ימיו, ויש לומר שאין בזה אותו חומר של הזמירה האמורה בתורה. ומ"מ צריך ודאי לשנות, מדרך החתיכה של שאר השנים. וחקרתי על דרכי שינויים האפשריים להעשות בזה, באופן שלא יתקלקלו הגפנים, ואך את זה מצאתי לאפשר: דהיינו, מה שדרך חתיכת הזמירה של כל השנים היא חתיכה ישרה, כחותך את הצנון וכיוצא בזה, יעשה בשביעית את החתך באלכסון כקולמוס; והוי כה"ג דירושלמי דמכילתין (פ"ד הלכה ה'): "מקום שנהגו להחליק ידריג, לדרג יחליק", וה"נ דכותה. אמנם בספרי־לעז ממומחים לחכמת־הנטעים ראיתי, שהזמירה הנהוגה כעת ע"פ השיטה החדשה, שהיא לקצץ את כל הענף, ולהשאיר ממנו רק חלק קטן, הכל לפי שנותיו של הגפן, היא ג"כ מיוחדת להוסיף פירות. אבל מומחים ונאמנים מאחינו האכרים בארצנו הקדושה העידו לי מפי הנסיון, שהפירות יותר מרובים הם בשנה זו עצמה בלא זמירה זו, אלא שהגפן נחרב לשנים הבאות. וביחוד נסה זאת בפועל ידידי הרה"ג המפורסם בתו"י מו"ה צבי הירש קאהן נ"י, כורם ויוקב במושבה רחובות ת"ו. ואולי שונה בזה טבע הגידול של גפני אה"ק מטבע הגידול האירופי, שחכמי העמים מטפלים בו. ועכ"פ אין ראוי לסמוך ע"ז כ"א במקום הפסד גדול ושעת הדחק, כשא"א בענין אחר, ועם זה כל היכי דאפשר ראוי ליתן לפועלי ישראל אותן העבודות המותרות בלא פקפוק, ועכ"פ שאין עליהן לתא לאורייתא, לאותם הסומכים על היתר ההפקעה ע"י המכירה הנהוגה, ומלאכות כאלה שיש בהן חששות של איסור, וביחוד חשש איסור מלאכה של תורה, נכון לתן אותן לחלק הנכרים שכפי הנהוג עכשיו עובדים גם הם במושבות ישראל] *) נדפס בהשמטות ל"שבת הראץ" הוצאה ראשונה..