לפ"ב ה"א
[כל מה שהאריך הרהמ"ח בפאה"ש בביש"ר סי' כ"א סק"א, למצא מקור ללשון הרמב"ם, שהקדים לפרטי ההלכות, שמתבארים והולכים בפרק זה, בענין הוצאת זבלים ואופן האשפתות, את הכלל שלא יוציא אדם זבלים, אינו מחוור. והעיקר הוא כד' הכס"מ, שנלמד ממה שיבא, דהיינו שמתוך הפרטים של אופני ההיתר אנו למדים שיש איסור להוציא זבלים, ולתן לתוך השדה, אפלו להניחם שם שלא לשם זבול השדה. אמנם מה שדייק רבינו לכתוב "מחצירו", זהו חידוש מפני שהי' מקום לאמר שיאמרו לנקר חצירו הוא צריך, ולא יהי' כאן משום מראית העין, כה"ג דחולין (מ"א ב') בשוחט והדם יורד לגומא, קמ"ל דלא אמרינן הכא היתר זה, וגם מחצירו אסור. וזה באמת למד רבינו מסוגית הירוש', דבעי מהו שיהא מותר לעשות אשפה על פתח חצירו, וש"מ דגם מה שחצרו לפניו י"ל דלא מהני, וק"ו להוציא לשדהו, דודאי לא מהני מה שההוצאה היא מן החצר, זולתי ע"פ האופנים המותרים, שמתבארים והולכים לפנינו. ומ"מ ממה שכתב הרמב"ם "ויתן בתוך שדהו" למדנו, שאין איסור כ"א בנתינה לתוך השדה, ולא בעשית אשפה על פתח חצירו, וממילא מש"כ "ואם הוציא להעמיד ממנו אשפה מותר" כונתו, שאפילו בשדה מותר, ואח"כ מבאר מתי מותר, דהיינו משיפסקו עובדי עבודה, עד שיעבור זמן שמזבלין בו לעבודת הארץ. ולא מסתבר כלל לפרש הא דהעמיד ממנו אשפה מותר, דלא על שדהו כמו שביאר הרהמ"ח שם, דל"ל להרמב"ם לומר היתר, ועדיין לא אמר איסור כלל כ"א על שדהו, ותו דעיקר חסר מן הספר ולא הזכיר כלל דמיירי במק"א. אמנם הדברים הם כמשמעם כמש"כ, ולא שייך לומר גבי ההיתר "בתוך שדהו", דק"ו דשלא בתוך שדהו אין כאן שום איסור, רק אח"כ, כשמגדיר באיזה אופן אסור, חזר לשנות שלא יעשה אשפה בתוך שדהו, רק בזמן המותר ובאופן המותר].*) נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא"מ לונץ ז"ל..